שוש אשיש בה'
נכתב על ידי DL2000, 23/8/2015
בס"ד
שוש אשיש בה'
בכל שבת קוראים הפטרה מעניינה של הפרשה, פרט לשבתות
שההפטרה היא מעניינו של יום, כגון ראש חודש, פרשת שקלים,
פרה וכו'. החל מהשבת שאחרי תשעה באב ועד השבת הסמוכה
לראש השנה, כל ההפטרות הן בעניינו של יום, וענינו של יום הוא:
"שבעה דנחמותא". ההפטרה הראשונה היא: "נחמו נחמו עמי",
והאחרונה, הנקראת בשבת שלפני ראש השנה, היא: "שוש אשיש
בה' תגל נפשי באלקי".
בכל פעם שמפטירים בעניינו של יום, יש סיבה שהתאריך הזה
יש בו ענין מיוחד. ב"שבעה דנחמותא", לא ארע משהו מיוחד
בתאריכים אלו, וצריך להבין, אפוא, במה זכו הימים שעניינם הוא
ענין הנחמה.
כששאלתי שאלה זו את מו"ר הגה"צ רבי ישראל אליהו ויינטרוב
זצ"ל, ענה במליצה שה'עולם' אומרים: 'נאך א'שריפה ווערט מען
רייך' [תרגום: אחרי שריפה נעשים עשירים]. כלומר, שריפת
המקדש, שעליה נאמר ש"שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים
ועל האבנים" (איכה רבה ד, יד), והאבל שלנו על חסרון המקדש -
מזכים אותנו ב"שבעה דנחמותא", נחמה שלמה.
מהי אותה נחמה שלמה.
ב'לבוש' (אורח חיים סי' תכח סעי' ח) הובאו דברים בטעם סדר שבע
ההפטרות, וזה לשונו:
"מפטירין הפטרות אלו כדי לנחם את העם מן החורבן, ועוד כנגד
ז' מיני נחמות הנזכרים במדרש, שהמשיל גלות ישראל לבין לבין
האומות, למלך שנשבה עם בניו וחתניו ועמו כולו, ונשארה המלכה
שכולה וגלמודה ימים ושנים, ואחר כך מבשרים אותה על חזרתם
ומתנחמת, כך המלכה היא ירושלים, שתתבשר במהרה בימינו על
חזרת השכינה וכנסת ישראל. והן ז' נחמות - החזרת הבנים והבנות
והכלות והחתנים ואחיה ואחיותה, וחזרת המלך באחרונה עם כל
העם הוא הקדוש ברוך הוא יתברך.
"אלא שעדיין צריך טעמא, למה אומרים אותן בזה הסדר זו אחר
זו, ואין אומרים אותן כסדר שהם כתובים בנביא, שהרי 'רני עקרה'
ו'ענייה סוערה' מהופכים, ועוד שהם כתובים אחר 'אנכי', וצ"ע.
"אחר כך מצאתי בספר 'אבודרהם' (עמוד שג) טעם במדרש
לסדר זה על דרך הצחות, ואמרו כי תקנו לומר בתחילת ההפטרות
מן הנחמות 'נחמו נחמו עמי', כלומר שהקב"ה אומר לנביאים: נחמו
נחמו את עמי. ובשבת שנייה משיבה כנסת ישראל: 'ותאמר ציון
עזבני ה'', כלומר אינה מתפייסת בנחמת הנביאים כי חפצים
לנחמת הקב"ה בעצמו, ובשבת שלישית אומרים: 'ענייה סוערה לא
נוחמה,' כלומר חוזרים הנביאים לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים
לפניו יתברך: הנה כנסת ישראל, העניה סוערה, לא נתפייסה
בתנחומין שלנו על הגלות. אחר כך בשבת הרביעית חוזר הקדוש
ברוך הוא ומשיב ואומר: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', כלומר בעצמי
אני מנחם אתכם ולפיכך אָתּ,ְ כנסייתי, 'רני עקרה' בשבת החמישית,
ו'קומי אורי כי בא אורך' בשבת הששית, ואחר כך בשבת השביעית
משיבה כנסת ישראל: 'שוש אשיש בה'', כלומר עתה יש לי לשוש
ולשמוח ותגל נפשי באלקי".
ומעתה יש להתבונן, מהי הנחמה השלמה שאיתה ניגשים
לעמוד לפני השי"ת בראש השנה, כלשון הנביא בהפטרה האחרונה
לפני ראש השנה: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי".
והנה איתא בגמרא (בבא קמא נד ע"ב): "מפני מה בדברות
הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם
טוב?... כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי
חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב
אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל".
וצריך להבין, הן בלוחות הראשונים כתוב "והארכת ימים"
ובלוחות השניים כתוב "למען ייטב לך" ומדוע אנו חוששים יותר
לשבירת ה"ייטב לך" מאשר לשבירת ה"והארכת ימים".
וכבר פירשו, שענין ה"ייטב לך" הוא הטוב האמיתי שהוא
הדבקות בה' יתברך, וכמאמר דוד המלך ע"ה: "ואני קרבת אלקים
לי טוב", ואריכות הימים עניינה זכות המגורים בארץ ישראל
והארכת הימים עליה.
אם היו ממשיכים לגור בארץ ישראל והיה מתקיים בהם
"ונושנתם בארץ", היו נענשים באיבוד הטוב האמיתי לתמיד. על ידי
כילוי חמתו בעצים ואבנים וההתעוררות שאנחנו מתעוררים
מעונשים אלו ומתגעגעים לחזור לקרבת ה' - הננו זוכים שתימשך
קרבתנו לקב"ה וקורבתו אלינו.
אלו הם הימים המיוחדים, ימי האלול, הרמוזים בפסוק "אני
לדודי ודודי לי", שכנסת ישראל "מתגעגעת" לחזור אל הקב"ה, וכפי
שכותב רש"י בריש שיר השירים: "ישקני מנשיקות פיהו - זה השיר
אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה מי יתן וישקני המלך שלמ'
מנשיקות פיהו כמו מאז".
עבודתנו בימי האלול להחזיר את עצמנו למצב שתהא עבודתנו
כולה עבודה של קשר חי עם הקב"ה, עד מצב של "שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלוקי", ובכך נזכה לקבל עלינו בשמחה עול מלכותו,
תורתו ועבודתו, בהמלכתו עלינו ביום ראש השנה.
[ראש הישיבה_ קהילת מאור חיים ,קרית ספר]
מאור השבת,ראה
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
