"הִקְשׁוּ: מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף מִן הַשָּׁמַיִם כִּי אִם עַל יְדֵי סִבּוֹת, לְכָל אֶחָד לְפִי סִבָּתוֹ שֶׁזֶּה צָרִיך לִזְרעַ תְּבוּאָה וְלַחֲרשׁ וְלִקְצר וְכוּ', וְזֶה צָרִיך לִנְסֹעַ וְלִמְצא צרֶך פַּרְנָסָתוֹ שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְלָמָּה לא נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף, בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מְזֻמָּן? וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ... וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַמֶּלֶךְ עֲנָוָה בְּיוֹתֵר, מִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּתוֹ בְּיוֹתֵר. וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמָּזוֹן עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ בֵּרוּרִים... בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה וָסוֹף, וּמִתְפַּלְּלִין וְעוֹבְדִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכֹחוֹת הָאֲכִילָה... וְזֶה הַסּוֹד מְרֻמָּז בַּפָּסוּק (תְּהִלִּים קמ"ה) : "עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"... דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁין עַל פַּרְנָסָה, וְאֵין נוֹתְנִין תֵּכֶף, רַק בְּעִתּוֹ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', טז)

הפרנסה עוברת דרך מציאות סיבתית: האדם חורש, זורע, קוצר, טוחן, לש ואופה, ומתוך עמל זה, זוכה ללחם אותו הוא אוכל. זהו לחם שהוא פרי עמלו, מעשה ידיו, תוצאת התאמצותו - כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. ה' יתברך נסתר, מאחורי הקלעים, מאחורי השדות והכרמים מניע את המציאות, אך בעיקר מאפשר אותה. ואנו מבקשים לשאול שאלה, פשוטה. מדוע? מדוע מלא העולם בסיבות? מדוע הנהגת ה' מסובכת ופתלתלה עד כי נעלמת היא מן העין? מדוע יצר ה' יתברך מציאות שבה הנהגתו נסתרת, עד שהם מביאים רבים ואולי אף טובים, לכפירה בו יתברך, בהנהגתו ובהשגחתו?

רבי נחמן טוען שמציאות זו מרומזת על פי הפסוק מתהלים (קמ"ה): ''עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". המציאות הסיבתית היא "בְּעִתּוֹ" - זוהי מערכת הטבע שדִגְלה הוא הזמן, הסדר, התהליך, ההבשלה. אין דילוגים, אין קיצורי דרך, יש סיבה המובילה לסיבה ואין דרך לעקוף.

ואנו זועקים אל הקב"ה, בשאלה: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ"- "וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"?! מדוע? מדוע לא מיד? מדוע לא לגלות את מלכותך?

ומנסה להשיב רבי נחמן על קושיה זו: "דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ... וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַמֶּלֶךְ עֲנָוָה בְּיוֹתֵר, מִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּתוֹ בְּיוֹתֵר. וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמָּזוֹן עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ בֵּרוּרִים".

אכן, עוצמה גדולה יותר יש לגילוי האלקי דרך הנס, בהעדר הסיבות. מלוא גאונו וגאוותו מתגלים בכך, אולם הסתתרותו של ה' יתברך מאחורי לבושי הטבע, הינה פעולה של ענווה, שבסופו של דבר מביאה לגילוי גדול יותר.

רבי נחמן מחדש שהסיבתיות/הסתתרותו של ה' יתברך - היא ענוותנותו של ריבונו של עולם. ה' איננו משתלט על תודעתנו בנוכחות אינטנסיבית. ה' איננו אומר בכל שעה ובכל רגע - 'אני כאן'. ר' נחמן מלמדנו, כי פער הזמן שבין "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ" לבין "וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ", יוצר חלל שבקרבו יכולים להיעשות בירורים. בניגוד לבני האדם, בעלי החיים מזונם נתון להם בשדה ללא עמל, הכל מצוי, וממילא, גם אין בירורים, אין ציפיה ובקשה.

ההשתהות, ההמתנה, מלמדנו רבי נחמן, יש להם ערך. הסתתרותו של הקב"ה מאפשרת לאדם לעבור תהליך של בירור עמוק ופנימי ואיסוף של כל המציאות כולה אל הבקשה והתפילה, אל ה' יתברך. לעומת זאת, מי שנענה מיד, אין לו הזדמנות לשיח, להתבוננות ולבירור.

ההשתהות, על פי ר' נחמן היא ההזדמנות הגדולה של האדם להנכיח את ה' יתברך במציאות כולה ולראות כיצד פועל ה' דרך כל חפץ, דרך כל אדם ומחרשה.