משפחת ישראל משתקעת בארץ כנען. בני יעקב ממשיכים במסורת אביהם ועוסקים ברעיית צאן. יוסף, הוא בן הזקונים האהוב על יעקב, אך משום כך שנוא על אחיו. יוסף מצידו מספק לאחים עילות לקנאה-שנאה: מתוך הקפדתו הרבה בקיום ההלכות, הוא נוהג לדווח לאביו על מעשי האחים כאשר אינם נראים כשרים בעיניו. גם יעקב מעורר את הקנאה ליוסף בהפלותו אותו, וכדוגמה מציינת התורה את כתונת הפסים המיוחדת שתפר יעקב ליוסף.

המתח בבית גובר בעקבות שני חלומות רבי-משמעות שחולם יוסף ומספר עליהם לאחיו ולאביו. בחלום הראשון מאלמים כל האחים אלומות של שיבולים בשדה. אלומתו של יוסף מזדקפת מעל כל האלומות האחרות שמשתחוות לה.

מובן שהאחים זועמים על דברי יוסף ואומרים לו: "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו"?! והדבר מגביר כמובן את שנאתם.

סיפור החלום השני, מעורר אף את רוגזו של יעקב האב. בחלום זה, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. כלומר גם ההורים, 'השמש והירח', אמורים להשתחוות ליוסף הצעיר.

אך יעקב בשונה מהאחים אכולי הקנאה מבין למרות הרוגז, כי חלומות יוסף אינם דברי רהב ריקים מתוכן, והוא נוצר בליבו את סיפורי החלומות בהמתנה לבאות.

בני ישראל יוצאים לשכם לרעות את הצאן. יוסף שנשאר בבית עם אבא, נשלח על-ידו לשאול בשלום האחים ולשוב לדווח לישראל.

כשמבחינים האחים ביוסף המתקרב הם זוממים להורגו. אך ראובן הבכור מתוך תחושת אחריות משכנע את האחים להשליך את יוסף לבור ולא להורגו. בכוונתו של ראובן לחלץ מאוחר יותר את יוסף מן הבור ולהשיבו הביתה. כשמגיע יוסף, הם מפשיטים ממנו את כתונת הפסים, ומורידים אותו אל הבור. בזמן שהם יושבים לאכול, עוברת במקום שיירת סוחרים. ראובן הבכור אינו נוכח, ויהודה, שלא יודע על כוונת ראובן לחלץ את יוסף ומבין אף הוא שהמתת יוסף בבור הינה צעד קיצוני מידי, מציע למכור את יוסף לסוחרים הישמעאלים. יוסף נמכר, ולאחר גלגולים רבים מגיע כעבד למצרים.

כשחוזר ראובן הוא נדהם לראות שיוסף אינו בבור. הוא קורע את בגדיו בתחושת צער ואובדן. האחים חוזרים הביתה ובידיהם כתונת הפסים טבולה בדם עיזים. ליבו של יעקוב נשבר. הוא קורע את בגדיו וזועק "כתונת בני... חיה רעה אכלתהו... טרוף טורף יוסף"!!! יעקוב ממאן להתנחם על בנו האהוב יוסף.

יהודה שהחזיק בעמדת מנהיגות בתוך משפחת ישראל, נדחק וירד מגדולתו בעקבות פרשת המכירה של יוסף. האחים שהפנימו את חומרת המעשה שעשו בראותם את צער אביהם, האשימו את יהודה בחוסר נחישות מנהיגותית כשלא עצר אותם מלמכור את יוסף.

התורה מספרת על נישואיו של יהודה ועל הילדים שנולדו לו. היא גם מספרת על תמר, אשת ער, בנו הגדול של יהודה שנפטר בחטאו, ואחר-כך אשתו של אונן, הבן השני, שנפטר אף הוא בחטאיו. תמר קיוותה שתוכל להינשא לשלה, הצעיר בבנים, אך יהודה שחשש שגורל בנו יהיה כשל שני אחיו הגדולים, דחה את תמר בתירוץ כי שלה צעיר מידי לנישואין.

תמר, שהייתה אישה צדקת וידעה כי אינה אשמה במות בני יהודה, חשה פגועה. וכך לאחר מות חמותה, אשתו של יהודה, הציבה ליהודה מארב-פיתיון. היא הכירה את הדרך בה הוא הולך אל גוזזי צאנו, וישבה על אם הדרך, מכוסה בצעיף כפרוצה. יהודה בא אליה, והיא מבקשת את שכרה. הוא מבטיח לשלוח גדי מן הצאן. היא מסכימה אך דורשת עירבון. יהודה משאיר בידה את טבעת-החותמת האישית שלו, את אדרתו ואת מטהו.

יהודה מקיים את הבטחתו, ושולח את ידידו למסור לאישה את שכרה וליטול ממנה את חפצי העירבון האישיים. אך הלה לא מוצא אותה. להפתעתו הרבה, בני המקום לא יודעים כלל על אישה העונה לתיאור. כשחוזר החבר, מבין יהודה כי הסתבך בפרשיה לא נעימה, כאשר חפציו האישיים נמצאים בידיה של אותה אישה מסתורית. אך גם יהודה עדיין לא יודע עד היכן מגיעים הדברים...

לאחר כשלושה חודשים נודע ליהודה כי כלתו תמר בהריון. כיוון שעל-פי ההלכה היה עליה להמתין להתייבם לשלה, פסק יהודה כי עליה למות בשריפה.

תמר החסודה, לא רצתה להלבין את פניו של יהודה חמיה, ולכן קודם שהוצאה לשריפה, שלחה לו בסתר את חפציו האישיים. יהודה הבין את הרמז והודה כי הוא שגרם לכישלונה, פעמיים. בראשונה כאשר לא נתן לה את בנו שלה, ובשנית כשהוא עצמו בא אליה.

תמר שצדקתה יצאה לאור זוכה ללדת תאומים ליהודה, שני ילדים שגדלו כצדיקים בכלל משפחת ישראל: פרץ וזרח.

יוסף נמכר לעבד לפוטיפר - שר בית-המטבחיים של פרעה מלך מצריים. פוטיפר מגלה מהר את כישוריו הנדירים של העבד הצעיר וחש גם את הסגולה הרוחנית המלווה אותו ומביאה ברכה בבית. הוא מעלה אותו בדרגה ומפקיד בידיו את ניהול כל ענייני הבית.

אשתו של פוטיפר מתאהבת בעלם העברי יפה-התואר. היא מנצלת הזדמנות שאין איש בבית ומנסה לפתות את יוסף. היא תופסת אותו, והא מתחמק ובורח מן הבית, אך נאלץ להשאיר אחריו את בגדו העליון התפוס בידיה.

בכעסה וכאמצעי הגנה, מעלילה אשת פוטיפר על יוסף כי הוא זה שניסה לתקוף אותה, וכהוכחה מציגה את בגדו שנשאר בידה. פוטיפר כועס ומשליך את יוסף לבית הסוהר, למחלקה בה נמצאים אסירי המלך.

גם בבית הסוהר נותן ה' את חינו של יוסף בעיני הממונה, שר בית הסוהר. השר מפקיד את הניהול השוטף של בית הסוהר בידיו של יוסף והוא מצליח מאוד בתפקידו.

אל בית הסוהר הגיעו שני אסירים חדשים: שר המשקים ושר האופים של המלך פרעה. חטאם של שני מסכנים אלה: הראשון מזג למלך כוס יין שנמצא בה זבוב, והשני הגיש מאפה ובו גרגרי אבן.

בוקר אחד, לאחר כשנה בה שהו בבית הסוהר, פוגש אותם יוסף ופניהם מכורכמות. מסתבר שכל אחד מהשניים חלם בלילה חלום מוזר שטורד את מנוחתו. יוסף, חכם ומצליחן בעל קבלות, מציע את עזרתו.

מספר שר המשקים, כי בחלומו ראה גפן בעלת שלוש זמורות (=ענפים) ועליהן ענבים בשלים, והוא, שר המשקים, מחזיק את כוס המלך בידו, סוחט את הענבים לתוכה, ומגיש למלך.

יוסף פותר לו מייד את החלום. שלושת ענפי הגפן רומזים לשלושה ימים. הגשת הכוס אל המלך מלמדת כי בעוד שלושה ימים יחזירו המלך אל תפקידו. יוסף מנצל את ההזדמנות ומבקש משר המשקים כי כאשר יגיע אל הרגע הגדול ויעמוד לפני המלך, יזכור לו את חסד פתרון החלום, ויזכיר אותו, נער עברי שנכלא על לא עוול בכפו, לטובה לפני המלך.

שר האופים, מלא תקוה, מספר אף הוא את חלומו: בחלומי, על ראשי שלושה סלי נצרים. בסל העליון מיני-מאפה של בית המלך, ועוף אוכל מתוך הסל.

הפעם הפתרון קשה ואכזרי. יוסף אומר לשר, כי שלושת הסלים רומזים אף הם לשלושה ימים. העוף האוכל מן הסל מעל ראשו מלמד כי בעוד שלושה ימים, כשיפקד אף הוא לפני המלך, ייגזר דינו לתלייה ועוף השמים ינקר את ראשו.

עברו שלושה ימים, וחג גדול היה למצריים - יום הולדתו של פרעה. במצוות המלך נפקדו לפניו תיקי השרים החוטאים והוא גזר את דינם: שר המשקים ישוב לתפקידו כבראשונה ואילו שר האופים יתלה על עץ. הכול כפתרונו של יוסף הצדיק.

שר המשקים אכן חזר שמח לתפקידו, אך את יוסף היקר, הוא שכח!