בכתוב זה מבואר מעלת ישראל על אומות העולם בזה שה' הוא אלקיו, והם "עם סגולה". ובמעלתם זו של ישראל ישנם שני אופנים.

ישנם כאלו שאין להם שייכות וקרבה כלל ל"אלקי הנכר", כי דבוקים הם תמיד בהשי"ת, ועוסקים רק בתורה ובמצוות. וישנם כאלו שנכשלו רחמנא-ליצלן בעבירות, והייתה להם קרבה ל"אלקי הנכר", ומכל-מקום נכללים ב"האמרת והאמירך", כי בכוחם לעשות תשובה, ואז לא רק שפוסקת שייכותם ל"אלקי הנכר" אלא ש"זדונות נעשו לו כזכיות".

הי' אפשר לחשוב, שמעלתם של אלו שלא הי' להם שייכות כלל ל"אלקי הנכר", גדולה יותר. ועל זה מבאר רש"י, שב"האמרת והאמירך" ישנם שני פירושים. א. "לשון הפרשה והבדלה", שפירוש זה מרמז על אלו ש"הופרשו והובדלו" לגמרי מ"אלקי הנכר" וכיוצא בזה, ומעולם לא הי' להם שייכות זה לזה. ב. "לשון תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און", דפירוש זה מרמז על אלו שהיו שייכים תחילה ל"פועלי און", אלא שגם הם "יתאמרו", ע"י התשובה.