"נִמְצָא, שֶׁכָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְהַסְּחוֹרוֹת הוּא רַק עַל יְדֵי בְּחִינַת מַחֲלקֶת, שֶׁאֵין שָׁלוֹם בֵּין הָרְצוֹנוֹת... אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם הַמֻּפְלָא בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי'... כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, יד, יב)

המציאות הכלכלית והצורך במשא ומתן מבוססים על ניגודי האינטרסים שיש בין הקונה לבין המוכר, בין המעסיק לבין השכיר, ובין כל שני גורמים הבאים במגע זה עם זה. מדובר בתכונה היסודית ביותר במציאות הקיימת מהרגע הראשון של המציאות האנושית. אולם המשא ומתן איננו רק פועל יוצא של ניגוד אינטרסים, אלא הוא המנוע המעצב ומקדם את העולם. המחלוקות בונות, הניגודים מחייבים יצירתן של מערכות מורכבות, שיענו על הצרכים השונים והמנוגדים של בני האדם, והעולם הולך ומתפתח. רבי נחמן מודע לכך כי המחלוקת מחיה את המציאות, ומזרימה לתוכה אדרנלין של יצירתיות ופריחה.

זקוקים אנו למחלוקת והיא התשתית לקיומו של עולם. אם אין מחלוקת, אין משא ומתן, ואם אין משא ומתן, אין תנועה וזרימה בתוך המציאות. המחלוקת, היא הקרקע הפוריה לצמיחתם של חיים, לדינמיקה של התחדשות, ולהתגלות חדשה של רצונות, רעיונות ואידיאות, והעולם הולך ונבנה.

אלא שרבי נחמן מסייג מעט את הדברים (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סד, ד):

"וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם... אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי, רַק כְּפִי צוֹרֶךְ בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לא יוֹתֵר".

אמנם דיבורי המחלוקת בונים את העולם ומגלים את האמיתות השונות שהוא מורכב מהם, אבל בכל זאת מותר לדבר רק כפי צורך בריאת העולם. המניע חייב להיות טהור. בעל המחלוקת צריך לחוש כי פעולתו היא פעולה של השפעה אלוקית בעולם. אל לו לבקש את המלכות לעצמו, אל לו להרבות במילים שעניינן לבצר ולחזק את מעמדו האישי כבעל מחלוקת. האמת האלוקית היא המטרה ובניית העולם על ידי גילויה היא חזות הכל, ועל כן אם זו תטשטש והגולם יקום על יוצרו, תהפוך המחלוקת מבונה להורסת. גם לויכוח יש גבול.