הרב אברהם מייזעלס

מח"ס מטבע שטבעו חכמים, שיגרא דלישנא, ועוד

מאנטריאל קאנאדע

פך שמן בחותמו של כה"ג מחג הסוכות – ארבעה מינים וניסוך המים בחנוכה - נבואת חגי על חנוכה – חג האסיף של הזית והשמן – מקור גמר החותם בזאת חנוכה

איתא במדרש לחנוכה (אוצר מדרשים, ע' קצ"ג) משומד אחד בליעל תתני בן פחת שמו (הנזכר בדברי הימים) יעץ להיוונים עצות רעות על ישראל, ואמר להם מצוה אחת יש להם שאם לא יעשו אותה יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש שכתוב בה להעלות נר תמיד, ועוד כתב להם בתורתם (קהלת י"א ב') תן חלק לשבעה וגם לשמונה שכל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש, וגם לשמונה, ימי החג [הסוכות ושמיני עצרת] אין כל בריה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים, ולא נשתייר אלא פך אחד שהי' חתום בחותמו של כה"ג שלא הי' יודעים שהי' מונח תחת המזבח, ואותו רשע שהי' מן הנתינים השיא עצה להיוונים לבטל מהם גם התמיד, ושיבטלו ז' ימי החג גם שמיני עצרת.

באותה שעה אמר הקב"ה עלי אתם יועצים לעקור ז' נרות וח' ימי החג אני מביא עליכם ז' בני חשמונאי ויעקרו אתכם, וקובעים להם ח' ימי חנוכה על מפלתם של רשעים כנגד ח' ימי החג שאתם רוצים לבטל מבני, ועד עכשיו אתם אומרים כל מי שיזכיר את ה' ידקר בחרב, אני קובע הלל לשמי בשמונת ימי חנוכה, ועליהם אמר דוד המלך למנצח על השמינית.

ובספר ערוגת הבושם כ' שכל אגדה זו מקורו במדרש "והזהיר" בפ' בהעלותך ששם כתוב זה הלשון ומדרש שלם על חנוכה, וכל זה נזכר גם בשאילתות של רב אחאי, ובס' חנוכת הבית מזכירו בשם ברייתא.

ואף גם ביוצר לשבת שני של חנוכה לאשכנזים נאמר דבר זה שהחנוכה שעשו החשמונאים שמונה ימים הי' תשלום למה שנתבטלו מלעשות שמונת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת, בפיוט המתחיל אודך כי עניתני שם נאמר "מנורה וחג חוק ושם מנעו לשמור, נתנני חלק שבעה ושמונה הלל לגמור, למנצח על השמינית מזמור קדוש" וכן להלן בזה הפיוט "מחומשים חלצו חמשים עד חג שלו' (הוא חג הסוכות) מצבא המלחמה באו בעשרים וחמשה בכסלו, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" – וכן ביוצר לשבת ראשון של חנוכה, בפיוט המתחיל אין צור חלף, שם נאמר, "פלגו לשבעה חלוצים, וקבעו שמונה מליצים, נגד שקודת נצים, ותקופת שנת קצים" ובמפורש דהשמונה מליצים דהיינו ימי חנוכה הם כנגד ח' ימי חג הסוכות שהוא לקצה צאת השנה.

גם ציין שם המפרש שכן כתוב בספר מכבים (ח"ב פרק א' פסוק ח' ט') ויחוגו חג לה' את שמונת הימים בשמחה כימי חג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות ותעו בישימון כבהמות שדה, ויקחו ענפי עץ עבות ובענפי הדר וכפות תמרים בידיהם, וישירו שיר ושבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו, ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מידי שנה בשנה עכ"ל, וכן הוא מובא בספר החשמונאים (ח"ב ט' י') ואולם שם לא נזכר אלא ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים.

היוצא לנו מכל זה שבשנה ההוא לא עשו חג הסוכות שהיו טרודים במלחמתם מפני לוחציהם ויסתובבו בהרים ובמערות, וגם לא יכלו להקריב הקרבנות של התמיד והשבעים פרים בחג הסוכות וגם נתבטלו הקרבנות של שמיני עצרת, וכ"מ גם מרש"י (תהלים מ"ב ג') שכל עבודת המקדש נתבטל בימי מלכות יון, ובכן השלימו כל עבודת ימי החג לימי החנוכה, ובכללם לפלא שגם הביאו הארבעה מינים לבית המקדש וישירו בשיר ושבח והודיה לה' ויחוגו חג לה' כחג הסוכות.

 ובספר ערוך השלחן ה' חנוכה (סי' תר"ע סק"ה) מביא דבר זה מספר החשמונאים ומיישב בזה קושיית הבית יוסף מדוע קבעו חנוכה שמונה ימים ולא שבעה, וכתב וז"ל לפי שע"י הגזירות בטלו אז מלהקריב בחג הסוכות העבר ובשמיני עצרת, ולכן לזכרון זה עשו שמונה ימים חנוכה, וממילא כשהראו להם מן השמים הנס של הדלקה הראום שהסכימו על ידם לעשות שמונה ימים עכ"ל.

וכעין זה מובא בסדר הדורות (תחילת מלכות החשמונאים) שכ' בשם מדרשים דלכך עשו ח' ימים חנוכה, יען דקודם לכן לא היו יכולים לעשות סוכות מפני לוחציהם, שברחו להרים ומערות ותעו בישימון.

ויתכן שעיקר הסיבה שהיוונים רצו דוקא לבטל את חג הסוכות, משום שבו מקריבים שבעים פרים וכמ"ש רש"י בפ' פנחס (כ"ט י"ח) שהם פוחתים והולכים והוא סימן כנגד ע' אומות עכו"ם שמתמעטים והולכים, ולכן רצו היוונים לבטל בזה החג כל עבודת המקדש והקרבנות כדי שיוכלו להתגבר עליהם, וכלשון המדרש כי אם ישראל מקיימים אותי אין בריה יכולה להם.

ויש להוסיף בזה מש"כ באוהב ישראל [בליקוטים] לחנוכה, דמיום ז' של סוכות עד יום אחרון של חנוכה הוא שבעים יום, למעט כוחות דשבעים אומות דימים דומיא דפרי החג וכוונה אחת לשניהם. ע"ש.

ובכל זה נתיישב היטיב טעמא דב"ש בהדלקת נר חנוכה דפוחת והולך דומיא דפרי החג כי בשנה ההוא נתבטל כל הקרבנות ובכללו התמיד וע' פרים, וכל חגיגת החג העבירו חכמים ונדחה לימי חנוכה ואולי גם השלימו הקרבנות מה שנחסרו, ולכן לא חשו ב"ש להכלל של מעלין בקודש ואין מורידין.

ועוד זאת לקרא בגמ' שבת (כ"א ע"ב) אמר רבב"ח אר"י שני זקנים היו בצידון אחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין, ובשלה"ק (תושב"כ, כצאן יוסף) הקשה ע"ז הלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה, ולמה בכאן ניתן הבחירה זקן זה נהג כב"ש וזה כב"ה, ומבאר באריכות עפ"י סוד, ובתוה"ד כ' סוד פרי החג המתמעטת ביום שמיני עצרת תהי' לכם, הרומז לעוה"ב שאז יתבטל הע' שרים שרמז להם ע' פרים ויהיו ישראל פר אחד איל אחד, וכן ביום ח' של נר חנוכה נשאר נר אחד, עיי"ש בפנים, - ולפי הנ"ל ניחא בפשטות שהוא המשך של חג הסוכות. ועיין בזה במ"ב סי' תרע"א סעיף ב' בביאור הלכה טעם נכון על מה שהרי"ף הביא דברי ר' יוחנן וטעם שני זקנים.

ארבעה מינים בחנוכה בהלל והודאה

והן עתה נלכה נא ונחזה לראות הפליאה השני' מה שכתוב בספר חשמונאים ובספר מכבים שהביאו לביהמ"ק בחנוכה הד' מינים "ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר ושבח והודיה לה' ", - ובס' מכבים כתב בלשון "ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובתמרים בידיהם הודו לאשר הצליחו בידם לטהר את מכונו".

ולכאורה בראי' ראשונה נראה ונשמע שכל זה הי' תשלומין לחג הסוכות בד' מינים והלל והודאה, וכמ"ש בספר חשמונאים (ב' י') ויחוגו חג לה' שמונה ימים כימי חג הסוכות, ואולם כד מעיין היטיב פנימה ובלשון ברורה אין כאן לא סוכה ולא הישיבה שבה ולא ד' מינים שבלולב ולא נזכר בדבריהם כל הארבעה מינים, וכאן חסר שתים האתרוג והדסים ובמכבים חסר הערבות וכנראה שבעיקר הביאו אותם לאות שמחה ונצחון ולקחו מאלו המינים כמשאה"כ ולקחתם לכם פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם, וידוע מ"ש החינוך מצוה שכ"ד שאלו הד' מינים מצד הטבע כולם משמחי לב רואיהם, גם הרמב"ם כ' שלקיחת אלו הצמחים לשמוח בהם בעיקר בשמחת אסיפת הפירות והיקב מפני שכל אלו הם חלק היפה מכל הפירות, אתרוג בפירות, הדס בבשמים, לולב באילנות, וערבה בדשאים, והרוקח קורא את הלולב המלך של כל האילנות – ולא רצו החכמים שיביאו כל הד' מינים לאחר זמנו, ומכ"ש לדעת האומר שעוברין על בל תוסיף אם מתכוין לשם מצוה גם שלא בזמנם.

ודבר זה ליקח מאלו המינים שהם עיקרי הפירות לאות שמחה ונצחון, תמצא גם כשהעלו הארון בימי דוד אה"כ (שמואל ב' פ"ו) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים וכו' ובמנענעים ובצלצלים, ובמדרש במדבר רבה פ"ד כתב ובמנענעים זו לולב שאדם מנענע בו ומי שיש בידו לולב ומי שיש בידו תוף וכלי שירו וכו', והיות שלא הי' בידם לשמוח בימי החג בעת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית וחסר להם שמחת החג, שמע"צ ושמחת תורה לכן השלימו עתה בחנוכה בשיר ושבח, והלל והודאה, ועוד זאת ביותר שהן עתה בחנוכה נשלם האסיף של כל הפירות ובכללו מיסוק הזיתים והשמן שעונותו הוא בחנוכה כשמסתיים הסתיו של תקופת תשרי, כאשר תראה להלן במאמר, ונתבאר באורך, ולכן לקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו בשמחה וטוב לבב בהלל והודאה.

הקשר שבין סוכות לחנוכה נמצא כתוב הדר בדברי רוקח ריש ה' חנוכה (סי' רכ"ה) סמך שמן נרות לסוכות, מה סוכות שמונה ימים אף חנוכה שמונה ימים וגומר את ההלל, וכ"כ בבעה"ט (ויקרא כ"ד ב') ויקחו אליך שמן זית, סמך שמן זית לסוכה לומר שגומרין הלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג.

ועוד זאת כתב בשבולי הלקט (ענין חנוכה, סי' קפ"ה) וז"ל מצאתי בטעמי ר' יהודא החסיד זצ"ל טעמייהו דב"ש דאמרי גבי חנוכה פוחת והולך כנגד פרי החג, שכן מצינו רמז לחנוכה אחר סוכות בפרשת אמור אל הכהנים לאחר פרשת החג, כתוב ויקחו אליך שמן זית זך ע"כ. וכוונתו כדברי הרוקח ובעה"ט הנ"ל, והוא כעין אשר אמרנו מקודם ההמשך של השבעים פרים לימי החנוכה.

וראה דבר נפלא שבפסיקתא (פיסקא ב') איתא למה קורין הלל בחנוכה, מפני שכתוב (במזמורי הלל) אל ה' ויאר לנו [אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח].

וכדאי להעתיק בזה מה שכתב בשפת אמת (לשנת תרמ"א) שחנוכה הוא הארה מחג הסוכות, ופירש רמז בפסוק אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, שהם בחינת חנוכה ופורים, שהקרנות אינם גוף המזבח רק הארות המתפשטים, והם בחינת חנוכה ופורים, והבן, עכ"ל.

ומה נפלא הדבר מה דאיתא בילקוט שמעוני (מלכים סי' קפה) עה"פ ויעש את מנורת הזהב עשר, בזה"ל וכל מנורה היו בה שבעה נרות, הרי שבעים כנגד שבעים אומות העולם, שכל זמן שהנרות דולקות היו האומות מתכבשים, ומיום שכבו הנרות נתגברו,ע"כ. מזה תראה ותתבונן גודל הקשר של ע' פרים שהם כנגד ע' אומות עם המנורה והנרות.

ניסוך המים ושמחת בית השואבה בחנוכה

בספר חשמונאים ח"ב פרק א' נכתב אגרת שכתבו חכמי ירושלים ליהודים אשר במצרים, וכך כתוב! אנשי יהודה וירושלים והזקנים לאריסטובלוס אומן המלך תלמי ממטה הכוהנים המשוחים, וליהודים אשר במצרים, שלום וישע

הננו מברכים את ה' אלקינו אשר הציל את נפשינו מצרה גדולה להתייצב לפני מלך אדיר ונורא, כי הוריש ה' אויבינו מעירנו הקדושה ויפיצם בגבולי ארץ פרס, ועתה כי יש את נפשינו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו, וחגותם אותו כימי חג הסוכות וכו'.

כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס לקחו הכהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה ולא ידע איש את מקומה, ויהי מקץ ימים רבים בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה, ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש וישלחם לבקשה, אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש כי אם מים עבים (קפואים) מצאו תחתיה, ויצו נחמיה הכהן לשאוב את המים ולהביאם, ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן, אחרי כלותם והשמש יצאה על הארץ והעבים נפוצו, והנה אש אלקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב, ככלותם להתחנן וישירו הכוהנים בהלל והודות לה', ויהי כי אוכל הקורבן, ויצו נחמיה לצקת את המים הנותרים על הרצפה, ותלהט להבה ותבלע אותה האש מעל המזבח – וכו', ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מידי שנה בשנה – עד כאן חלק מהאגרת, והן עתה כי תראה מה שאירע הנס הגדולה כי שלח השי"ת מן השמים אש מתלקחת על הקרבן והמים נתהפכו לאש, מזה נראה שהמה התחילו בזה להשלים מה שחסרו בניסוך המים מחג הסוכות, והתפללו לה' שיעשה רצונם לקבל עבודתם, ושמע ה' לקול זעקתם להקטיר אשה לה' ריח ניחוח.

ודבר זה מובא גם ביוסיפון פ"כ, ובסופו כ' ואש קדושה לא מצאו, ויצעקו אל ה' ויקראו אליו, ותצא אש מן האבנים אשר על המזבח, ויערכו עצים עליה ויקטירו את זבחם, ויהי האש על המזבח עד הגולה השלישית, ויעשו חנוכת המזבח בכ"ה בכסלו, וידליקו את נרות המערכה על מנורת ה', ויהללו את ה' במקרא ההלל שמונת ימים, ע"כ.

והן עתה צריך ביאור ובירור על מה שכתוב באיגרת שהי' אש שרוי' על גבי המזבח הלא בגמרא יומא (כ"א ע"ב) איתא חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכרובים, אש ושכינה ורוחה"ק ואורים ותומים, וא"כ הלא חסרה האש מע"ג המזבח בזמניהם, והיאך כתבו שהי' אש שמה וטמנו אותה בסתר, ואולם לסוף אמרינן שם על האש מיהוה הוה סיועי לא מסייעא, אולם כנראה כי אחרי שזכו לגודל הנס של חנוכה על ידי כהניך הקדושים זכו גם לזה שממרום שלח אש לקבל קרבנם ומהמים נעשה אש.

וראי' לזה כי לפי הגמ' הי' חסר בבית שני גם השכינה, וכאשר תחפש במטמונים בכתובים בנבואת חגי הנביא, אמר הכתוב (חגי ב' ו-ז) כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה ובאו חמדת כל הגוים ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות.

ורש"י בפירושו כתב, עוד אחת מעט, משתכלה מלכות פרס זו המושלת, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון ומעט יהא זמן ממשלתה.

ואני מרעיש בנסים הנעשים לבני חשמונאי את השמים ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת כסף וזהב. – הרי שלך לפניך שהגם שעד הנס חסרה בו השראת השכינה בבית שני, אבל עתה אני מרעיש בנסים הנעשים לבני חשמונאי, ויבינו ששכינתי שורה בבית זה, דהיינו כי חזרה השכינה וגם האש של מעלה להיות שרוי' ביניהם.

היום אשר יוסד היכל ה'

ומידי דברי בנבואת חגי על העתיד, וכנראה מדברי רש"י שנבואתו מדברת מהנסים הנעשים לבני חשמונאי, הן עתה תבין ותשכיל ביותר דברים הנחמדים חידוש שחידשה הרה"ג רבי יעקב עמדין ז"ל בספרו מור וקציעה סי' תר"ע שהביא טעם חדש לשמו של חנוכה, כי נבואת חגי היתה בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר – ואמר לבנ"י (חגי ב' י"ח) שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה' שימו לבבכם, העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך.

ע"ז כתב היעב"ץ וז"ל בטעם שם חנוכה נראה לי דבר חדש בעז"ה שנקרא כן על שם חינוך ההיכל שהי' בזמן הזה בימי חגי הנביא ככתוב בנבואתו, שבעשרים וארבעה לתשעה שהוא כסלו הוסד, ולמחרתו חינכוהו בהקרבה, ובהדלקה מבערב שאין מחנכין המנורה אלא בין הערבים, וע"ש חנוכת המזבח נקראים ימי נס הנרות שאירע באותו פרק חנוכה, ויש מכאן סעד גדול למה שנהגו לעשות סעודות ולהרבות קצת שמחה, ועם זה אני מיישב ג"כ קושיות הב"י וכו' וזה נכון מאוד עם שלא שיערוהו הקדמונים עכ"ל,

וזה עולה יפה עם מה שרש"י מבאר שנבואת חגי מדברת מנס חנוכה של החשמונאים, וראה נא בנבואתו כי קרא בשם ליום הזה "היום אשר יוסד היכל ה' " ע"ש חנוכת המזבח, ולפי זה מובן על מה שקורין בימי חנוכה בפרשת נשיאים וזאת חנוכת המזבח כי המשתה והשמחה הוא גם על חנוכת מזבח חדש בעת הקמת הבית שני, והמשך תיקון המזבח בימי החשמונאים.

חג האסיף של עצי הזית והשמן הוא בחנוכה

בתוך נבואת חגי נאמר "ועץ הזית לא נשא" וברד"ק שם, כי עצי הזית זמנו במרחשון ובכסליו לשאת פריו, דהיינו שעונת הזית הוא האחרונה מכל שבעת המינים, ומיסוק הזיתים ודריכת השמן בבית הבד נסתיימה בסוף חודש התשיעי שהם ימי חנוכה, וגם עוד היום ידוע בערי הארץ בשדה הזיתים שזהו זמן עונתו, דהיינו כשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת השדה והיקב כך חג החנוכה הוא חג האסיף של עצי הזית ושל השמן, ולכן מובן כשאמר הפסוק חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך לא הזכיר "ויצהרך" כי זה אינו נגמר ונאסף עד חנוכה, וביאורו וטעמו בעומק דבר כי בחנוכה מסתיים הסתיו של תקופת תשרי ונכנס לתקופה חדשה, ימי החורף, תקופת טבת, ומעתה הימים מתארכים ונקראת בדברי חכז"ל קץ התקופה, כדאיתא במדרש ב"ר פכ"ב עה"פ ויהי מקץ הימים, לרבי אליעזר דבתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, ופירש הרד"ל שהוא הזמן שכלים מותר הספיחים מן השדה, ומציין להרמב"ם ה' שמיטה ויובל פ"ד ה"ו [ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך ספיחין מותרין], ובעץ יוסף שם כ' ומקץ ימים משמע בסוף זמן והיינו חנוכה שאז הזמן משתנה ונכנס עיקר הסתיו, גם בילקוט שמעוני פ' כי תבא (רמז תתקל"ח) נאמר, כי תכלה לעשר, יכול בחנוכה, נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ מה קץ האמור להלן רגל, אף קץ האמור כאן רגל.

ואף גם כדאי להעתיק בזה לשון המדרש (ב"ר פ"ו ה') הנותן בים דרך מעצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה מן החג ועד החנוכה, גם בגמ' פסחים נג ע"א, בגרוגרת עד חנוכה, ע"ש.

ובכל מה שנתבאר כי בחנוכה הוא הסיום של אסיפת כל התבואות ויקב גם הזית והשמן והסתיו עבר והחורף הגיע מעתה בתקופת טבת, בזה מובן היטב ונכון מה שנשנה במס' ביכורים (פ"א מ"ו) הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו וכו' ר"י אומר מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, ריב"ב אומר מביא וקורא, הרי שלך לפניך כי עד החנוכה עדיין ניתן להביא ביכורים, כי אז נסתיים האסיף של כל הפירות ובכללו מיסוק הזיתים, ולכן עיקר החג בנס המנורה שזכינו לאורה, שלא מצאו אלא פך אחד של שמן בחותמו של כה"ג, ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו שמונה ימים, ולכן קבעו חכמים לעשותו יום טוב בהלל והודאה לשמונת ימים, ולהיות מוסיף והולך בהדלקת הנרות.

דומה לזה מצינו בגמרא שגם אדם הראשון עשה אותו זה הזמן של תקופת טבת ליום טוב, וכן איתא בגמ' ע"ז (ח' ע"א) ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו הוא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לעבודת כוכבים.

ועתה אם תאזין ותקשיב תשכיל ותבין האם אין זמנים ועונות שוים לחג המאורות של נס חנוכה, ואולי שהשמונה ימים הראשונים שעשאן בסופו לימים טובים הן המה השמונה ימי חג הסוכות ושמיני עצרת, וחגג בשניהם גם סוכות וגם חנוכה, וזה הי' פועל הדמיוני לדורות הבאים לבניו אחריו.

בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן

איתא בילקוט שמעוני מלכים (רמז קפ"ד) אמר ר' חנניא בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד, והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה, חנוכת חשמונאי, ע"כ, ומדרש זה הובא גם במגן אברהם, ובערוך השלחן מביא זה המדרש כסמך לשמונת ימי חנוכה, וכתב שלכן עשו בחנוכה כמו בחנוכת המשכן שהיו שבעת ימי המילואים וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן ע"י אהרן ובניו כמבואר בתורה.

וידוע דברי הגר"א (שה"ש א' ד') שמבאר גמר מלאכת המשכן על חנוכה, ומפרש כך, הציווי לבנ"י על מלאכת המשכן נאמר למחרת יוה"כ כשירד משה מן ההר, ויקהל את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם כמ"ש רש"י בשם חכז"ל, ובי"א בתשרי למחרת יוהכ"פ צוה משה את בנ"י להביא נדבת המשכן, ובי"ב ובי"ג בו הביאו ישראל את נדבותיהם (בבוקר בבוקר) וביום י"ד קיבל משה מהם את הנדבה, וביום ט"ו בחג הסוכות החלו בבנין המשכן ואז גם חזרו ענני הכבוד שהסתלקה אחר חטא העגל,  ומלאכת המשכן ארכה כשבעים ושנים יום מי"א בתשרי עד כ"ד בכסלו, ובכן יש קשר חזק ואדיר בין חג הסוכות לחג החנוכה בחנוכת המשכן והמזבח, והבן,

פך שמן של כה"ג תלוי בסוכתו לנוי בשנה ההוא

בס' רמזי אלול להרה"ג מו"ה שלמה דאמיניץ זצ"ל (מח"ס עולות של היום, ועוד, הסתופף בצל הקודש של הרה"ק משינאווע זי"ע, זקינו הרה"ק בעל עולת שבת על קבלה, בהסכמות, צאנז, דינוב, זידוטשוב, קאמארנא, זי"ע) כתב בספרו דבר נחמד ונעים, וכן כתב, בגמ' כשנכנסו היוונים בהיכל טמאו כל השמנים בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, ובתוס' העלו, שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי ע"ש.

מעולם לא הבנתי דעתו של כה"ג שהי' לו פך שמן טמון בקרקע למה עשה זאת, אם שידע מראש מהיוונים שיכניסו להיכל ויטמאו כל השמנים הי' לו לעשות פעולה יתירה להכן בקרקע שמן על ח' ימים להיות שהות למצוא שמן טהור, - מתוך הלחץ זו הדחק יהי' לי לאחיעזר מה שמובא בספה"ק שימי אלול וגמר החתימה עם מסירת הפתקין נמשכים ועולים עד זאת חנוכה, ופועלים בימי חנוכה כיום הזכרון לעורר פקידת עקרות, וכתקיעת שופר להביא ישועה ורחמים, והמה התולדות מאבות מלאכות ועבודת של ימים הנוראים.

וכלפי שאמרו חכז"ל שהיו תולין כוסות שמנים ויינות לנוי סוכה, ואף גם זאת ידענו שחסידים ואנשי מעשה מטמינים השמן מנוי סוכה למצות הדלקת נר חנוכה לכן בוודאי מודים כי גם הכה"ג שהוא משרידי עם רגיל הי' להטמין פך שמן מנוי סוכה שלו, המה מימי החתימה ומסירת הפתקין, ולזכר זה הי' חתום הפך שמן בחותמו לסימן כי הפך הזה מנוי סוכה ומיום החותם בא, וביום גמר החותם שהוא אחרי כלות החודש כסלו יפתח, והיינו דאמרו, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, כי יותר מפך זה לא הי' לו לכה"ג שהי' מונח בחותמו, לזכר החותם בימי שמונה ודו"ק, והוא חידוש נאה, ולהוסיף כי הי' צריך להיות שמן זית זך הראוי להדלקת הנרות, וגם מרוב קדושתו הרגיש מה שיביא תועלת להעשות נס עי"ז, ומשמיא אחשבי', והבן.

והנה להרחיב הדבר בפך של שמן בחותמו של כה"ג, מש"כ בתוס' שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי, באמת כך כתב במדרש לחנוכה שמצאו הפך של שמן שהי' מונח תחת המזבח, וגם בלשון היוצר לשבת שני של חנוכה נאמר "וחנכו וכבדו את היכל להעלות נרות באומן, כחפשו ומצאו בשיתין (ביסודות המזבח) פך שיט נטמן להטמן כי אם אסוך שמן, זיהרו מצאו לימים שמונה קבע לשקדוני (אורות של אותו פך סיפק להם ע"י נס, לשקדני, היינו לצדיקים וחסידים ששוקדים על דבריך), קבעו לכן הימים האלה לדורות עדני, להזכיר גבורות ולהודות ולהלל לה' ".

וכאשר הביאני מס' חשמונאים שגם האש של המזבח שנתהוה למים קפואים טמנו אותה בסתר ביסודות המזבח, אולי היו שניהם האש והפך של שמן סמוכים שמה בקרקע שבתחת המזבח, וכשחיפשו אחרי האש ומצאו מים, באותו העת (הכן שם) מצאו את פך השמן שהטמין הכהן גדול.

ואולי אפשר ליישב בזה מפני מה עשה ה' ככה שלא נשמר אש הקודש שהי' טמון תחת המזבח ונתהוה למים, כי בהיות שהי' סמוך לפך השמן וחס הקב"ה על השמן שלא יתחסר ויהא נימוח ע"י האש, ע"כ נכבה ונתהוה למים, גם עשו בו ניסוך המים בחנוכה ואח"כ נעשה נס ואש מתלקחת על קרבנם לריח ניחוח לה'.

ובאותו ענין כדאי להעתיק דבר חדש הנמצא כתוב בקונטרס אחרון לס' מחזיק ברכה להחיד"א (או"ח סי' תר"ע) בשם הס' כף ונקי שכ' בענינו של פך, יש לתמוה מה ראה לזה כהן גדול, ועוד אמאי לא הצניע כלי יותר גדול, ותירץ שהי' מנהגם להניח השמן בצלוחיות קטנות, בכל צלוחית שיעור הדלקת לילה אחד, וכולם חתומות בחותם הכהן הגדול, ולוקחים צלוחית בכל לילה להדלקה, וכשבאו היוונים טימאו כולם, ונעלם פך זה מהם בהשגחה אלקית, והוסיף הכף ונקי ששוב מצא בס' תבנית היכל (ס"ג פ"ג) כדבריו שכך היו נוהגים, ושיבחו החיד"א, ע"ש,

ובספר ברכת אברהם לחנוכה מביאו והוסיף בזה לפרש הלשון "ומנותר קנקנים נעשה לשושנים" דהיינו שזה הפך נותר מהרבה קנקנים שהיו בהיכל שכולם נטמאו חוץ מזה האחד שנשאר טהור, אף גם הביא לחידוש ממדרש הביאור, ויקחו אליך שמן זית זך, שיהי' חותמך עליו, או חותמו של כה"ג.

ולפי מה שכתבנו מהמדרש שהפך של שמן הי' מונח וטמון תחת יסודות המזבח מובן הדבר מפני מה לא הצניע הכהן יותר מפך אחד שידע והבין שכוח הטומאה של היוונים מתגברת ומי יודע מה יולד יום ע"כ חיפש ומצא מקום המשומר ביותר כדי להטמין פך אחד שמן זית טהור לרמז על קיום כלל ישראל וכמו נר לאחד נר למאה, ע"כ הניחו במקום מצומצם תחת יסודות המזבח, מקום מיוחד שיוכל לקלוט פך אחד זך ונקי שלא יוכל היוונים לשלוט עליו, ובזה הציל קדושתן של כל ישראל.

ובמהר"ל (נר מצוה ח"ב) ביאר זה הענין, דאותו הפך הי' נבדל במעלתו משאר שמנים, שהיתה קדושתו יתירה עליהם בבחינת קודש הקדשים, לפי שהי' בחותמו ובהסתר של כה"ג, וכה"ג הי' בבחינה זו של קדשי קדשים, ובשביל זה לא יכלו היוונים לשלוט על אותו פך קטן, דכיון דכוח טומאתם לא הי' אלא לעומת קדושת ההיכל, אבל על חלק קודש הקדשים שבהיכל לא יכלו, לפיכך נותר הפך ההוא בטהרתו שהי' בחינת קודש הקדשים, ומוסיף שאותו הפך טהור מבטא את היחודיות של עם ישראל, החתימה של כה"ג, השמירה על הטהרה, היסוד של חנוכה הוא הנצחון שבו מתוך הטהרה וקדושה הבא מכוח פך השמן הטהור, וזה הדבר הגדול ביותר שהי' במלחמת החשמונאים, ע"כ.

גמר החותם בזאת חנוכה

המקורים היחודים לגמר החתימה בחנוכה, הלא המה כידוע בס' בת עין בשם כתבי האריז"ל, ובס' ליקוטי מהרי"ל בדרוש לחנוכה, ובס' דברים נחמדים להבני יששכר לחנוכה, ובשער יששכר (מאמר ימי אורה), גם בס' בני בנימין דרושים לחנוכה מביא ששמע מהרה"ק ר"ד מדינוב זצ"ל ששמע מאביו הבני"ש זי"ע אשר מר"ח אלול עד חנוכה מאיר ברקיע כעין תבנית יד הפשוטה לקבל אותם שנדחו מלשוב בעשי"ת ומתקבלת תשובתם עד חנוכה, והוסיף הרה"ק ר"ד מדינוב שלדעתו אין היד עוברת עד זאת חנוכה ועד בכלל, והדברים ידועים וא"צ להאריך.

ואך להוסיף בדרך אפשר לפי מה שלקטנו בתחילתו מהמדרשים והיוצרות שבשנה ההוא נתבטל בחג הסוכות כל הקרבנות והד' מינים, ובחנוכה כשנצחו החשמונאים עשו שמונת ימי חנוכה תמורת שמונת ימי החג סוכות ושמיני עצרת, ממילא הוי יום אחרון של חנוכה כמו יום שמיני עצרת ושמחת תורה, ממילא פעלו הכהנים הקדושים והחשמונאים להמשיך את גמר החותם ולהעבירו משמיני עצרת ועד זאת חנוכה, ומאז והלאה נתקבל בשמי עליון שישאר זה הזמן על כל הדורות לטובה ולברכה ולגמר החותם לשנה טובה ומבורכת אכיה"ר או"א.