בס"ד                                                     ערש"ק                                                       ב'  בתמוז  תשע"ה

                                    ליקוטי - אור - בפרשה - קורח

  " וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן   "(טז, א)                                        

כפי שרואים מהפסוק קורח היה הנכד של קהת שהיו מחשובי שבט לוי שהרי היו מטועני הארון. אבל מינוי

חשוב זה לא הספיק לקורח, על כן התרעם על משה רבינו ע"ה שמינה את בן דודו הקטן, אליצפן בן עוזיאל,

להיות נשיא על בית משפחת קהת במקומו. לפיכך, קנאה אחזה בו ובערה בעצמותיו ויצא לחלוק על משה

כמתורגם: 'וְאִתְפְּלֵג' קורח מלשון פילוג, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא א): אמר קורח: ארבעה אחים היו אחי אבא,

שנאמר: ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל, עמרם הבכור, זכה אהרן ובניו לכהונה, ומשה אחיו למלכות.

מי ראוי ליטול את השנייה לא השני?! ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות על משפחתי נשיא. והוא עשה בנו

של עוזיאל, קטן של אחי אבא יהא גדול עלי! הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו.

ומיד החל לחלוק על רבו כדי לערער את מעמדם של משה ואהרן בקרב העם, כמתואר יפה במדרש(שם ב):

טלית שכולה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית

שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה?!. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן

המזוזה? אמר לו: מחייבת במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה מאתים שבעים וחמישה פרשיות שיש בה,

כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית

עליהם, ומלבך אתה בודאם.

ועוד דרשו חז"ל(שם ד) : ולמה לא כתיב בן יעקב או בן ישראל?! זה שאמר הכתוב: 'בסודם אל תבא נפשי'

אלו המרגלים, 'בקהלם אל תחד כבודי' זה קורח, אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לא במרגלים

ולא במחלוקתו של קורח ייזכר שמי על אותן רשעים שעתידים להכעיס. ויש לשאול, וכי יצהר, קהת ולוי כן

רצו שייזכר שמם? אלא בא הכתוב ליחסו עד לוי דייקא ולא עד יעקב כדי להדגיש ששורש המחלוקת החלה

עוד מחָלוּקת שבט לוי לשניים דהיינו כוהנים ולויים כי בזה הבדיל בעבודתם הקב"ה בין הקודש היינו הלויים

לבין קודש הקודשים היינו הכוהנים. וכפי שכבר דיברנו בעניין זה בפרשת נשֹא, היינו בחלוקת התפקידים

והבדלי מעמדות שונים בעבודת ה', כאשר העלנו שהמסקנה היא שהאדם חייב לדעת ולהכיר בדיוק את

מקומו וייעודו, כי אחרת תמיד ימצא על מה להתמרמר, ואפשר שמזה תיגרם מחלוקת, רחמנא ליצלן.

וזה בדיוק מה שקרה לקורח היינו שלא השלים עם מעמדו ותפקידו למרות שהיה מחשובי הלויים כי רצה

את הכהונה הגדולה וכבר מאותו רגע שחוּלק שבט לוי, כאמור, רחש קורח בלבו מזימה שבסופו של דבר

בא לידי מימוש באי מינויו לנשיא לבית משפחת הקהתי, כמו שאמרו חז"ל(סנהדרין קט(:'ויקח קורח' - לקח

מקח רע לעצמו, היינו החזיק במחלוקת לא ממקום של אמת אלא בשביל כבוד ושררה. ועל זה אמרו חז"ל

(אבות ה, יז): איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת

קרח וכל עדתו, ופירש רבנו עובדיה מברטנורא זצ"ל: ומחלוקת שאינה לשם שמים: תכלית הנרצה בה

היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. ואפשר לומר אולי שהטעם שאדם הנכנס למחלוקת ממשיך להחזיק

בה כי הוא סמוך ובטוח בלבו שהאמת והצדק אתו, ולכן בכל שלב שמתקדמת המחלוקת חושב ומחזק לבו

שהאמת קרובה לבוא ולהתגלות, וזה הנותן לו את הכוח להמשיך ולהחזיק במחלוקת. אך יש לזכור ולדעת

שמי שבאמת יודע האם המחלוקת היא לשם שמים או לא, זה רק ה' יתברך הבוחן כליות ולב, שנאמר(במדבר

טז,כב): 'א-ל אלקי הרוחות', ופירש רש"י ז"ל: לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.

ובאמת, הפלא הגדול הוא שלא מדובר במינוי בן זמננו אלא במינוי מפי הגבורה ממש, שנעשה על ידי שליחו

הנאמן של ה', משה רבינו ע"ה. והשאלה היא איך אפשר להגיע למצב שרוצים לחלוק ולבטל מינוי מפי השם.

אלא איתא במדרש(תנחומא ה): וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות הזה?! אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת

גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, וכן עשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו שכולן

מתנבאין ברוח הקדש, אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אובד?! ולא ראה יפה, לפי שבניו

היו עושין תשובה ומשה היה רואה יפה וכו'. ויש לדקדק, איך עינו הטעתו שהרי סוף כל סוף בניו ובני בניו עלו

לגדולה, ועוד יצא מהם שמואל הנביא, ואם כן, מה לא ראה יפה?

אלא בטרם נסביר נקדים מה שראיתי שמובא בספר "מלחמת מצווה" של הר"א מצאנז שכותב: קבלה בידי

מרבותינו הקדושים אשר כל החולק על דבר הכללי הנגזר מפי הגאונים וצדיקים ובפרט נגד מרא דאתרא, אף

כי הוא ירא וחרד לדבר ה' ואם כי הוא לא יסיר מאחורי ה', סופו כי בניו יצאו לתרבות רעה!. וע"פ זה אפשר

להבין את כוונת המדרש כנ"ל, היינו בזה שקורח חלק על צדיקי וגדולי הדור, משה ואהרן, הוא גרם שבניו יצאו

לתרבות רעה שהרי ידוע שהם היו בעצה תחילה, ונמשכו אחרי אביהם לחלוק על משה הרעיה מהימנא. אך

מכיוון שבניו של קורח נעשה להם נס וניצלו מגזירת המוות שהיה על קורח ועדתו, כמו שכתוב(במדבר כו, יא):

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" ופירש רש"י על פי הגמרא(סנהדרין קי): ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך

נתבצר להם מקום גבוה וישבו שם, היינו שבזכות 'שהרהרו בתשובה' נשארו חיים ולא נבלעו בעומק האדמה

אלא במקום גבוה שאפשר היה להם לצאת משם ולהמשיך בחייהם. וזה 'עינו הטעתו' היינו ראה שכל הגדולה

הזאת כנ"ל עתידה לצאת ממנו ולא מבניו, ולכן החזיק בדעתו כי היה סמוך ובטוח שיינצל. אלא שבאמת בניו

היו ממנו אך לא עלו לגדולה מכוחו, כי הוא בעצם גרם את ההפך הגמור היינו שבניו יצאו לתרבות רעה כנ"ל,

וזה שלא ראה יפה היינו שאין בניו עלו לגדולה בזכותו אלא אך ורק בזכות עצמם, וכל זאת רק בגלל שהרהרו

בתשובה בלבם כנ"ל, ולאחר מכן נעשו כברייה חדשה, ולבסוף זכו שיצא מהם שמואל הרמתי.        

ובפרשתנו, בה נענשו הפוגעים בכבוד רבן של ישראל רעיא מהימנא משה רבינו עליו השלום, נספר מעשה

שהיה בהגאון רבי שלמה עמאר זצ"ל, כמסופר בספר "מעשה צדיקים". מאור הגולה, מורנו ורבנו, רבה של

מרוויקוס עיר ואם בישראל, והוא רב על כל האפריקה, החכם השלם הגאון המופלג כבוד מוהר"ר שלמה בן

עמאר נ"ע כך כתב עליו בספר "משמרות כהונה". מרן החיד"א זיע"א כינהו בשם "הרב הגדול אב"ד דק"ק

מכנאס", והעיר שנוהגים כדבריו במערב הפנימי. פעם היה העוני רב בעיר מכנאס, ורבי שלמה הלך לעיר פאס

לחוג בה את חג הפסח. היה זה בשנת תפ"ח(לפני כ- 300 שנה). בני פאס הוקירו את גדלותו ולא הביטו אל

עיניו ובגדי דלותו, וכיבדוהו לשאת דרשה ברבים ביום טוב ראשון של חג הפסח. בעודו דורש, נכנס אדם עז

פנים וגבה לבב, ופתח פיו בזלזול בדורש כאחד הריקים, ולא נחה דעתו עד שהורידו מעל התיבה, ועמד

לדרוש עליה במקומו. חלשה דעתו של רבי שלמה. באותו רגע התמוטטה התיקרה מעל הבימה, ועז הפנים

נקבר תחתיה בחיים. והיה שם קידוש שם שמים ברבים. היה שם הגאון רבי מרדכי בן עטיה זצ"ל, בעל חידושי

"מור דרור" על מסכתות הש"ס, שסיפר מאורע זה לדורות: "היזהרו בגחלתם, שלא תיכוו"!(ממעיין השבוע)

ודע, שמי שרודף אחרי הכבוד ומכונן בתוכו רצון פנימי לנצח בכל מחיר את זולתו במוקדם או במאוחר הוא

יפסיד ובגדול כי הכבוד יברח ממנו, ולא רק זו אף זו, היינו שיצא קרֵח מכאן ומכאן ויישאר בלא כלום, בחינת

קֹרח שאיבד את כל כבודו ורכושו בעולם הזה ואף את חלקו לעולם הבא, כי הקדוש ברוך הוא לא אוהב את

המחלוקת אלא את השלום, כי אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מהשלום. וכל זה מפני שחלק על רבו כנ"ל, כי

אפשר שמפני בקשת השררה ואהבת הניצוח איבד את הדבר החשוב מאוד מאוד לקיום תורתנו הקדושה

והוא 'אמונת חכמים' ובפרט לגדולי הדור שהרי ללא כך תמיד יהיו שאלות, ספקות, טענות, וכן הלאה. וכמו

שרואים מקורח ועדתו שנכשלו באמונת חכמים ולא רצו להאמין אפילו לגדול הנביאים משה רבינו ע"ה! כי

כשאין לאדם אמונת חכמים, חלילה וחס, הוא רואה לנגד עינו לרוב את טובתו והנאתנו האישית, ואפשר שעל

ידי זה אף יבוא לחלוק על רבו, חס ושלום. ואפשר אולי ששמו של קורח רומז על מעשיו כי קֹרח אותיות רחֹק,

היינו על ידי מעשיו ריחק מעליו את השגחתו העליונה של ה' יתברך, כי בקושיותיו כמובא במדרש כנ"ל, נשמע

שחלק על דבר ה', כמו שאמרו חז"ל(שם קי:) כל החולק על רבו כחולק על השכינה.

על כן, יש להתרחק מהמחלוקת מאוד מאוד כי המחלוקת היא כמו אש שמתלקחת ומכלה כל דבר שנמצא

בסביבתהּ, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ג): בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקב"ה מאבד

את זכרו, שכך כתיב: ואש יצאה מאת ה' וכו'. וידוע, תוצאת המחלוקת של קורח ועדתו שהארץ פתחה את

פיה וכולם נבלעו בשאול תחתיות אפילו נשים וטף, ועד היום הם צועקים משה אמת ותורתו אמת והן בדאין

(שם יא:), הוי כמה קשה המחלוקת!. ה' הטוב לכול יחזק אותנו באמונת חכמים פשוטה ותמימה וייתן לנו חכמה

בינה ודעת שלא להיכנס לשום מחלוקת שלא תהיה כי ממחלוקת אין מנצחים רק מפסידים! ונדע שהמרוויח

הגדול מכל מחלוקת שלא תהיה זה רק המוותר לזולתו, כמו שאמר הרב שך זצק"ל: נער הייתי ם זקנתי ולא

ראיתי אחד שוויתר והפסיד!  

          פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל העולם מלא מחלוקות, הן בין אומות העולם, וכן בכל עיר ועיר, וכן בכל בית ובית - בין השכנים, ובין כל

אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו וכיוצא בזה; ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום האדם מת,

כי היום שעבר לא יהיה עוד, ובכל יום מתקרב למיתה, ואיך יש לו פנאי לבלות זמן על מחלוקת. על כן מי

שהוא בר דעת קצת, - צריך לשים לב לזה, וימשיך על עצמו אריכות אפיים, ולא יאבד ימיו ע"י מחלוקת

קטנה או גדולה, רק יעצור רוחו וכעסו, ויהיה לו שלום עם הכול(סימן מחלוקת ומריבה, אות לו). 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                    ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה