בתחילת פרשתנו נאמר　 "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ונתבאר בספרים (ראה סה"מ תש"ה עמ' 94 ואילך) אשר הליכה זו עבודה גדולה יש בה, "לך לך" – על האדם לצאת ולהתעלות "מארצך" – מרצונותיך, "ממולדתך" – מרגילויותיך אשר נובעים המה מטבעך מתולדתך, "ומבית אביך" – הלא המה המוחין של האדם שנקראו בסה"ק בשם "אבות", על האדם ללכת מכל אלו ולצאת "אל הארץ" – אל רצונו של השי"ת, "אשר אראך" – שמראה לאדם ומורה לו הדרך אשר ילך בה.

ולדוגמא, בלימוד התורה, הרי גם על פי הלכה הפסוקה אין כל אדם חייב להיות הוגה בתורה יומם ולילה, וישנו אשר די לו ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית". וגם העוסק בתורה יתר על זה, הרי די לו ללמוד כפי רגילותו, ואינו חייב להתייגע ולאמץ עצמו ללמוד יתר על אופן עיונו הרגיל. וכן הוא בעבודת התפילה, הנה ע"פ הלכות תפילה יש מקום להקל ולקצר בעבודה זו. שדי לו לאדם גם אם אינו מכווין לפירוש המילות, ואם מתאמץ ומטריח עצמו להבין את אשר מוציא מפיו, הרי די לו בכך, ואינו מחשב ומתבונן ב"דע לפני מי אתה עומד". ומה שצריך להיות ב"כובד ראש" קודם התפילה, הרי מסתפק בכך ש"מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו" (שבת י, א), ובזה יצא ידי חובתו, וכעת יכול הוא לשוטט במחשבתו היכן שירצה… וכזה יכול להיות גם בנתינת צדקה, וכהנה רבות.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב ע' 453 ואילך. ח"כ ע' 59)