השל"ה הקדוש (עניני תפלות של שבת) כתב, לא נאמר כל המתענג בשבת, אלא כל המענג את השבת, לומר, שלא תהיה כוונתו של אדם לענג את עצמו. ובשו"ת שערי דעה (חלק א סימן נז) כתב, בכל מצוות שבין אדם לחבירו מצינו שלא הקפידה התורה על הכוונה, כיון שעיקר המצוות של בין אדם לחבירו היא לתקנת העולם, שרצה הבורא יתברך להיטיב לברואיו. ובספר בן איש חיל (קונטרס שני אליהו כ:) כתב, העושה מצוה שיש בה הנאת הגוף כאכילת מצה בליל פסח ועונג שבת ומצות עונה, ומכוין לשם מצוה וגם להנאת גופו נחשב כמצוה מן המובחר. ובשו"ת כתב סופר (אורח חיים סימן קז) כתב, נכון וראוי לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשיית המצוה מצות אנשים מלומדה כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכוין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע, ולכן כתיב וזכרתם את כל מצות ה' היינו שתזכרו קודם העשיה שהיא מצות ה' ואחר כך ועשיתם אותם, וכל שכן מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו עונג שבת ויום טוב שצריך כוונה לשם מצות עונג שבת ויום טוב כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביום טוב שאם לא הרי זו אכילת רשות לשם אכילה גסה, ונראה לי שלכן כתוב בפסוק, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד היינו שיהיה עונג זה לשם קדוש ה'.