כי תצא למלחמה על אויביך – "אויביך" לשון רבים, מורה על שני אויבים. האויב בעניני הגוף, והאויב בעניני הנשמה שהוא היצר הרע. ואם-כן, ב"כי תצא למלחמה" מדובר גם על מלחמת היצר. ואומר הכתוב שגם בעת היציאה למלחמה, עוד לפני עריכת המלחמה בפועל, צריכה היציאה להיות באופן של "על אויביך", ויש להרגיש עליונות על ה"אויבים", כי יודעים אשר "ה' אלקיכם ההולך לפניכם".

ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו – כאשר היציאה היא באופן כזה, אזי לא רק שנותן ה' את היצר הרע "בידיך", אלא עוד זאת שגם מה שהי' כבר בשבי ניצל מידם.

למעלה מזה, ישנו מי שנכשל רק בתאוות היתר, אך בתאוות כאלו "יורד חיות [הדבר שנתאווה לה] כו' שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור" (תניא פ"ז), ובעת נצחון המלחמה הנה לא רק שמכאן והלאה מתגבר על עצמו שלא ליכשל בתאוות, אלא גם "שבי אויביך" כזה – החיות שנכלל ברע גמור - עולה לקדושה.

למעלה מזה, גם מי שלא נכשל בתאוות היתר, הנה נפש החיונית של כל אדם הרי היא מ"קליפת נוגה" (תניא פ"א) ולא מקדושה, אך בנצחון "מלחמה" זו, הרי "גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב ונכלל בקדושה" (תניא פל"ה).

[וראה עוד אופנים נעלים ב"שבית שביו" במקור הדברים].

(ע"פ אגרות קודש ח"כ עמ' שכז ואילך)