"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹוד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ... לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, יב-כ)

חיפושים רבים סובבים הבריות לחפש את יעדם, את חייהם. בכל מקום יחפשו ויחטטו במרץ רב, אך כאן, ליד מפתן בתיהם, הוכו עיניהם בסנוורים מלראות את האור הגדול הזורח.

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" - הרבים "שָּׁמַיִם" מציב לו האדם למטרת חייו – "שם" מונח האושר הגנוז, "שם" אמצא את עצמי, "שם" הדשא ירוק יותר, "שם" אגיע לפסגת חיי, "שם" יהיה טוב יותר. רודף האדם כל חייו בריקנות אחר איזה שהוא "שם" המתחמק ממנו ומתעתע בו. גם אם הצליח לכבוש באומץ ובגבורה "שם" אחד, מיד מתפתה האדם אחר "שם" חדש המותיר את ה"שם" הקודם ריק נבוב, ללא סיפוק.

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא" – אין לך מה לחפש במרחקים את ייעודך וסיפוקך, שדות זרים וכל מיני "שם" כאלו ואחרים יאכזבו אותך בכל אשר תפנה.

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹוד" – כאן, לידך, נמצא מה שאתה מחפש "שם". פתח את תרמילך שלך, את מה שנשאת כל הדורות מתוך קושי ועינוי, ותתפלא לראות בו את אושרך הממתין לך.

מובא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף סא עמוד ב): "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל') 'כי הוא חייך וארך ימיך' - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה".

התקופה המוזכרת בגמרא הנ"ל היתה שעה קשה מצד גזירות הרומאים, שגזרו על ישראל לא לעסוק בתורה, ורבי עקיבא לא חשש והמשיך ללמד ולעסוק בתורה. כאשר פפוס בן יהודה ראה זאת, הוא שאל את רבי עקיבא האם הוא לא מתיירא מגזרת הרומאים? ורבי עקיבא בחר לענות לפפוס במשל על הדגים.

המהרש"א במקום מפרש: ישראל נמשלו לדגים והרשתות שמביאים בני האדם אלו הרדיפות של הרומאים. המים מחיים את הדגים, הם חיים לא רק בתוך המים אלא בזכות המים. ביבשה אין קיום לדגים.

רבי עקיבא רוצה במשל זה להדגיש את חיוניות וחשיבות התורה לעם ישראל - אף התורה היא המים שמחיים אותנו ובלעדיה אנו כדגים ביבשה, ולכן רבי עקיבא לא ראה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך ולעסוק בתורה למרות גזירות הרומאים.

הרב אליהו שלזינגר, מתוך הספר "ארשת שפתינו - על התורה והמועדים"

הרב נתי כהן, מתוך האתר "מוסדות בית המדרש אלון מורה" www.yelm.co.il