בס"ד                                             ערש"ק ור"ח                                             א'  בכסלו  תשע"ו

                      ליקוטי אור - בפרשה - תולדות

   "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם - אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק   "(כה, יט)

בסוף הפרשה הקודמת מובא תולדותיו של ישמעאל בן הגר המצרית. ואיתא במדרש כל מקום שנאמר

'אלה' פוסל הראשון 'ואלה' מוסיף. ולכאורה היה צריך לומר 'אלה' כדי לפסול את מעשיו של ישמעאל,

כמו שכתוב: "אלה תולדות נוח"(שם ו, ט), היינו פסל את מעשיהם של דור המבול, כי ישמעאל וצאצאיו

יצאו לתרבות רעה של עבודה זרה. ועוד, יש להבין למה כפל וחזר הכתוב בפסוק: 'אברהם הוליד את

יצחק' שהרי נאמר ברישא הפסוק 'יצחק בן אברהם'.  אלא שאפשר לומר אולי שיש לחלק את הפסוק

לשני חלקים, וזה על פי טעמי המקרא כי קיים אתנח (המשמש כנקודה ופסיק בין חלקי המשפט) במילה

'אברהם' הראשונה, וזה בבחינת סוף פסוק. היינו, החלק הראשון של הפסוק אכן מוסיף על הראשונים,

אך עם זאת צריך להבדיל בין התולדות בשורש. היינו באב התולדה כי כאשר השורש טוב והוא בוחר

בטוב, אזי גם הענפים לרוב ייבחרו בטוב והמעשים יהיו בהתאם לכך, כפי שנבאר לקמן.

וזה: 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם' כלומר יעקב ועשו, שהם בבחינת יצחק וישמעאל. דהיינו בן אחד

צדיק ובעל מידות טובות ואילו הבן והשני רשע ובעל מידות רעות. והם בבחינת מוסיף על הראשונים

כנ"ל, היינו על תולדות אברהם שהם יצחק וישמעאל בבחינת טוב ורע כנ"ל. שכן שטרם נשלם הזיקוק

והזיכוך של התולדות בשביל להעמיד י"ב שבטים זכים וברים, כידוע. אבל עדיין צריך ליישב את פשט

הדברים. ונראה אולי שנאמר 'ואלה' מפני שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו, שנאמר (שם כה, ט): "ויקברו

אֹתו יצחק וישמעאל בניו", ופירש רש"י ז"ל: 'מכאן שעשה תשובה', וכמו שדרשו חז"ל(בר"ר סב, ג): כאן

בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה. לפיכך, לא פסל את חייו ומעשיו הראשונים, בבחינה שאין מזכירים

לחוזר בתשובה עוונות ראשונים. ועל כן, הוסיף על הראשון היינו ישמעאל מפני שעשה תשובה בסוף

חייו כנ"ל.

אבל עם כל זה, חזר הכתוב וכפל לומר: 'אברהם הוליד את יצחק' כי מלבד שהקדוש ברוך הוא רצה

להוכיח את ליצני הדור שטענו שמאבימלך נתעברה שרה לכן צר את קלסתר פניו של יצחק שיהיה דומה

לאברהם, היה גם חייב להבדיל ולהורות כי השורש של יצחק הוא כולו טוב בשונה מישמעאל, שכן יצחק

בנם של אברהם ושרה שהיו צדיקים תמימים, ואילו ישמעאל נולד לבן האמה הגר המצרית, בעוד שטרם

הוסיף ה' יתברך את האות ה' בשמו של אביו, כמו שדרשו חז"ל (בב"ר מד, יב): אברם לא מוליד - אברהם

מוליד, היינו רק לאחר שעשה לו ברית קודש ונעשה מרכבה לשכינה נולד לו יצחק אבינו ע"ה.

וזה א'ברהם ה'וליד א'ת י'צחק ראשי תיבות שעולים כמניין טוב(=17), היינו נרמז בזה שהשורש של

התולדה של יצחק הוא כולו טוב ושלם. וזה הטוב הוא בחינת התורה כי אין טוב אלא תורה (אבות ו, ג:).

דהיינו, בגלל שהשורש שהוא בבחינת היסוד הוא טוב, שהרי בחר לקיים את כל התורה ביראת שמים

טהורה, אזי לרוב שהתולדה תהיה גם טוב ותלך בדרכי התורה והמצוות, כי תולדותיהם של צדיקים

הם מצוות ומעשים טובים (ב"ר פ' נח). וזה בעצם החלק השני של הפסוק, היינו רצה לרמוז על ההבדל

בשורש של התולדה וענפיו היוצאים ממנו, שכן נאמר: 'ביצחק יקרא לך זרע' ולא בכל יצחק, כי רק הוא

בחר ללכת בדרכי אביו, היינו בדרך התורה והמצוות שהם בחינת טוב כנ"ל. ועל כן, זכה להיות עיקר

התולדה של אברהם. אומנם, ישמעאל בחר לעשות תשובה בסוף ימיו, כאמור לעיל, אבל בניו ובני בניו

וזרעו אחריו לא בחרו. וכפי שעיננו רואות ולא זר, בני ישמעאל עדיין ממשיכים לבחור בצד האחר הלא

הטוב, ואף לא מוכנים לקבל את האמת ממי שאמר והיה העולם.

ודע, שזהו סוד ההמשכיות של העם היהודי מדור לדור. דהיינו להנחיל לבנינו שורש טוב בחינת תורה

ומצוות ומעשים טובים כנ"ל, מבן לאב, מאב לבן וכן הלאה, בחינת: מעשה אבות סימן לבנים. כי בכך

נשמר הרצף והקיום של העם היהודי לדורי דורות. וכן ידוע שעיקר התולדה של יצחק הוא יעקב אבינו

ע"ה, כי גם הוא בחר להמשיך וללכת בדרכי אביו יצחק בדרך הטוב כנ"ל. נמצא מכאן, שיש ג' דורות של

האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב שבחרו בתורה ובמצוות, ואף חיו באותה תקופה, וזה שאמרו

חז"ל (ב"מ פה): כל שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם וכו', מכאן ואילך

תורה מחזרת על אכסניא. ולכן תדע, שאין שמחה יותר גדולה לאב שבנו הולך בדרך הטוב של התורה

והמצוות, כמו שכתוב (משלי כג): "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם", שהרי בכך זוכה לעשות נחת רוח

לאביו כי ברא(=בן) מזכה אבא בעולם הזה ובבא, כמו שנאמר (שם יז): "עטרת זקנים בני בנים, האבות

עטרה לבנים, והבנים עטרת לאבות"

והנה, יצחק אבינו ע"ה היה בן ארבעים שנה כשנשא לאישה את רבקה אימנו ע"ה, ובמשך עשרים שנה

הייתה עקרה ורק בגיל עשרים ושלוש נתעברה, כמובא בילקוט (סימן קי): לאחר כ' שנה לקח את רבקה

והלך לו להר המוריה למקום שנעקד שם ונתפלל עליה על הריון הבטן, ונעתר לו ה' יתברך. ואל תקשה

למה העכבה הזאת שהרי אפשר היה לקחה עוד קודם לכן למקום שנעקד, אלא שהקדוש ברוך מתאווה

לתפילתם של צדיקים. ואפשר אולי שלקחה דייקא למקום שנעקד בשביל לעורר את מזלם העליון שמשם

נמשכים הבנים, כמו שאמרו חז"ל (מו"ק כח): 'חיי(=חיים) בני(=בנים) ומזוני(=פרנסה) לא בזכותא - אלא

במזלא תליא'. שכן מובא בספרים הקדושים (מגיד מישרים, מגלה עמוקות, אור החיים הקדוש ועוד) שבתחילה נפשו

של יצחק אבינו ע"ה הייתה מצד דנוקבא היינו שלא יכולה להוליד, אך לאחר העקדה פרחה נשמתו של

יצחק, ולכן הוצרך להיות בגן עדן במשך שלוש שנים (והטעם שהיה ג' שנים הוא בעבור רבקה שתגיע לפרקהּ),

ולאחר שהתרפה הוחלפה נשמתו מעולם דדכורא היינו מצד הזכרות אשר יכולה להוליד.

וזה שנאמר (בראשית כה, כ"א): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", דהיינו הפציר הרבה בתפילה לה' הגדול

והנורא שעל ידי שהוחלפה נשמתו, כמו שכתבנו למעלה, ימתיק את הדין בחסד, ותיכנס תפילתו דרך

שער השמים ותעלה ותעורר את המזל העליון אשר משם נמשכים הבנים כי 'במזלא' הם תלויין כנ"ל.

ומובא בכתבי האר"י ז"ל (שער הפסוקים פ' תולדות:): וטוב לו לאדם שהוא חשוך בנים שיכוון בתפילתו בכוונה

שביארנו (ע"ש בביאור הכוונה), ולכן 'נֹכַח'(=78) בגימטרייה 'מזלא'(=78) והם ג' הוויות שבו(26*3= 78), כנודע.  

ועל פי זה, אפשר בסייעתא דשמיא, שגם יתבאר לנו באור יקרות מה שצריך לכוון לקבלת תוספת נפש

בתפילת שחרית של שבת בעת שאמורים את הפיוט 'נשמת כל חי' כי הם ראשי התיבות 'נכח' שעולה

ג' הוויות כנ"ל, וזה בחינת 'מזלא' היינו המזל העליון שממנו נמשכים הבנים. שכן ידוע, כי עיקר זיווגו של

האדם צריך להיות בליל שבת, כמו שאמרו חז"ל (כתובות סב): זה המשמש מיטתו מערב שבת לערב שבת.

ולכן, כאשר הוא מכוון בתפילתו בשבת בכוונה כנ"ל מוסיף חיים ממש גם לתוספת הנפש שבא מזיווגו כי

היום הוא בחינת עלמא דכורא שיכול להוליד, כידוע. וחיזוק לזה ראיתי במה שכתב "אור החיים" הקדוש

זצק"ל: שהטעם שלא אמר 'וידע יצחק' וכו', אולי שהייתה התפלה אחר שידע וכו', כאומרם ז''ל (ברכות דף

ס): שלשה ימים הראשונים יתפלל שלא יסריח, וזו הייתה תפלתו של יצחק, עכ"ל, ע"ש. ויש עוד הרבה

דברים, אך לא כאן המקום להאריך. ולפיכך, היפך יצחק את הגזרה והצליח למתק את הדין בחסד כנ"ל,

כי רצה שדווקא מרבקה הצדקת יהיה לו תולדות שימשיכו את דרכו אחריו, היינו במצוות ובמעשים טובים

כנ"ל. ואלה התולדות הם התאומים אשר היו בבטנה יעקב הצדיק והשני עשו הרשע כנ"ל.

ואם תקשה, איך יכול להיות ליצחק תולדה כמו עשו הרשע, בניגוד למוסבר לעיל בעניין שורש התולדה

טוב. אלא שיש לומר ב' סיבות לדבר: א. הבחירה ביד האדם, כמו שאמרו חז"ל (נידה טז): כל טיפה וטיפה

מכריזין מה יהיה עליה עשיר או עני חכם או  טיפש אך צדיק או רשע אין מכריזין עליה. ומכיוון שעשו

היה כולו עשוי והיה נראה כמבוגר בשנים עוד מבטן אמו, שנאמר (בראשית כה, כה): "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" וגו', 

נחשב כאדם לעניין הבחירה. ב. אמרו חז"ל (ב"ב, קי): רוב בנים דומין לאחי האם, ומסביר "אור החיים"

הקדוש כי זולת זה צאצאיה צדיקים יוצאים ממנה כי צדקת היא, עכד"ק. שהרי אחיהּ של רבקה הוא לבן

הארמי ורשעותו ומידותיו הרעות נרמזות באותיות שמו נבל הרמאי, כנודע. כי באמת מיצחק ורבקה היו

צריכים לצאת י"ב שבטים כנגד שנים עשר הנשיאים שיצאו מישמעאל, שנאמר (בראשית כה, כב): "ותאמר

אם כן למה זה אָנֹכִי", ודרשו רז"ל (ב"ר ס"ג, ו): ז"ה בגימטרייה תריסר (=12) וכו', אבל עקב הסיבות הנ"ל

טרם נשלם הזיכוך של הוצאת הפרי מהפסולת, כידוע. ובכך תתיישב הפליאה הגדולה איך מצדקת כזאת

יצא בן רשע.

ואכן עשו בחר בעולם הזה בעולם החומר, עוד בהיותו ברחם אמו, שנאמר (בראשית כה): "ויתרוצצו הבנים

בקרבה" ופירש רש"י על פי המדרש: כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס

לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת, והיו מריבים זה עם זה בנחלת שני עולמות.

והנה כך גם היה שגדלו, כמו שכתוב(שם, כז): "ויהי עשו איש יֹדע ציד איש שדה", ותירגם אונקלוס: יֹדע

ציד' – 'נחש' כי היה יודע לרמות את אביו בפיו, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר סג, י): איך מעשרין את המלח?

איך מעשרים את התבן?, היינו מתחזה לצדיק. וכן ידוע, שבאותו היום שאברהם אבינו ע"ה נפטר חזר

עשיו מן השדה והיה עייף כי הרג את נמרוד בקרב, וביקש מיעקב לאכול את הנזיד העדשים האדומים

שהכין ליצחק בעבור אבלו של אביו(=אברהם), שנאמר (שם, ל): "הלעיטני נא מן הָאָדֹם הָאָדֹם הזה",

ובאותו היום עשה ג' עברות, כמו שדרשו חז"ל (בב"ר סג, יב): שבא עשו על נערה המאורסה (היינו תאוות

משגל) וכו', שהרג את הנפש...ואף גנב וכו' (היינו תאוות ממון כי דמים הם תרתי משמע היינו הדם הוא הנפש וגם

הדמים נקראים כסף, כידוע), פער פיו אותו הרשע כגמל (היינו תאוות אכילה) וכו', ע"ש. ומכיוון שהיה אחוז

במידות הרעות הנ"ל מכר את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית, לד): "ויִבז עשו את הבכֹרה", ובכך גילה כי

ויתר על עבודת ה' בעולם הזה. ואילו לעומתו, יעקב הצדיק "איש תם ישב אהלים" (שם, כז:) וכפי שתורגם:

'בית אולפנא', היינו שלמד תורה בבית מדרשו של שם ועבר.

ומכאן נשכיל ונבין, שמפרשה זו ניתן ללמוד על מלחמת קיום ותרבות בין שני כוחות מנוגדים, היינו כוחות

הקדושה כנגד כוחות הטומאה, כאשר תחילתה של מלחמה זו עוד מימי יעקב ועשו. כי יעקב אבינו ע"ה היה

צדיק, והצדיק נקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיהו ג, י): "אמרו צדיק כי טוב", כי בחר ללכת בדרך התורה הקדושה

שהיא בחינת טוב כנ"ל, ואילו ההפך ממנו הוא עשיו הרשע אשר בחר ללכת בדרך הרעה, כמו שכתוב (שם, ט):

"אוי לנפשם כי גמלו להם רעה",  ולכן היה אחוז במידות ותאוות רעות. ודע, שסופה של המלחמה היא עד

כלות מלכות אדום הרשעה, שהרי מלכות אדום היא בחינת עשיו, כמו שכתוב (שם כה, כה): "ויצא הראשון

אדמוני" וגו', היינו אדום ולבסוף גם נקרא שמו כך, כמו שכתוב (שם כה, ל): "על כן קרא שמו אדום". ואמרו

רז"ל על דרך המוסר שיעקב הוא בחינת יצר טוב ועשיו הוא בחינת יצר הרע הנמצאים בלבנו. ולפיכך, היצר

הטוב מושך את האדם לשורשו היינו לעסוק בתורה, במצוות ומעשים טובים, אך ישנו גם את הצד האחר

אשר דוחף לכיוון שורשו היינו לדרך הרעה, בחינת עשיו כנ"ל, שהוא בחינת הנחש כנ"ל שרימה את חוה כי

שניהם השורש הרוחני שלהם הוא מהיצר הרע, שכל תפקידו להפיל את האדם במידות רעות ותאוות העולם

הזה.

ועל כן, עיקר המאבק של כוחות הטומאה היינו מלכות אדום שהיא בחינת נחש בחינת עשו, ששורשם מהיצר

כנ"ל, הוא לגרום לאדם להיות אחוז במידות רעות בחינת עשו, ובפרט בג' התאוות העיקריות שהם: אכילה,

ממון ומשגל, כמוסבר לעיל. וזה רמוז במלכות אדום כי 'אדֹם' הם ראשי תיבות: אכילה דמים משגל. כי כאשר

אדם לא אוכל במתינות ובקדושה, וכן לא מרוויח את ממונו ביושר ובצדק, וכן לא מקיים את המצווה בקדושה

ובטהרה, אזי לבהמות נדמו, חס ושלום, כי מה יתרון האדם מן הבהמה איִן. ובמקום להיות בגדר 'אָדָם' בעל

מידות טובות נהפך להיות בגדר 'אדֹם' בעל מידות רעות כנ"ל, חס וחלילה, עד שבסופו של דבר יכול שלא

להרגיש קרבת אלוקים בחייו וממילא לא יצליח לעבוד את ה' בדבקות. ובכך נותן כוח למלכות אדום הרשעה

כנגד מלכות הקדושה, רחמנא ליצלן.

ולכן, חייב לשמור עצמו מאוד מאוד שמא היצר הרע ירמה אותו ויגרום לו למעוד ולאבד את עולמו. וזה שאמרו

חז"ל (ברכות ה): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, היינו כדי להכניע כוחות הטומאה כנ"ל חייב אדם לעסוק

בתורה הקדושה שהיא בחינת שורש טוב שיכול להכניע את השורש הרע כנ"ל, כמו שכתוב (קידושין ל): בראתי יצר

הרע בראתי לו תורה תבלין. וזה שאמרו חז"ל: 'כל עוד הקול קול יעקב - אין ידי עשו שולטות' היינו קול התורה

בבתי מדרשות וכנסיות ברוח ישראל סבא שקבע את מקומו בבית המדרש כנ"ל. ועל ידי זה יינצל מכוחות הרשע,

ובפרט מג' המידות הרעות בחינת 'אדֹם' כנ"ל. ועל ידי זה יסיר את כל המסכים והמחיצות ויזכה לעבוד את ה'

בכל לבו מתוך יראה ואהבה. ובזכות כך נקרב את הגאולה ברחמים גדולים, ונזכה לראות את מלך המשיח

במהרה בימינו, אכי"ר.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

סגולה לזרע של קיימא - שיאמרו שניהם איש ואשתו קודם הזיווג פרשת "ובראשי חָדשיכם" (במדבר כח, יא-טו).  

על ידי אכילה כראוי, שאוכל במתינות ואינו אוכל בדרך הלעטה, על ידי זה נתתקן השכל, ונכנע הכסילות. אבל

כשאוכל כזולל וסובא, על ידי זה מתגבר הכסילות על השכל; וע"י זה נחשך אצלו אור הצדיק, ואינו יכול לקבל ממנו

יראה ואהבה(סימן אכילה, אות א). תאוות ממון היא אחת משלש תאוות רעות שהן מפסידין ופוגמין היראה שבלב

(ממון ופרנסה, אות מח). עיקרא דיצרא בישא(=יצר הרע) הוא על עריין(=עריות), והיא עיקרא דימסאבותא(=הטומאה).

על כן צריכין לידע שעיקר הניסיון של כל  אדם בזה העולם הוא בתאווה זאת; אשרי הזוכה לנצח המלחמה(סימן

ברית, אות ב).

                                                           "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה