"פעם, כשדיבר רבנו מדרכי ד' הנעלמים, ומעִניין שאין שום שכל להבין נפלאות דרכי ד' – סיפר שהיה יהודי עני אחד מטופל בילדים, שהיה שוכר כל שלוש שנים את בית המרזח ('רענדר') מהפריץ, והיה דר שם ומתפרנס ממנה, וכך היה שוכרו שנים רבות. ובכל שלוש שנים, כשנגמרה השכירות והכריז הפריץ על שכירות המרזח, לא שכרוֹ אף אחד אפילו מהנכרים, כי ידעו שיהודי זה הוא עני ומטופל בילדים וריחמו עליו, כי ידעו שמזה מקור פרנסתו. אולם שנה אחת בא יהודי אחד והפריז על הסכום ושכר הוא את בית המרזח, ונאלץ היהודי העני לצאת משם באמצע החורף עם בניו הקטנים. היהודי הזה, ששכרוֹ – לא היו לו שנים רבות ילדים, ובאותה שנה ששכר את בית המרזח וקיפח את העני, נולד לו בן זכר. והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה לעני כזה, עוד זכה לבן זכר לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים... וסיים רבנו ואמר: וכך מנהיג הקב"ה את עולמו!"

(רבי נחמן - שיח שרפי קודש א' פ"ו)

הסיפור הינו הפוך מסיפורי החסידים הרגילים, אין בו הפי-אנד, ומהו אם כן אקורד הסיום המתפעל "וכך מנהיג הקב"ה את עולמו!"? לאן הסיפור מביא את רבינו נחמן?

נראה כי יש לקרוא את הסיום כסיום של דבקות. ההנהגה הא-לוהית הפרדוקסאלית שנחשפת כאן, לא רק שאינה סודקת את אמונתו של רבינו נחמן, אלא שהיא מביאה אותו לדבקות.

רבינו נחמן - אינו גורס שמה שקרה לאותו בעל מרזח הוא הטוב ביותר או אף הצודק עבורו, הוא מסכים ואף מדגיש בסיפור: נעשה כאן עוול חריף. אולם זה עצמו הופך אצלו לדבקות.

התכונה הא-לוהית אצל רבינו נחמן היא השרירותיות. א-לוהים הוא כל כך גדול עד שהוא איננו כפוף לאף חוק שהוא, הוא 'מעבר לטוב ולרע'. הוויתור על כל עיקרון כלשהו שעימו חיי אמורים להסתדר (כמו העיקרון של הטוב או הצדק) הוא השחרור של א-לוהים מהכללים המגבילים. חווית היסוד הדתית היא האינסופיות של הקיום, של המציאות, ומהבחינה הזו כל דבר – הצודק והלא צודק, השרירותי והקיים – הוא גילוי של האין סופיות הא-לוהית, שהיא איננה מוגבלת ולא תלויה בדבר כל שהוא.

כל זמן שאדם מחפש נקודת אחיזה אך לא מוצא כזו ומתאכזב, הוא עלול להתדרדר ולהגיע לעמדה צינית ומרירה. היכולת לקבל את השרירותיות של המציאות, שהיא קבלת האינסופיות הא-לוהית באופן בו היא מתבטאת במציאות עצמה, מבלי לתת לה פרשנות נוספת מעבר להיותה היא עצמה - יכולת שכרוכה בוויתור על נקודות האחיזה, הופכת להיות הריקוד של האינסופיות עצמה.

באופן הזה הייסורים מומתקים והופכים לייסורים של אהבה. הכאב יהפוך אצלו לכאב אינסופי אך הוא יהיה כאב שאיננו הרסני, כאב שאינו מפיל ומפורר את האדם (תנאי לכך הוא שלא יהיו בו מרמור וטינה).

הרב שג"ר זצ"ל (סוכם ע"י אלחנן פיניאן), מתוך האתר – "ישיבת שיח יצחק" - http://siach.org.il