כניסת השבת :

יציאת השבת :

יציאת השבת ר"ת :

18:58

20:01

20:41

לפי לוח "אור החיים"

יהי כבוד חברך...

באחת המדינות התפרסם שמו של צלף מומחה.

האגדות סביבו עברו מפה לאוזן.

סיפרו כי יש ביכולתו לפגוע בדובדבן המפאר עוגת יום הולדת באופן שהקצפת שעל העוגה לא תפגע.

עוד סיפרו, כי במרדפים אחר חיות, במסעות הציד שלו, הוא יורה תמיד היישר לאזני החיה.

זאת במטרה להשאיר את עור החיה שלם.

האגדות 'תפסו כנפיים' והגיעו עד לארמונו של המלך.

המלך, שהיה בעצמו חובב ציד מושבע וצלף מאומן, ביקש ליזום תחרות קליעה ארצית ולהזמין את

הצלף המומחה להתחרות מולו.

הרצים יצאו דחופים, והתחרות אורגנה במהירות וביעילות.

הצלף הגיע גם הוא והמתין לפתיחת התחרות.

המלך שהגיע, מלווה בפמליה מכובדת, הורה על פתיחת התחרות.

מנהל הטקסים כחכח בגרונו והזמין את המלך להראות את כישוריו בתחום קליעה למטרה.

הרים המלך את רובה הצלפים המשוכלל שלו, ובתנועה קלילה החל יורה למרכזו של לוח הקליעה.

צלף מומחה היה המלך, וכל הכדורים קלעו במרכז המטרה.

העיגול שסימן את המטרה המרכזית, שהיה בגודל סנטימטרים בודדים, נוקב כולו, מקו לקו.

אחרי המלך קם המומחה האגדי, נעמד מול לוח המטרה, הרים בתנועה פשוטה את רובהו והחל יורה.

עשרות קליעים ירה הצלף וכולם פגעו באותו מקום, בשורה השלישית שמעל לנקודה המרכזית.

כיוון ששום קליע לא פגע בנקודה המרכזית, מיהרו השופטים להכריז על נצחונו של המלך בתחרות

לקול תרועת הנוכחים.

עם סיום התחרות לחץ המלך את ידי מתחרהו והזמינו לסיור מלכותי בארמון המפואר.

כאשר היו השניים לבדם, פנה הצלף אל המלך ואמר:

"שמח אני על ניצחונך בכל לבי, אולם רציתי כי תדע שהיה בכוחי לנצח בתחרות, אך מפאת כבודך

הסטתי את הרובה מעט מעל המרכז ולשם קלעתי את כל הכדורים.

תוכל להבחין, כי בניגוד לחור הגדול שנוצר במרכז המטרה שלך, בלוח שלי קיים רק חור בקוטר של

כדור בודד.

עשרות הקליעים שיריתי פגעו באותה נקודה בדיוק.

* * *

מחשבה של חיפוש מעט פחות כבוד, מעט פחות הערכה, ובלבד שהזולת לא יישאר מנוצח.

בכוחה של מחשבה זו להפוך את האדם לזרקור רב עוצמה המאיר בכנותו את הסביבה כולה.

להשתתף בקביעת החג

ההחלטה בשאלה זו בידינו היא - בידי העם. אנו הקובעים מתי נחגוג את חג הפסח, מהו תאריכו של

חג השבועות, באיזה יום בשבוע נתכנס לשמוע את קול השופר בראש השנה, מתי יחול צום יום

כיפור, ובאילו ימים נשב בסוכה שבעה ימים. אנו, הכוונה לנציגות הנבחרת של העם, לבית הדין גדול

המורכב מחכמי התורה.

אם כי מועדו של חג הפסח נקבע בתורה ביום השחרור ממצרים - הוא ט"ו בניסן, הרי בית הדין הוא

הקובע מתי יחול חודש ניסן עצמו, ובאיזה יום בו יחול יום ט"ו. בידם מצויים הכוח והסמכות להזיז

תאריכים בהתאם לכללים מסויימים.

כך נאמר בתורה: " דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש,

אלה הם מועדי " (ויקרא, פרק י"ג).

לפנינו הצהרת כוונות אלוקית בדבר שיתוף פעולה בין האדם לבין האלוקים. זקוק הוא, כביכול,

למעשה מצידנו, למען יחול חג הפסח בתאריך הרצוי. מצוות אלו מנחות את בית הדין כיצד לקבוע

תמיד מחדש, בהתאם למסלול הירח והתאמתו למסלול השמש, את אורכם של החודשים ואת

קביעתם בתקופות השנה.

מדוע הפקידה התורה בידינו את קביעת התאריך לחגים? מדוע זקוקה היא לשיתוף פעולה מצדנו?

רצון התורה להפוך את חגי העם לחגים יוצרים ומעצבים. חובת שיתוף הפעולה שהוטלה בעניין זה על

כתפי העם, תורמת לשימור יסוד החירות שבנפש כל אזרח בישראל.

כיצד התקבלו ההחלטות בנידון? בדברינו אנו מתייחסים לתקופות האופטימאליות ביותר שבעבר

עמנו, לתקופות שבהן ישב העם על אדמתו, טרם החורבן, ומוסד הסנהדרין היווה את הסמכות

ההלכתית הקובעת.

אז, באותם ימים רחוקים, נקבע תאריכו של כל חודש לא על פי עיון בלוחות אסטרונומיים (שהיו בידי

החכמים והם שלטו בהם היטב), כי אם על פי ראיית המולד של הירח. בני אדם שראו במו עיניהם את

רגע "לידתו" של הירח החדש, התייצבו בבית דין והעידו על כך. על סמך עדותם שנחקרה ונדרשה

היטב, קבע בית הדין את תחילתו של החודש הבא. רק בהתאם לקביעה זו חושבו חגי כל חודש. עד

לקבלת ההחלטה היה העם שרוי במתח מה, בציפייה חודשית קבועה לדעת באילו מימי השבוע יחולו

החגים.

בתלמוד מצויים תיאורים מעניינים על קיום מצוה זו. ימי סוף החודש היו ימי התעוררות לאומית של

ממש. בימים אלו התבוננו כולם במרחבי הרקיע כדי לגלות את המולד. העדים שגילוהו, הובלו אחר

כבוד אל מקום מושבו של בית הדין. כשהתקבלה ההחלטה, יצאו השליחים לכל המרכזים היהודיים

להודיע על תאריכי חודש זה. בתקופות מסוימות הדליקו משואות בראשי ההרים, שנראו עד לבבל.

הם ידעו כי הם קובעים את מועדי ה'. הם זכרו שהאלוקים מצפה, כביכול, להחלטתם. הם חשו את

מלוא האחריות הרובצת על כתפיהם. זו הקובעת מתי יחול החג ותשרה בו השכינה ממרומים. כך חשו

בארץ יהודה של אז מעורבות עמוקה בנושא קביעת ראש חודש.

מעולם לא היה החג תאריך ותו לא. השותפות העניקה לו מעלות גובה רבות:

"כי הוא מוציא את זמני ההיוועדות של ה' עם ישראל מכלל יחסהקניין שבין אדון לעבדו, ומעלה

אותם ליחס האהבה שבין אב לבנו. זמני ההיוועדות נקבעו על פי בחירת שני הצדדים, והם באים

לספק געגועים הדדיים של אהבה" (רבי שמשון רפאל הירש).