"אף על פי שבכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג סוכות הייתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'...". בהלכות אלו העוסקות בשמחת חג הסוכות מסיים הרמב"ם את הלכות לולב (סוף פרק ח') ואת הלכות חג הסוכות בכלל.

מצווה מצן התורה לשמוח בחג הסוכות. האם יש גדרים או כללים למצווה זו? זו הרי מצווה שלכאורה קל 'להתחבר' אליה מצד אחד, ומצד שני דווקא בגלל שהיא עוסקת ברגש יש קושי- מה יעשה מי שלא מרגיש שמחה? לכן יש לברר היטב על מה היא השמחה, והאם יש כללים כיצד מקיימים מצווה זו.

המשנה בפרק חמישי במסכת סוכה מתארת את שמחת בית השואבה ומציינת שהיו עושים במקדש 'תיקון גדול'. הגמרא מסבירה שהיו מתקנים מקום במקדש לנשים בכדי שלא יתערבבו גברים ונשים כיוון שבזמן שמחה יצר ברע 'פנוי' יותר ולכן יש להקפיד על הפרדה זו- שהייתה קיימת גם בזמן של אבל (כדברי הגמרא שם על ההספד על משיח בן יוסף/ יצר הרע שנהרג). וכך פסק גם הרמב"ם שהיו מתקנים במקדש מקום לנשים.

התורה מצווה בחג הסוכות "והיית אך שמח", השפת אמת מסביר שהמילה 'אך' באה למעט, שהרי בזמן שמחה אפשר לבוא בקלות לידי פריקת עול ולכן התורה באה למעט מהשמחה את ההוללות ואת פריקת העול, שתהא השמחה כולה רק לשם שמים. הסבר נוסף בשפת אמת הוא למעט את אומות העולם מהשמחה. אמנם בזמן זה ה' דן את האומות על המים אך השמחה שייכת לעם ישראל. אם כן רואים מהסבר השפת אמת שבעצם מרחיב את דברי הגמרא והרמב"ם על החובה לסלק את יצר הרע ואת רוח השטות מהשמחה. מטרת השמחה היא לשמוח לשם ה' יתברך. הדבר ניכר עוד יותר מהמשך דברי הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציוה בהן... וכל המגיס כבוד דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר 'ונקלותי עוד מאוד והייתי שפל בעיניו', ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". אם כן, השמחה לא צריכה להיות שמחה אישית שיש לאדם לשמוח בעצמו או לכבד עצמו, אדרבה, ככל שישפיל האדם עצמו אל מול ה' הרי שזו השמחה. ואין השפלות הזאת פחיתות דרגה אלא מי שמגיע לגאווה ונגוע בדבר זה הרי שאינו יכול 'להכניס' אל עצמו את כבוד ה', אך דווקא מי שמשפיל עצמו ובא לפני ה' כעני אז הוא העשיר והמכובד ביותר שהרי דווקא בו יש גילוי של צלם אלוקים שבו והוא מכבד את ה'. אך המכבד את עצמו יותר מידי לא יכול לתת כבוד לבוראו.

בשמחה זו "לא היו עושין אותה עמי הארץ, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין... אבל כל העם האנשים והנשים כולן באים לראות ולשמוע"- לכולם היה חלק בשמחה זו במקדש, אך דווקא מי שהיה ניגש אל 'הקודש' והיו עבוד במלאכה עצמה היו מי שהכינו את עצמם כראוי והיו חיים חיים של דביקות בה' ומתוך כך יכולים היו לשמוח לכבודו של הקב"ה, כיוון שהיה בבחינת 'אך שמח', ללא נגיעות אישיות וללא תערובת זרה של פריקת עול, ומהם היו לומדים כל העם.

בירושלמי פירשו ששמחת בית השואבה הייתה על שהיו שואבים משם רוח הקודש. מדרגה רוחנית כזו נעלה חסרה לנו עד שיבנה המקדש במהרה, אך השפת אמת לוקח את הפס' "והיית אך שמח" - כהבטחה, שאף בדורות שפלים יותר שלא תהיה שמחה בשלמות כפי שהיה במקדש, בכל זאת ניתן יהיה להגיע לשמחה בעבודת ה' בימי סוכות, מתוך הכנה ראויה ושמירה על שמחה לכבודו של ה'.