"ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור" (בראשית כד,י). לשם מה התורה מספרת לנו כמה גמלים לקח, מה זה משנה לנו? בפשטות זה בא כדי להוכיח את חסידותה של רבקה, שאע"פ שהיו לו הרבה גמלים (שזה יקר ולכן בדר"כ לא מסתובבים עם הרבה גמלים) "ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת" (יט) שנתנה לכולם אע"פ שזה היה קשה. אולם אם כך מדוע לא נאמר שם שהשקתה את כל עשרת גמליו למה דווקא כאן? ועוד שהיה ראוי לומר 'וילך עם עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב' וכו', למה נאמר שלקח עשרה גמלים כאמירה מודגשת לעצמה? ועוד למה אברהם משביע את אליעזר דווקא במילתו (“שים נא ידך תחת ירכי" [ב]) ולא בדבר אחר? (רש"י תרץ 'לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו ע"י צער, והיתה חביבה עליו ונטלה'), ועוד, מדוע לא רצה לקחת מאנשי מקומו ("לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" [ג])? [מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר שהיו מושחתים בבין אדם לחברו]. ניראה שבכוונה לקח אליעזר עשרה גמלים, כנגד 10 העממים שארצם הובטחה לאברהם (שלעתיד לבא נינחל ארץ עשרת העממין) ומה מיוחד בהם? בארץ שבעת העממין נאמר שהיו עובדים ע"ז בכוונה ולא רק ממסורת כמו ששאר הגוים בחו". מימלא ניראה שזה משום שבא"י יש קדושה מיוחדת ולכן היצר נילחם כאן חזק מאוד, ומימלא התוצאה היא שהחטאים הם ברמה גבוה יותר, ולכן עבדו ע"ז בכוונה ממש. מימלא כיון שבעשרת העממין נינחל לעתיד סימן שגם בהם יש כח מסויים של קדושה, שיתגלה לעתיד לבא, שכרגע הוא מוסתר וכמעט שלא משפיע. לכן לעתיד נינחל את כל האזור הזה של עשרת העממין, כעיקרון של הרחקתם מהחטאים. לכן הורה אברהם שלא לקחת ליצחק מאנשי המקום, כיון שהם קשורים, אפילו במועט לכח גדול של מלחמה בקדושה, ולכן הוא כ-אב לקדושה צריך להתרחק מזה לגמרי כדי שיוכל ליטוע כראוי בשלמות מלחמה נגד הטומאה, שבהמשך ילחמו צאצאיו על הקדושה ויכירתו את הטומאה, ואם עכשיו יעורבב עם כח לצד השני (ולא יהיה נקי מזה) יצא שזה יפגע בהמשך בתיקון העולם. לכן מדגיש אברהם "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" שיש כאן עניין של תיקון העולם כולו לה'. לכן משביעו במילתו, כיון שאברהם היה בתחילה כאב כללי בעולם, לתיקון העולם כולו, ומהמילה התייחד כאב לבנ"י דווקא, ודרכם לתקן את העולם כולו בשלמות. לכן מדגיש בכך אברהם לאליעזר את חשיבות העניין לתיקון העולם כולו כראוי בהקמת בנ"י קדושים ונקיים לגמרי. ולכן אומר "מבנות הכנעני" לרמז על כנען הבזוי בעקבות מעשה אביו חם "וירא חם אבי כנען את ערות אביו" (בראשית ט,כב) שלכל הדעות גם 'סרסו' (סנהדרין ע,א) וזהו ההיפך ממילת אברהם שנעשה בהקשר קדושה, לכן מדגיש את הופכם מקדושתו. לכן אליעזר ניחש בהשקיתו עם הגמלים, שהוא השליח והגמלים כנגד קדושת אברהם ועומק שליחותו, ולכן בנסיון זה ראה חיבור לכח אברהם שיעזרו. ועשה זאת בהשקיה כנגד הקדושה, שהתורה משולה למים לשתיה "אוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה,א) [תענית ז,א]. ורצה לראות את מידת החסד שלה, אבל גם שאינה רודפת אחר הכסף, כמו שלא הציע לה כסף כתשלום, וגם היא לא ביקשה, מימלא מוכח שרצונה להתחבר לבית אברהם אינו בשל שהוא עשיר, אלא בשל הבנתה את מעלת קדושתו (כמו שלא מגיירים את הבאים בשביל כסף וכבוד). ועוד שהתאוה לכסף היא עמוקה וקשה כראש לתאות, ולכן היה חשוב לבדקה שאינה רודפת כסף, להבדיל מאנשי מקום אברהם שהיו תאוים לסכף, כמו שהוכח במקרה של עפרון שלא יכל לוותר על הכסף. ואף כשניסה אותה במים היה בזה כנגד התיקון לעולם, שהיתה צריכה להשקות הרבה, כנגד לעתיד לבא "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם... והיה ה' למלך על כל הארץ" וגו' (זכריה יד,ח-ט). ואף ניראה שמידת החסד של אברהם היא היסוד לתיקון העולם, מעבר לכך שזה ההיפך מהתאוה של עץ הדעת שהשפעתו לקיחה לעצמו (כמו שאכל בלי רשות ה' מהעץ שזה יסוד החיבור לעץ שבכך הושפע לתאות), שלעומתו בחסד הוא נותן לאחרים, ולכן הוא יסוד התיקון. גם עצם החסד הוא חיבור עמוק לה': 'אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג,ב). זהו ביטוי יסודי בחיבורם של האבות לקדושה (מעבר לסגולה עצמה שניסתרת) ולכן הפס' אומר "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו,ב) ש"ואנוהו" שמרמז על חיבור זה לה' הוא הקשר לאלקים של האבות, ולכן היה חשוב שדבר זה יהיה בזיווג של יצחק שהוא אב של בנ"י.