אם תשאלו את הישראלי המצוי לדעתו על סגירת בתי עינוגים בצום תשעה באב, יתחלקו הדעות בין הסבורים שזו 'כפייה דתית' ובין החושבים שבהחלט ראוי להתחשב ברגשותיהם של הדתיים, הצמים ומתאבלים ביום זה.

שתי העמדות גם יחד משקפות את הניכור הגדול שחל בקרב רבים מבני העם היהודי כלפי שורשיו ומורשתו. שוו בנפשכם שהייתם שואלים אם ראוי לסגור בתי עינוגים ביום השואה, והיו משיבים לכם שראוי לעשות זאת מתוך 'התחשבות' ברגשותיהם של ניצולי השואה. תשובה זו עצמה מכאיבה וצורבת בלב, בשל הניכור שהיא מבטאת כלפי השואה, כאילו זה עניינם של הניצולים בלבד.

לוח השנה היהודי לוקח אותנו למסע אל עולם של ערכים, תחושות, חוויות ותכנים. ראש השנה ויום הכיפורים מעניקים לנו ערכים של חשבון נפש, סליחה ופתיחת דף חדש. סוכות ושמחת תורה נושאים בתוכם את השמחה ואת חוויית האחדות. חנוכה מדגיש את מקומו של האור. פסח את רעיון החירות ואת ערך הענווה. שבועות מעמיד במרכז את מקומה של התורה ואת מעמדם של עשרת הדיברות.

בתוך כל המארג הזה יש חשיבות עצומה גם לימי בין המצרים ולתשעה באב. אמנם נחמד הרבה יותר לשמוח ולחגוג מלצום ולהתאבל, אבל גם החיבור אל הסבל היהודי ואל הפרקים הקשים בהיסטוריה שלנו הוא מרכיב מהותי בהוויה היהודית. זיכרון החורבן וצער הגלות הם שהזינו במשך דורות את האמונה בגאולה ואת הציפייה לחידוש ימינו כקדם.

ידוע הסיפור על נפוליון שראה יהודים יושבים על הרצפה בבית הכנסת ומקוננים על החורבן. כששאל מתי אירע החורבן השיבו לו שזה קרה לפני יותר מאלף ושבע-מאות שנה. נפוליון התרשם מכך עמוקות והגיב: "עם שזוכר במשך שנים רבות כל-כך את חורבן מקדשו, יזכה יום אחד לבניינו המחודש".

חז"ל כבר הביעו את הרעיון הזה במאמרם: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". תודעת האבל היא המניעה את החתירה לגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר.

השבת הזאת, הסמוכה לצום תשעה באב, נקראת גם 'שבת חזון'. הטעם הפשוט לכך הוא שקוראים בה את ההפטרה הנפתחת במילים "חזון ישעיהו", אולם יש כאן גם משמעות של חזון ומחזה. בתוך האבל והכאב טמון המחזה המופלא של הטוב הנשגב המצפה לנו.

שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוּוֹת תחושת אבל וצער על החורבן והגלות – אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה – הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.

חשוב להתחבר אל הזיכרון ההיסטורי המשתקף בימים האלה. לכאוב את הטרגדיות שפקדו את עמנו. ומתוך הכאב לחזק את האמונה והביטחון כי נזכה בקרוב לגאולה השלמה.

בסוף השבוע שעבר חזרה לארץ קבוצה של ארבעה-עשר מפצועי 'צוק איתן', שיצאה לביקור מיוחד בטורונטו שבקנדה, כאורחי הקהילה היהודית בפלמינגו, בהנהגת שליח חב"ד במקום, הרב מנדל קפלן . את מסע הקבוצה ארגן הרב מנחם קוטנר , מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, המלווה את הפצועים מן היום הראשון. חברי הקבוצה נתקבלו בחיבוק חם על-ידי בני הקהילה, וזכו לשלל חוויות, מתוך רצון עז לבטא את ההערכה שחש עם ישראל כולו לפועלם ולקרבן שהקריבו, למען הגנת העם והארץ.

מוזֵאון גוש קטיף בירושלים יפתח את שעריו במוצאי שבת, תשעה באב, בשעה 9 בערב, ויהיה פתוח עד השעה 2 אחר חצות. לצד תצוגות הקבע יוקרנו סרטים על הגירוש והחורבן. המוזֵאון שוכן ברחוב שערי צדק 5 ירושלים, ובמהלך הקיץ יהיה פתוח מדי יום מ-9 בבוקר ועד 7 בערב. בימי ו עד 14:00. טל' 026255456.

החלה ההרשמה למחזור הי"ט של לימוד התנ"ך. במתכונת זו לומדים את כל התנ"ך עם פירוש רש"י, ונבחנים שנים-עשר מבחנים. טל' 0528630212.

בפרשת דברים מוכיח משה רבנו את בני ישראל, ובין הדברים הוא מזכיר את חטא המרגלים שבעטיו נגזר על בני דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל: "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה... אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם".

כמה ממפרשי התורה מנסים לתרץ קושיה זו, בכמה וכמה דרכים, אך הפלא הגדול הוא מדוע רש"י, שמסביר כל שאלה המתעוררת בפשוטו של מקרא, מתעלם כאן ממנה לחלוטין.

יש לומר כי לדעת רש"י התשובה פשוטה למדיי, והיא טמונה בהתבוננות ברצף הפסוקים. אחרי שמשה מספר על חטא המרגלים ועל העונש שנגזר על דור המדבר הוא אומר: "זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ". כאן הוא קוטע את סיפור המרגלים ומזכיר שהוא עצמו לא ייכנס לארץ, ואז שב לעסוק בפרשת המרגלים ומזכיר את יהושע בן-נון: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן... הוּא יָבֹא שָׁמָּה... הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל".

נראה שמשה ביקש כאן להסביר את ההבדל בין יהושע לכלב, ששניהם לא השתתפו בעצת המרגלים. שניהם כאחד עמדו כנגד עשרת חבריהם וקראו לבני ישראל להיכנס לארץ ולא לחשוש. אם כן, מדוע שכרו של כלב הוא כניסה לארץ וקבלת "הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ" בלבד, ואילו יהושע נתמנה למנהיג העם ומי שמנחיל את הארץ לעם כולו?

כדי להסביר זאת מציין משה במאמר מוסגר את האירוע שהתרחש שלושים ותשע שנה אחרי כן, את פרשת מי מריבה. באמרו "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם" אין הוא מדבר על חטא המרגלים, אלא על פרשת מי מריבה. בעקבות הפרשה הזאת גזר הקב"ה על משה שלא ייכנס לארץ, וממילא נדרש שימונה לו ממלא מקום. לכן נשתנה יהושע מחברו כלב, והקב"ה אמר למשה "אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל".

משה מדגיש שהגזרה שנגזרה עליו הייתה "בגללכם", בעקבות חטא בני ישראל בפרשת מי מריבה. זאת כבר הסביר רש"י בפרשת פינחס: "לפי שנגזרה גזֵרה על דור המדבר... לכך ביקש משה שייכתב סִרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה".

לדעת רש"י, זה הסבר פשוט העולה מהתבוננות ברצף הפסוקים, ולכן אין הוא רואה צורך לפרש זאת. ברור שהפסוק הזה הוא מאמר מוסגר, ואינו חלק מתיאור אירועי חטא המרגלים.

תקופת בין המצרים היא שלושה שבועות, מספר המורה על קביעות וחזקה. יש כאן רמז, שהכוונה הפנימית של החורבן והגלות היא השגת המעלה והיתרון של בית המקדש השלישי. זו ירידה לצורך עלייה.

הגמרא (יומא ט,ב) אומרת כי הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. עוון זה אינו נחשב חמור כל-כך בעיני הבריות, מפני שנדמה לאדם שהוא שונא את חברו בדין. לכן הגלות האחרונה, שהיא תיקון לעוון הזה, נמשכת זמן רב, כי הבירור של הפסולת הדקה אורך זמן רב יותר מבירור הפסולת הגסה, שניכר לכול כי פסולת היא.

כל המגילות נכתבות על קלף חוץ ממגילת איכה, שהיא נקראת מתוך החומש. לפי שאנו מקווים בכל יום להיגאל מן הגלות ולהפוך את יום החורבן ליום שמחה. אילו כתבו את מגילת איכה על קלף, היה נראה שאנו מתכוננים חלילה להשתמש בה במשך שנים רבות.

לוּ היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות מתשעה באב זה לתשעה באב הבא.

רבי נפתלי מרופשיץ לא היה סובל עצבות ותמיד היה שרוי בשמחה. כשהקהל התאסף בבית המדרש לאמירת הקינות והאנשים בכו על חורבן בית המקדש, היה הוא מפזם "והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם".

"אין לה מנחם" (איכה א,ג). בחינת 'אַיִן' היא ה'מנחם' שלנו. על דרך הפירוש ב"מאין יבוא עזרי", שהעזר בא מבחינת 'אַיִן'.

רבי אברהם המלאך – בנו של המגיד ממזריטש – היה נוהג לשבת בתשעה באב כשראשו בין ברכיו ונחל של דמעות סביבו. מפעם לפעם היה מרים את ראשו ושואל: עדיין איננו? עדיין לא בא?

רבי רפאל מברשד היה רגיל לעסוק בהבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. פעם אחת הלך בתשעה באב לבית אחד להשכין שלום. שאלוהו: וכי אי-אפשר לדחות זאת לאחרי תשעה באב? השיב להם: בית המקדש חרב בעוון שנאת חינם, ולכן יום החורבן הוא המתאים ביותר לעסוק בהבאת שלום שבין אדם לחברו.

"הגאולה נרמזת במילה הראשונה של התורה: 'בראשית', בצירוף אחר של האותיות, הוא תאישר"ב, ראשי-תיבות - תשעה אב יהיה שמחה רבה בגאולה" (אגרא דכלה ה,ב)

המצב בגטו החמיר מיום ליום. הרעב החריף. הצפיפות והדוחק גרמו למחלות מידבקות. יהודים רבים לא שרדו והשיבו את נשמתם המעונה לבוראה.

בחדר קטן גוחן ילד בן שבע על מיטת אביו החולה, ומעיני שניהם זולגות דמעות. האב מבין שאלה רגעיו האחרונים. במאמץ גדול הוא משמיע מילות פרידה באוזני בנו: "יצחק'ל, הולך אני בדרך כל הארץ. אתה ואימא תישארו לבדכם. אנא, שמור על אימא החולה ודאג לה, ואל תיטוש אותה בשום אופן. מוטל עליך לכבד את אביך ואת אמך. עכשיו כבר לא תוכל לכבד את אביך – כבד אפוא את אימא כפליים".

יצחק'ל הנהן בראשו. חיוך קל עלה על פניו המיוסרות של האב, וכעבור רגעים מספר עצם את עיניו.

בגטו לא היה זמן רב להתאבל. יצחק'ל שמר את ההבטחה שהבטיח לאביו. בזכות קומתו הנמוכה וגופו הרזה הצליח להשתחל אל מחוץ לגטו, ומשם להבריח מעט מזון בעבור אימו החולה.

אלא שבגיהינום הנאצי מלחמת ההישרדות הייתה יום-יומית. יום אחד התחילו הנאצים הארורים לאסוף את הילדים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. המבוגרים הסתירו אותם בארונות ובמרתפים. היו שהצליחו להבריח אותם למשפחות נוצריות, תמורת ממון רב. אף היו מי שפשוט שלחו את הילדים אל היערות, מתוך ידיעה שהישארות בגטו משמעותה מוות ודאי.

"ברח, יצחק'ל", ביקשה אימו, "לך אל היערות, פגוש את הפרטיזנים וחבור אליהם".

"לא, אימא!", השיב יצחק'ל נחרצות. "אני מקיים את צוואתו של אבא, ואינני נפרד ממך ויהי מה". הילד הקטן התבצר בעמדתו על אף כל ההפצרות.

אלא שמיום ליום דעכה האם והלכה וכעבור זמן קצר נפטרה אף היא. ברגעיה האחרונים הצביעה על מכתב פרידה שכתבה לו. "בני יקירי, אנא החזק מעמד, שרוד והינצל", לחשה. "זו בקשתי האחרונה. זה גם רצונו של אבא זיכרונו לברכה".

יצחק'ל נותר לבד בעולם. בחושי ההישרדות הצעירים שלו הבין כי עליו להתנער מן האבל ולהציל את חייו. הוא חמק מן הגטו וברח ליערות.

בשנות המלחמה התגלגל בין הפרטיזנים למנזרים שהסכימו לתת לו קורת גג. הוא סבל מרעב ומקור. בכל רגע ריחפה מעליו הסכנה שייתפס בידי המרצחים. אולם יד ההשגחה העליונה שמרה עליו, ובאורח נס שרד את המלחמה. הוא עלה לארץ ישראל ופתח בחיים חדשים.

יום אחד, בהיותו כבן שבע-עשרה, החליט לעלות למוזאון מרתף השואה בהר ציון שבירושלים. הוא פגש שם את הרב שמואל-זנוויל כהנא, מנהל המקום, וישב לשיחה עמו. במהלך השיחה חשף את צפונות ליבו. הוא חש רגשות אשם, התוודה, על שלא הצליח להגן על אמו.

"עשית מה שיכולת", הרגיע אותו הרב כהנא, ורשם את שמו וכתובתו.

חלפו כמה שעות ולמוזאון נכנסה אישה שנראתה חלשה ופניה חיוורים. פסיעותיה היו איטיות והיו כרוכות במאמץ רב. כשהדליקה נר נשמה פרצה בבכי עז והשמיעה זעקות שבר.

הרב כהנא ניגש לעבר האישה כדי לתמוך בה. "אני מגטו קובנה", סיפרה האישה בדמעות. "בעלי נרצח שם, ונותרתי לבדי עם בני הפעוט, יצחק'ל. כשהקלגסים יימח שמם החלו לאסוף את הילדים ניסיתי בכל כוחותיי למצוא בעבורו מקום מסתור. הטמנתי אותו בארון הבגדים, בין שמיכות עבות.

"יום אחד התארך החיפוש שעות רבות. חיות האדם צדו במרץ עוד ועוד ילדים, ונראה היה כי החליטו לעשות הכול כדי לתפוס את כולם. השעות חלפו, ומחשבותיי היו על יצחק'ל שלי, שהשארתי לבדו בארון. רק בשעת ערב מאוחרת נסתיים החיפוש. רצתי אל מקום המחבוא, וכשפתחתי את דלת הארון גיליתי כי אסון נורא התרחש: יצחק'ל כבר לא היה בין החיים...

"מאז ועד היום אינני מוצאת מרגוע לנפשי. אני ניצלתי, התחתנתי מחדש, אך אינני רואה טעם בחיי. דמותו של יצחק'ל שלי עומדת תמיד מול עיניי. בהקיץ ובחלום אני רואה אותו ואיני יודעת את נפשי. זקוקה אני לתיקון על המעשה הנורא שעשיתי".

הרב כהנא הצטמרר. הוא התקשה למצוא מילים מנחמות לנפשה של האישה האומללה.

הוא ביקש מהאישה לבוא אליו עם בעלה בעוד שבועיים. בינתיים הזמין לשיחה את יצחק'ל והציג לפניו את הרעיון. אחרי מחשבה הסכים הנער היתום והבודד לפגוש את האישה ובעלה.

כשנפגשו במשרדו אמר להם הרב כהנא: "כל אחד וכל אחת מן הנרצחים ומן הנרצחות הם משפחה אחת של קדושים. אף שאינכם מכירים זה את זה, אתם למעשה בני משפחה אחת".

לא חלפו הימים ובעיר מגוריהם נראו הנער והאישה הולכים יחדיו. "יצחק'ל שלי", קראה לו האישה, והנער השיב לה: "אימא".

החיים היהודיים כיום אינם שלמים, כי חסר לנו דבר מרכזי בקשר שבין יהודי לקב"ה – בית המקדש. לכן אנו מייחלים לגאולה ולבניין בית המקדש השלישי, כדי שנחזור לחיים יהודיים מלאים, שבמרכזם עבודת המקדש.

באחת משיחותיו אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו, עמ' 297): "כשאמר הקב"ה לבני ישראל 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', נבנה אצל כל יהודי שהיה שם – וכן אצל כל יהודי שעתיד להיוולד עד ביאת המשיח – 'בית מקדש' קטן בלב. כאשר יהודי היה נכנס לבית המקדש, היה משתקף ומתגלה אותו בית קדוש וגדול בתוך בית המקדש הקטן שלו".

רבנו הזקן מבאר (תורה אור בראשית מג,ג) את ההבדל בין המשכן ובין בית המקדש: המשכן עשוי מדומם, צומח וחי – המכסה היה עשוי מיריעות ומעורות אילים ותחשים (חי), הקירות הוכנו מארזים (צומח), והקרקע לקוחה כמובן מעפר (דומם). לעומתו, בית המקדש נבנה מאבנים ומעפר, היינו מן הדומם בלבד. שכן המשכן היה דירת עראי, ולכן היה בנוי כפי סדר ההשתלשלות בזמן הזה – למטה הדומם, מעליו הצומח, ומעליו החי; ואילו בית המקדש היה דירת קבע, היינו שהוא מעין העולם הבא, שאז יתעלה הדומם למעלה ממדרגת הצומח והחי.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב מבאר (ספר המאמרים תרמ"ג, עמ' קג) כי בבית המקדש התחברו שני הפכים – מקום ולמעלה מן המקום, כמאמר רז"ל (יומא כא,א) "מקום הארון אינו מן המידה" (שכן קודש הקודשים היה עשרים אמה על עשרים אמה, והארון היה אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו, ועמד באמצע קודש הקודשים, ובכל-זאת, מכל צד נמדדו עשר אמות בינו ובין הכותל). נס מופלא זה אירע בבית המקדש דווקא, מפני שהאיר בו מעין הגילוי שלעתיד, שאז יהיה המקום למעלה מגדר מקום, שכן הגשמיות תיראה כפי שהיא באמת, שכל מציאותה נובעת מן האור האלוקי.

עוד הוא אומר (המשך תער"ב כרך ב, עמ' תתקלה) כי בבית המקדש הייתה הכרה והרגשה באלוקות בבחינת ראייה ממש – "כדרך שבא לֵיראות כך בא לִראות" (חגיגה ב,א). לכן היה המקדש כעולם אחר ממש. מי שנכנס לתוכו תפס והרגיש אלוקות 'בדרך פשיטות', לא 'בדרך התחדשות', ולא הייתה בו הרגשת עצמו כלל.

הרבי מליובאוויטש מבאר (קונטרס שבת נחמו תש"נ) כי על מקום המקדש נאמר (בראשית כח,יז) "מה נורא המקום הזה", ותרגם אונקלוס: "לית דין [=אין זה] אתר הדיוט". פירוש הדברים: העולם נקרא 'אתר הדיוט', משום שנברא בעשרה מאמרות, שנקראים 'מילין דהדיוטא'; אך מקום המקדש אינו 'אתר הדיוט', שכן בכל עשרת המאמרות נאמר "ויאמר אלקים", ואילו במקום המקדש היה גילוי שם הוי', ככתוב – "אכן יש הוי' במקום הזה" (שם כח,טז).

בית המקדש השלישי יתאפיין בקיומו הנצחי. הזוהר (חלק ג, רכא,א) אומר על הפסוק (תהילים קכז,א) "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו'" – שהבית הראשון והשני היו "בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל" (=בניין מעשה אדם, שאין בו קיום כלל), ואילו הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה" (=בניינו של הקב"ה) ויתקיים לעד.

הבית השלישי מייצג אמת שלמה, ולכן היא תקרין גם על אומות העולם. הגמרא (יומא כא,ב) קושרת את הדברים עם הפסוק בישעיה (ב,ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב". הדגש הוא על "בית אלוקי יעקב ", שמציין את האמת השלמה, וזו מגיעה גם אל אומות העולם.

כששמעו חבריו של הרב אברהם-ישעיהו נייווירטה שהוא בנה דגם של בית מקדש, הם נדהמו. מעולם לא ידעו שהוא מתמחה בבניית דגמים. מתברר שגם הוא עצמו לא ידע על כך. "את הדחיפה לבניית דגם בית המקדש קיבלתי מההקדמה לספר 'תורה אור' של החפץ-חיים", הוא מספר. "שם נכתב על נחיצות הלימוד של עבודת הקרבנות והלכות בית המקדש, כדי שנהיה מוכנים לבניינו במהרה בימינו".

את הרב נייווירטה מצאנו בביתו שבלונדון, עיר הולדתו. הוא למד בישיבת מיר בירושלים ולאחר מכן בישיבת גייטסהד, בצפון אנגלייה, אך לדבריו הוא מרבה לבקר בארץ.

כדי לבנות את הדגם הוא נדרש ללמוד תחילה את הסוגיה: "למדתי את מסכת מידות עם כל המפרשים. התעמקתי בכל פרט ופרט. בהמשך שרטטתי תכניות של הדגם. קניתי חומרים מעץ ופלסטיק ויצאתי לדרך".

לבניית הדגם נדרשה יותר מחצי שנה של עבודה. "ייחודיותו של הדגם שבניתי בהשקעה הגדולה גם בפרטים הפנימיים, ולא רק במראה החיצוני שלו", הוא מסביר. "אורכו של הדגם כמטר וחצי. כשסיימתי לבנות נפוצה השמועה, ובתוך זמן קצר קיבלתי הזמנות להציגו באתרים רבים".

בעקבות ההתעניינות הקים את ארגון 'בני תורה לעידוד לימוד עבודת בית המקדש והקרבנות', וייסד תערוכות בניו-יורק ובלונדון. "כעבור זמן בניתי דגם מדוייק יותר של הבית השני", הוא מספר, "ובהמשך בניתי דגם של הבית השלישי, על-פי המתואר ביחזקאל. כל יומי היה מוקדש לבניית הדגמים".

לדבריו, קיבל תגובות מחממות לב: "ניגש אליי מגיד שיעור ידוע באחת הישיבות המכובדות ואמר לי שרק אחרי שראה את הדגם הצליח להסביר לתלמידיו את אחד הפרטים החשובים של בית המקדש". הוא חש כי בשנים האחרונות ניכרת התעוררות מיוחדת בציבור בכל הקשור לציפייה לביאת המשיח ולבניית בית המקדש השלישי.

כשסיים לבנות את הדגמים החליט לעבור לאתגר הבא. "הוצאתי לאור מחדש שני ספרים חשובים הקשורים לבית המקדש. ספר ראשון על הלכות מידות, שכתב הרב יהושע-יוסף הכהן, ששימש רב בעיר מארד בפולין, וספר שני שכתב הרב אהרן הכהן, חתנו של החפץ-חיים, כשהיה בגלות במלחמת העולם הראשונה. זה מעין שולחן ערוך לכוהנים, ובו מפורטות ההלכות הרלוונטיות". הספר הראשון זכה להצלחה, וכעת הוא מוציא אותו במהדורה חמישית.

בשנים האחרונות הרחיב את פעילותו גם לירושלים. הוא קורא לציבור לחזק את העיסוק בענייני המקדש והגאולה, ומצטט משפט של החפץ-חיים: "אם נהיה אנחנו מוכנים מצידנו בכל הלכות המקדש ועבודתו, הדעת נותנת שהדבר יביא לידי קירוב הגאולה".

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול לפני השקיעה.

בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את נעלי תשעה באב.

רצוי לאחֵר את זמן ערבית כדי שהמתפללים יוכלו לשוב מבתיהם כשהם נועלים נעלי גומי או בד. וכך עושים: אחרי סעודה שלישית ממתינים בבית עד צאת השבת, אומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', מחליפים את הנעליים לנעלי תשעה באב, ולוקחים לבית הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.