"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי... תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ... כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"  (במדבר כח, ב-ד)

בפרשתנו מופיעה פרשיית הקרבנות, הנפתחת בקרבן התמיד: "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ... כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד".

מהו היסוד של קורבן התמיד ומה המיוחד בו?

קורבן עולת התמיד מיוחד בכך שהוא תמידי. רבותינו דרשו מהמילה "בְּמוֹעֲדוֹ" שקורבן זה מוקרב אף בשבת.

קורבן התמיד רומז לחיים השוטפים, בכך שהוא היה מוקרב כל יום (גם בבוקר וגם בערב) ואף בשבת. קורבן התמיד מלמד אותנו שהרציפות וההתמדה גדולים כל כך עד שאין להם הפסק!

הרציפות של חיי הקדושה בחיי האדם, היום יומיות והשגרתיות - הם עיקר עבודתו, ולהם צריך האדם להעניק את עיקר תשומת הלב. האדם הגדול לא נמדד בתפילת הנעילה של יום כיפור, או ביחסו למשפחתו ביום הנישואין וכו', אלא ביום יום. דווקא ברציפות נמצא יופי ושגב מיוחד.

בני אדם רגילים לקדש אירועים מיוחדים ובולטים. מורגלים אנו בכך שככל שדבר נדיר יותר, ערכו רב בעינינו. תפילות החגים נראים בעינינו כבעלי מעלה עליונה יותר על פני התפילות היום-יומיות. בנוהג שבעולם דבר תדיר מאבד את חיינו ואת חגיגיותו. בנוסף לקדושתם של ימי החגים, מוצאים אנו קדושה אחרת - קדושתם של הימים הרגילים.

כאשר בוטל קורבן התמיד ראו חכמים בכך את זרע הפורענות וקבעו על מאורע זה את תענית שבעה עשר בתמוז. מכאן רואים אנו שהתפיסה הפסיכולוגית שלנו המאדירה דבר נדיר, אינה נכונה. לתדירות מעלה עליונה יותר. מדוע? כי התדירות קובעת את האופי של הדברים. אדם שכל השנה מתנהג כפי שמתנהג והנה כאשר מגיע ראש השנה הוא משנה את טבעו ועומד ומתפלל כל היום. זה אמנם טוב מאד, אך אין מעלתו כשל מי שכל השנה מתקדם ומתקן.

"בְּמוֹעֲדוֹ" - אפילו בשבת, אפילו בטומאה, ללא הפסק. אם יש הפסק - יש חורבן. מבחן יום יומי, בוקר וערב, באירועים קטנים ותדירים.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" www.ybm.org.il