פרשת אחרי מות/ קדושים

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון" (טז, א).

באחד בניסן מתו בניו של אהרון, ולמה מזכיר מיתתם ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת (מ"ר).

"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (טז, ג).

הישועה של הבנאדם – שהוא זוכה להאמין בהשם. זה הכוח הכי גדול של הבנאדם, האמונה. מאמינים בבורא עולם שהוא רק טוב ומטיב, שהוא כולו רחמים, שכל מה שהוא עושה, הכל לטובה. מאמינים שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים, אפילו שלפעמים זה נראה ככה. זה אומנם עיקר האמונה, אך יש עוד דברים: אמונת חכמים, אמונה בעצמך, אמונה בכוח של התפילה, אמונה שהשם הוא כל יכול ורק הוא יכול להושיע אותך.

"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" אומרת התורה בתחילת הפרשה שלנו. בזאת זה באמונה. רק עם אמונה אפשר לבוא אל הקודש, להיכנס לשערי הקדושה.

"כי אי אפשר להתקרב ולכנוס לשום קדושה, לשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך, כ אם ע"י האמונה הקדושה וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש לאדם בעבודת ה' יתברך, אי אפשר לנצח שום מלחמה ולעמוד בשום נסיון כי אם על ידי האמונה הקדושה כמו שכתוב: אם תחנה עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, היינו שעיקר ביטחונו ותקוותו יהיה באמונה שנקראת זאת כנ"ל (ליקו"ה שילוח ג,ח).

כל מה שהאדם עושה, זה ה' נותן לו את הכוח לעשות. הבעייה שלנו שאנחנו זוקפים הכל לזכותנו. פעלנו, התאמצנו, עשינו מסירות נפש והצלחנו, אז בטח שזה אנחנו, אלא מי? צריך להילחם בכפירה הזאת של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כל מה שיש לך זה חסד ורחמים של בורא עולם. אתה צריך את הקב"ה כל רגע ורגע כ בלי הקב"ה אתה לא יכול לעשות כלום, לא יכול להצליח בכלום. לפני כל דבר שאתה עושה, תקדים תפילה ובקשה: ה' תהיה איתי, תעזור לי, תצליח את דרכי, ה' תשמור עלי כי יש כל כך הרבה סכנות. ואחרי כל דבר –תודה, תודה, תודה אבא שהיית איתי, תודה שהצלחת את דרכי, תודה שהכל הלך כל כך חלק שאי אפשר להאמין. לזכות באמונה שהכל ה' עושה זה דבר מאד קשה. זה לא פשוט בכלל. להרגיש כל רגע שאני תלוי בקב"ה זה הדבר הכי קשה לבן אדם. אבל זאת האמת. אדם צריך להתפלל על כל דבר. אפילו על הדבר הקטן ביותר. אין דבר כזה שלא צריך להתפלל עליו. הכל מקבלים מבורא עולם. על כל דבר שעומדים לעשות, צריך להקדים תפילה לבורא עולם. אדם יודע באיזה סכנות הוא נמצא כל רגע ורגע, בגשמיות וברוחניות, שאסור לו להפסיק להתפלל ולהתחנן אל ה'.

אדם שמתפלל לפני כל דבר שהוא עומד לעשות, הוא מחדיר בלבו את האמונה. כי כל זמן שהאדם הוא חכם בעיני עצמו, וחושב שיכול לעשות משהו בלעדי ה', כאילו יש דבר התלוי בכוחו, בחריצותו, או בשכלו, הוא עדיין רחוק מהאמונה הקדושה. אומר הרב הקדוש מפשיסחא זצ"ל: "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מחסורו ולהיות תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטון ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, שנאמר והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך, ובודאי ימלא שאלתו שומע תפילת כל פה, ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה'" ("תורת השמחה" עמ' עד).

שפלות וענוה זה אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה. אדם לא אוהב להרגיש שהוא תלוי. הוא רוצה שדברים יסתדרו מעצמם. אבל מה לעשות שהקב"ה סידר את העולם ככה שבכל זמן, בכל גיל, בכל שלב בחיים, אנחנו נהיה תלויים בו?!

עם קצת שפלות וענווה אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו. תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, ומחשבות בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה', תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה, כי הכל אתה נתת לי.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא מקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחמאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך,  כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכישרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי... אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

כל תקלה בחיים באה להזכיר לנו: אתה עדיין חושב שהכל אתה עושה. אתה עדיין מתגאה. ה' מרחם עלינו. הוא כל הזמן מאותת לנו: תצאו מהגאווה שלכם, תפסיקו עם המחשבות של הגדלות. תפסיקו ללכת ככה מדושני עונג כאילו כל העולם שלכם. תפסיקו ללכת עם התחושה שהכל אתם עושים. שכל דקה אתה עושים. אם אתם באמת רוצים להתקרב אלי, תתחילו לזמזם זה לא אני, זה לא אני, כי רק ככה מתקרבים אלי.

כשאדם מפנים באמת את האמונה הזאת, הוא יזכה לקבל את כל מה שקורה לו בנעימות, הוא יוכל לסבול כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שבלי ה' לא ירים איש את ידו ורגלו, בלעדי רשותו לא יוכלו לעשות לו לא טוב ולא רע. כשאתה כועס, כשאתה דואג, כשאתה נעלב, אתה עדיין רואה בני אדם מול העיניים, אתה לא רואה את ה'. נכון, זה לא קל, זה מאד קשה, צריך כל הזמן להתחזק באמונה הזאת. כשהמשפט "הכל מאת ה' " הופך להיות משפט מפתח בחיים שלנו, אז החיים כבר נראים לגמרי אחרת. אנחנו כל הזמן שוכחים, כל הזמן מתבלבלים, כל הזמן נפגעים, כל הזמן חושבים על הכבוד שלנו, אמרו לנו, עשו לנו, זה הכל שכחה. כמה שאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו. ככה הוא מבטל את היסורים שלו.

צריך להילחם בכפירה הזו של המובן מאליו, של המגיע לי. יש מים בברזים, יש חשמל בבית, יש בגדים בארון, יש מקרר, יש גז, הכל פועל, הכל עובד, "רבונו של עולם אתה כל כך טוב אלי שאין לי מילים". שום דבר לא מובן מאליו. הכל זה חסד של ה'. ככל שאתה מתפעל יותר אתה גורם שה' יתברך ירצה להשפיע לך עוד ועוד.

יש טלית, יש תפילין, יש בית כנסת, יש שבת, ויותר מהכל יש לנו אותך אבא, כי מרגע שזכינו קצת להתקרב אליך, להרגיש אותך, החיים שלנו קיבלו כזאת מתיקות, כזה נועם, כזאת שמחה. על כל דבר צריך להודות. שום דבר לא מגיע לנו. אנחנו נושמים חמצן של חסד ששופע עלינו מרחמיו של יוצר בראשית. הבטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו, תורת חיים. מלמדת אותנו איך לחיות נכון.

מתי אפשר להגיד על בן אדם שבאמת שבאמת יש לו אמונה? כשהוא על כל דבר אומר תודה. גם על מה שנראה מובן מאליו. גם על מה שלכאורה מגיע לו. וגם על היסורים שיש לו בחיים. גם עליהם מודה לה'.

"ביקרתי פעם אצל תלמיד חכם שחלה במחלה נדירה ואושפז בבית חולים בתנאי בידוד. תלמיד חכם זה היה מרביץ תורה גדול, ומידי יום ביומו היה אומר שיעור בכולל שלו לפני עשרות אברכים, ועכשיו הוא שוכב כאן כאבן דוממת. והנה, כשהגעתי לבקרו, היה זה אחד מימי השיא של יסוריו, הוא התפתל בכאבים איומים וכשראני רמז לי שאתקרב, העלה חיוך על פניו המיוסרות, ואמר: ה' נתן לי הכל, בית, ילדים טובים שיושבים ולומדים בבתי מדרשות, הוא נתן לי עשרות שנות חיים שבהן היה באפשרותי לישב וללמוד בשלווה ובמנוחה, הוא זיכני להרביץ תורה, לעמול בתורה ולהתייגע בתורה, וכך הלך התלמיד חכם ומנה את כל חסדי ה' אתו, ואז המשיך ואמר: אז מה כבר קורה אם סובלים עתה גם יסורים??? וכל זה קרה ימים ספורים לפני שנפטר. כמה חביב בן זה על אביו שבשמים. ('עלינו לשבח' דברים א עמוד צט).

ובאותו עניין, מסופר על הרב רבי משה דוויק זצ"ל שבחוליו האחרון בשנת תשס"ה, כאשר חלה במחלה קשה ואושפז בבית חולים, ביקר אצלו ידיד קרוב אשר אמר לו: "רבי משה, המקום שלך לא כאן, המקום שלך בתלמוד תורה". ענה לו רבי משה בנחת: "המקום שלי עכשיו הוא בדיוק כאן, והא ראיה שהקב"ה שם אותי כאן!" כשנכנס בנו לבקרו, והוא מתייסר בכאבי גב קשים ונוראים ומחובר לחמצן, שאל רבי משה את בנו: "אתה אוהב אותי?" "כן אבא, בודאי!" השיב הבן שעדיין לא הבין לאן אביו חותר. "אם היית יכול להסיר את הכאבים והיסורים, האם היית עושה זאת?" אבא, בודאי בודאי", השיב הבן בעודו נסער. המשיך רבי משה: "הרי הקב"ה אוהב אותי פי כמה ממה שאתה אוהב אותי, אין גבול לרחמיו של הקב"ה! ולא עוד אלא שהוא בודאי  יכול להסיר ממני את הכאבים. אז מדוע לא מסיר ממני את היסורים? השאלה הקשה הדהדה בחדר ורבי משה הוסיף והקשה: לא רק שהוא לא לוקח ממני את היסורים, אלא שהוא בעצמו נתן לי את היסורים... אתה יודע מה התשובה?! דווקא בגלל שהוא אוהב אותי, ודווקא בגלל שהוא רחמן ללא גבול, דווקא בגלל זה הוא נתן לי את היסורים! הוא לא נתן לי יסורים למרות שהוא רחמן, אלא בגלל שהוא רחמן" (מתוך ספר לזכרו "זכרון משה".)

"פתאום משהו לא מסתדר לך אז אתה מחליף את האמונה? משהו לא הולך כמו שאתה רוצה אז אתה מחליף את האמונה? אותה אמונה נשארת – מאמינים בבורא עולם שהוא רק טוב ומטיב, שהוא כולו רחמים, שכל מה שהוא עושה הכל לטובה! וגם אם לא מבינים, אז מה?! מאמינים! מי שמחזיק באמונה – ממתיק דינים ורואה ניסים! "הבן איש חי" כותב שאדם שפותח את פיו ואומר שזה לטובה, אז אפילו אם נגזרה עליו גזירה רעה זה הופך את זה לטובה. זה מבטל את הגזירה.

אדם רואה דבר שנראה לפי השכל בכלל לא טוב, אבל הוא אומר: "לא! זה טוב!", אז הוא הופך אותו לטוב! ככה "הבן איש חי" כותב.

זאת אומרת שאדם יש לו יסורים ח"ו, הוא רוצה ישועה, לא צריך להתפלל שתהיה לו ישועה, צריך להתפלל שיקבל את היסורים באהבה! שלא יבעט ביסורים!

העניין הזה של להגיד תודה רבה על היסורים זה פרושו לשמוח ביסורים! זה הפשט! זה לא לחש! זה לא מן סגולה כזאתי! רבונו של עולם אני אומר לך תודה מכל הלב!  אני מרגיש את האהבה שאתה אוהב אותי! יש לך צער שיש לי יסוריים ואתה בכל אופן מצטער בשביל לקרב אותי אז אני אומר לך תודה רבה!" (המברך את עמו ישראל בשלום).

מה הנקודה הכי משמעותית ביהדות שלנו? מה מבדיל אותנו מעמים אחרים? האמונה שלנו. יהודי כל הזמן מתחזק באמונה. כל נסיון שהוא עובר בחיים, זה עוד טיפה אמונה. אמונה שהכל ה' עושה, ושזה הכל לטובה, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". זה לא קל. בעולם הזה, להבין עם המוח והלב שהיסורים הם לטובה, זו מדרגה של צדיקים. אנחנו, האנשים הפשוטים, זה קשה לנו. מה יכול לעוזר לנו? אם נתבונן היטב בעשרות אלפי החסדים והטובות שהקב"ה משפיע עלינו ללא שום תמורה מצידנו, והוא ממשיך וממשיך, נותן ונותן, משפיע ומשפיע, ימים שבועות חודשים ושנים.

כשמתבוננים בחסדים האינסופיים של ה' רגע רגע, מבינים כי התשובה הפשוטה והאמיתית לכל מיני קושיות שיכולות להתעורר אצלנו, תשובה שהיא כה נצרכת לחיים של יהודי, היא שהכל לטובה. כל דעביד רחמנא לטב עביד. כמו בסיפור הבא

מכונית יקרה מאד

כיום אני בן 45. נולדתי בתל אביב למשפחה מסורתית מעוטת יכולת. בימי נעוריי הייתי מסתובב עם כל מיני טיפוסים, לא בדיוק מסלתה ושמנה של החברה. אבי ניסה לנתק אותי מהם – אך ללא הצלחה. בגיל 15 התחלתי להדרדר. היה לי חבר בשם יוסי (שם בדוי), ויחד היינו עושים כל מיני תעלולים,

במהלך השנים – יוסי, חבר הנעורים שלי, שיחד איתו עשיתי בעבר כל מיני תעלולים. מסתבר שהוא נהיה בן אדם – ואחר כך מבן אדם, הוא נהיה שוטר. ממש תפנית של 360 מעלות. הוא היה מזהיר אותי: ,בוא תהיה בן אדם ישר, תעבוד כמו כולם, תתפרנס". מאז שיוסי נכנס למשטרה, הרגשתי שהטבעת מתהדקת סביבי. שעוקבים אחרי. שמנסים להפליל אותי. חשדתי מיד שיוסי, מנסה להפליל אותי. שלחתי אליו מסרים סמויים שיעזוב אותי, והוא הודיע שלא ינוח ולא ישקוט – עד שיחזיר אותי למיטב. יום שישי אחד, אני הולך לתומי ברחוב ורואה שם מכונית סובארו סטיישן לבנה. אני פותח, מנטרל אזעקה, מתניע ומתחיל לנסוע. בערך ברחוב הירקון ליד בן יהודה, אני מסתכל בראי ורואה ילד קטן, שוכב במושב האחורי בלי תנועה. אני מבין מייד שאבא שלו השאיר אותו בשמש, באוטו סגור ורותח – מי יודע כמה זמן. אני עוצר בחריקה, מוציא את הילד, שהיה רותח ואדום, ומתחיל להנשים אותו. הילד בן השנתיים וחצי בערך, עם תלתלים וכיפה, לא מגיב- כאילו בלי רוח חיים. זה היה נורא ואיום. הלכתי לאמצע הכביש, עצרתי את התנועה ואמרתי לנהג הראשון: "תזמין אמבולנס מהר." הוא יצא מהרכב והלך לטלפון ציבורי (אז עוד לא היו פלאפונים). בינתיים אני מנשים את הילד, מרגיש שהוא נושם טיפה, וקורא לבעל קיוסק שילך להביא הרבה מים. התחלנו לשפוך על הילד, להרטיב את כל הגוף שלו, שממש רתח. האמת היא, שכמעט הייתי בטוח שהוא ימות, אבל עדיין היתה לי תקווה. הרגשתי שאני לא אסלח לעצמי אם הילד החמוד ההוא ימות. ביקשתי מהבן אדם לצלצל שוב, ובאמת כעבור כמה דקות הגיע אמבולנס, והצוות התחיל לעבוד על הילד. שאלו מי האבא של הילד, וכולם הצביעו עליי. אמרתי שאני לא האבא של הילד. בינתיים מגיעה משטרה. ידעתי שאם לא אברח יעצרו אותי, אך לא היה לי אכפת מכלום. השוטר שלא הכיר אותי, שואל אם אני יודע מי האבא, ואני עונה שלא ושיעזוב אותי עכשיו במנוחה. הוא שואל אותי: "אם אתה לא מכיר את האבא, אז מה הוא עשה ברכב שלך?" "תעזוב אותי", אמרתי לו. "זה לא הרכב שלי, טוב?"

עמדתי ליד צוות הצלה, מנסה לעזור, מתעלם מהמבטים שהופנו אליי. ראיתי בזווית העין שהשוטר ממהר לרכב ומשדר משהו. ידעתי שכעת יבואו לעצור אותי, ולא היה איכפת לי משום דבר – רק שהילד יחיה.

ופתאום הילד מתעורר לחיים ומקיא, וזה סימן טוב, כי מי שמקיא זה סימן שהוא חי. אבל זה גם סימן רע, כי זה מעיד על התייבשות וכל מיני בעיות. אני כולי עסוק בילד, לא איכפת לי מה קורה. בשלב מסויים אני ממש מתחיל לבכות ומבקש מאנשי ההצלה לעשות הכל כדי להציל אותו.

בינתיים אני רואה תכונה מסביבי. מישהו הביא את אביו של הילד. הוא היה היסטרי לחלוטין. בכה וצעק שהילד שלו מת. הוא הסביר שהוריד את הבן הגדול שלו לפני שעה ורבע(!) וסבר שלקח איתו גם את התינוק. לאחר מכן החנה את הרכב ולא הבחין בילד שלו, ששכב בדיוק מאחורי המושב שלו. הוא היה מפוחד, רעד כולו ובכה בכי היסטרי. ואת מי אני רואה ליד האבא? את רב פקד יוסי יוצא מהניידת שלו. אנשים מסביב התחילו להרגיע את האבא. אמרו לו שקרה נס והאוטו נגנב ממגרש החניה, וככה מצאו אותו ודאגו להזמין את כוחות ההצלה. האבא ביקש לראות את הילד, וכשראה שהוא חי, התחיל לבכות כזה בכי, שכולם בכו איתו. זה היה מאד מרגש. כל אחד חשב על הילד שלו- גם אם אין לו כזה. אני רואה שיוסי מעיף עליי מבטים, ויודע שזהו – כעת ייסגר חשבון בינינו. האמבולנס יוצא לדרך, ואני כמו ג'נטלמן ניגש ליוסי עם הידיים קדימה. "כל הכבוד, תפסת אותי". ומה אומר לי יוסי: "סלח לי, אדוני. אני לא מכיר אותך. תסתלק לך מכאן, כי אתה מפריע לסדר הציבורי". אני בהתחלה לא מבין מה קורה, ויוסי פשוט דוחף אותי מהכביש. ואז אני קולט שיוסי פשוט ויתר על הזדמנות הפז שלו לעצור אותי, אחרי שתפס אותי על חם. נהיה לי קר וחם בגוף. פתאום ידעתי מדוע עשה את זה. יוסי הוא איש של כבוד. הוא ידע שאחרים חסרי מצפון היו יכולים להסתלק ולנטוש את הילד. לא איש כמו יוסי ינצל את המסירות שלי- נגדי. הלכתי משם בוכה מבפנים, גם משמחה על הילד שניצל, וגם מהכרת תודה ואהבה לחברי ואויבי – יוסי.

השבת עברה עליי בסערת רגשות. ידעתי שמה שקרה לי, קורה לבן אדם פעם בחיים  - אם בכלל. הרגשתי שזהו איתות משמיים. לא ידעתי מה בדיוק מאותתים לי. מהר מאד עברה השמועה בין כל הטיפוסים השליליים באיזור, וכולם התחילו לתת לרב פקד יוסי כבוד. כולם ידעו – יוסי, על אף שהוא שוטר, הוא איש של כבוד. ואז קרה דבר נוסף. התקשר אליי אביו של הילד. הוא סיפר לי שהילד כבר בבית ואמר לי ש"המקרה שקרה" הציל את הילד שלו. אחר כך אמר לי שסיפר את העניין לאדם צדיק מבני ברק, והוא ביקש ממנו להגיד לי לבוא אליו. האמת, לא הרגשתי נעים. מה לחוטא שכמוני ולרב צדיק? אבל האיש מאד ביקש, ואני, יש לי כבוד לרבנים – אז הלכתי איתו.

מדובר ברב ידוע בבני ברק, שהרבה באים אליו לבקש ברכות ועצות. אשכנזי. האבא הציג אותי בפניו, והרב אמר לי ככה בפנים, את האמת, בלי הנחות: "אתה יודע ש'לא תגנוב' זה אחד מעשרת הדברות? מי שעובר על הדיבר יהיה בגיהנום. והוא ממשיך: "כעת נזדמן לך לקיים מצווה שאני עצמי לא קיימתי. זכית להציל חיים. כאשר תעלה לשמיים, תוכל לומר שהקב"ה עצמו סובב את הדברים, כדי שיינצלו חייו של הילד הזה. אך אם תמשיך עכשיו במעשיך, שוב לא תוכל לטעון ככה. אני אומר לך שקיבלת מסר משמים להפסיק עם העברות, להיות אדם ישר, ואם תוכל – גם לקיים תורה ומצוות ולכפר על החטאים. כשהוא דיבר, השפלתי את העיניים, וכשהוא שאל אותי אם אחדל עניתי שכן. לא יכולתי להעז את פניי כנגדו. הוא נתן לי טפיחה על הכתף ואמר: "יופי יופי – אני אברך אותך." התחלתי ללכת, והוא פתאום קורא לי ואומר: "מעניין אותי מאיפה זכית שמשמים יתנו לך כזה סימן וזכות להציל חיים. מה היו המעשים הטובים שלך?"

סיפרתי לו שמנהג שלי תמיד היה לאסוף את הדברים החשובים שהיו ברכב, כמו רשיונות ומסמכם אישיים – והייתי שולח אותם לבעלים לפי השם הרשום עליהם. זה היה מנהג שכולם צחקו עליי בגללו, וראו בו חולשה מצידי. אבל לי היה חשוב מאד, לשלוח חזרה את המסמכים, שלפחות לא יסבלו יותר מדי. הוא נהנה מאד ממה שאמרתי ואמר: "זה יפה. זה יפה. יש לך לב טוב כנראה אינך מתאים להיות מה שהיית.

מאז עברו חמש עשרה שנה. במהלך השנים חזרתי בתשובה שלמה, אני עושה הרבה "תיקונים" לכפר על החטאים שלי.  התחתני עם אשה טובה. יש לי שבעה ילדים צדיקים ומקסימים, והרבה נחת. אבל יש לי עוד ילד אחד, בן 17 וחצי. אני מתכוון לילד שמצאתי והצלתי. אני עוקב אחרי הגדילה שלו. אני רואה איך הוא מתפלל, איך הוא לומד טוב – ואני יודע שלא לחינם הקדוש ברוך הוא סובב סיבוב כדי להציל אותו. אני אוהב אותו ושומר עליו- מבלי שידע. הוא לא מכיר אותי ולא יודע שאני הצלתי אותו ממות, ובמחשבה שנייה- הוא גם לא מעלה על דעתו שגם הוא בעצם הציל את חיי. ואולי בעצם הקב"ה לא שלח אותי להציל אותו, אלא שלח אותו כדי להציל אותי?

את האמת לא אדע. מה שלא יהיה, אני יודע שיש אלוקים – ומאמין בכל ליבי ומאודי, כמו שהכל מאמינים שהוא חי וקיים, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים. וגם לרעים שנעשים טובים.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להרגיש באמת שהכל זה אתה. כי כשמשהו מצליח לי, כשמישהו אומר לי מילים טובות על משהו שעשיתי, אני לרגע שוכח אותך אבא. נכון שאני אומר על כל מילה טובה שאומרים לי ברוך ה' שזה אומר שהכל בזכותך, ולפעמים אני אפילו יכול להרים את הראש ולהגיד תודה אבא, אבל בפנימיות אני קצת מתנפח. מרוצה מההצלחה שלי. אני לא מרגיש שקיבלתי מחמאה שבעצם לא שייכת לי. מרגיש יותר את ה"אני, מאשר את ה"אתה". תעזור לי אבי שבשמים ללכת כל חיי עם הרגשה פנימית חזקה שזה לא אני, זה לא אני, זה לא אני.

רבונו של עולם

תעזור לי להילחם בכפירה הזו של המובן מאליו. כי כל כך הרבה דברים הם "מובנים מאליהם".

כי אם מכבסים ומקפלים ומגהצים ומכניסים לארון, אז יש כביסה נקיה בארון, ואם מבשלים אז יש אוכל ואם לוחצים על המתג של האור אז נהיה אור בבית ואם בונים בית אז הוא קיים. איך אפשר אבא כל רגע ורגע להרגיש איך אתה עושה הכל, מקיים את הכל, איך אפשר לראות בכל דבר קטן, פשוט, מובן מאליו, שזה נס? שכל שניה זה נס? שכל החיים זה נס אחד גדול?

תעשה לי נס אבא כדי שאני אתחיל לראות, להתפעל, ולהודות לך על כל דבר ודבר בחיים.

רבונו של עולם

תעזור לי להתרגל לפני כל מה שאני עושה לפנות אליך ולבקש שתעזור לי, שתהיה איתי שתשמור עלי, שתושיע אותי. כי יש מצבים שאני עושה את זה. כמו לפני נסיעה אל מחוץ לעיר שיש כל כך הרבה סכנות בכבישים. או לפני שנכנסים לשער שכם בדרך לישיבה הקדושה. או לפני שאומרים דברי תורה.

אבל יש כל כך הרבה רגעים אחרים בחיים שאני בכלל לא חושב על זה. אני פשוט עושה. תעזור לי אבא לדבר איתך כל היום, לבקש לפני ולהודות אחרי. אבל לא ככה סתם, אלא עם כל הלב. כי זה נקרא לחיות איתך בדביקות וזה גם מפתח להצלחה בכל דבר ודבר שעושים. תזכה אותי אבא, להיות בחיבור כל רגע ורגע.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי