ויקהל פקודי

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל " (לה,א).

"ראה משה רבינו שעתיד בית המקדש להיחרב בעוון שנאת חינם לפיכך הקדים "ויקהל" להקמת המשכן, רמז להם ש"ויקהל" – האחדות והשלום הם תנאי ראשון למעשה המשכן" (רבי משה מפשבורסק).

האחדות והשלום

ללכת בדרך ה' באמת זה רק על ידי אהבת חברים. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. כדי למלא את השליחות שלו בעולם, צריך אדם לרכז את כל כוחות הנפש שלו אך יותר מכל דבר אחר הוא צריך לדעת שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך להיות ביחד ולדעת שהשואב מימיך והחוטב עיצך יש בו נקודה שבי היא לא קיימת. אני אולי הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.

ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. אנחנו חיים היום בתוך מעגלים מעגלים, כל אחד והקהילה שלו, החסידות שלו, החוג שלו, אבל זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד. כמעט כולם מכירים את המילה אנ"ש, אנשי שלומינו, מילה כ"כ שימושית, משפחתית, חמה, ידידותית, המעידה על אחדות בין יראי ה'. אבל אסור לנו להתעלם מכל ישראל האחרים מאחר והם לא מאנ"ש. צריך להאיר פנים לכולם, לעשות חסד עם כולם, לא כמו החסידה שנקראת חסידה מאחר ועושה חסד עם חברותיה ושואלים חז"ל, אם רק למה היא טמאה, אם היא עושה חסד ראוי שתהיה טהורה ומתרצים שעושה חסד רק עם חברותיה. צריך לעשות חסד עם כולם, ולאהוב את כולם, ולחשוב טוב על כולם וגם אם אנחנו עסוקים כרגע במעגל המצומצם שלנו, ומנסים להכניס לתוכו את כל מי שנמצא מחוץ למעגל, צריך לזכור שזה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד, כשכולם יהיו ביחד.

יש הרבה רגעים בחיים שאנחנו רוצים להיות בשקט, עם עצמנו, לא לראות אף אחד. זה טבעי אבל זה לא אמיתי. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. נכון שבמצבים מסויימים זה נכון, כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך להיות עם עצמו בלי שאף אחד יראה אותו. אבל אסור לקבע את המציאות הזאת כי כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל.

אחדות ושלום, רק עם זה אפשר לחיות בעולם הזה. רק אז בני ישראל אהובים לפני המקום ברוך הוא. כשהם ביחד, כשהם בשלום. "אם היו ישראל באחדות גמורה, מיד הם נגאלים".

יש דברים שהם בלב, שלא כל אחד רואה. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא מתחרט. הקב"ה רואה את הכל. אנחנו לא. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.

אהבה ושלום ואחדות זה היהדות! מה זה להסתכל בעיניים רעות על השני? מה זה הקנאה הזו שממש סובלים כשרואים שהשני מצליח? תורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, בלב אחד, כאיש אחד. היחד הזה זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקודניץ). בית המקדש השני מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם (יומא ט). מקדש שלישי על ידי מה יבנה? ע"י שתהיה בנו אהבת חינם.

אין לנו את הפריווילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. הקב"ה הוא אבא של כולם וברגע שלא מקבלים איזה נשמה, אנחנו בעצם מסתכסכים עם הקב"ה, אנחנו מאבדים את התמיכה שלנו, זה דבר כזה מינימאלי, פשוט, קיומי, בכלל  לא צריך להגיד כל כך הרבה דברי תורה על זה. זה דבר מאד מאד פשוט אבל כמה שהוא פשוט הוא עדיין מאד קשה. עדיין בגללו אנחנו נמצאים בגלות. אהבת חברים היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בצפורן של הבן אדם. עם כל התורה שיש לנו, אנחנו לא מצליחים לקיים - כל מה שאתה שונא, אל תעשה לשני, כל כך הרבה דברים אנחנו לא אוהבים שעושים לנו ולא נזהרים לא לעשות אותם לאחרים.

אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. התורה מביאה בפרשה שלנו פסוק שממחיש את הקשר הזה בין אהבת ה' ואהבת הבריות. "ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (לז, ט). אתה לא יכול להגיע למעלה, אל ה', אם אתה לא מתסכל על האחים שלך.

פעם בא חסיד אחד אל הרבי מצאנז, והרבי שאלו לאיזה רבי הוא נוסע. השיב החסיד שהוא נוסע לבנו של הרבי מצאנז, הרבי משינאווא. שאלו הרבי מצאנז: בני יחזקאלי הוא רבי? במה הוא רבי? סיפר לו החסיד מיגיעותיו בעבודת ה'. השיב לו ה"דברי חיים": בזה הוא עדיין אינו רבי, כי כל אחד מישראל צריך לעבוד את ה'. המשיך החסיד לספר מגדלותו בתורה וכו', ועל כולם ענהו הרבי מצאנז, שבכל זאת הוא עדיין אינו רבי. שסיפר החסיד, שפעם פגשו עני אחד בימי החורף והשלג, והרבי משינאווא הבחין שלעני אין מגפיים לרגליו, והדבר מונעו מלהסתובב בעיר לדפוק על פתחי נדיבים. נתן לו הרבי משינאווא באמצע הרחוב את המגפיים שלו, במתנה. נענה ה"דברי חיים": אהא! אם הוא נותן את שלו לאחר, בזה הוא כבר רבי!

ועוד סיפור על ויתור, סיפור שאירע בימינו, על יהודי שפנה לגבאי בית הכנסת בני ברקי וביקש מבעוד מועד להתפלל מוסף בשבת הקרובה לפני התיבה היות ובשבת עצמה חל יום השנה לפטירת אמו עליה השלום. הגבאי קיבל את הבקשה ואמר לו שה'עמוד' שמור עבורו. והנה הגיעה שבת בבוקר ולפני תפילת שחרית ניגש אחד המתפללים אל הגבאי וביקש להתפלל תפילת מוסף לפני התיבה כי ביום זה חל יום היארצייט של אביו. תשובתו של הגבאי היתה כמובן שהעמוד תפוס כבר. הנ"ל ביקש לקיים מניין נוסף מחוץ לבית הכנסת ונתקל בסירוב ואז התחיל ויכוח שהגיע לטונים גבוהים וצורמים. ניגש המתפלל שהזמין ראשון ואמר – אני מוותר על העמוד. והנה במוצאי שבת בשנתו התגלתה אליו אמו המנוחה עליה השלום ובפנים שמחות ומאירות גילתה לו שבזכות הויתור שלו על ה'עמוד' היא זכתה לעליית נשמה גבוהה יותר מכל שנה ביום היארצייט שלה. "הויתור שלך הרעיש עולמות..." ("מרבים שלום")

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו שכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש. הקב"ה ברא את העולם הזה קודם להכל כדי שנקיים את המצוות שבין אדם לחברו. כשיש שלום ואהבה ביננו, זו השמחה הכי גדולה של הקב"ה.

יש יהודים שזכו והם לא רואים רע בשום יהודי. "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". לא שהם מלמדים כף זכות, הם לא רואים כלל את החטא ואם אתה מתעקש להראות להם שיש חטא, אז הם יוכיחו לך שהוא דווקא התכוון לטובה, שהוא לא אשם בכלל, פשוט לא הבינו אותו כהלכה.

אהבתם לכל יהודי ויהודי לא יודעת גבולות. הסבלנות שיש להם לכל אחד, הכבוד שהם מכבדים כל אדם זה קידוש השם ממש, זה קירוב רחוקים.

מספרים על ר' אריה לוין זצ"ל, שפעם לאחר תפילת ערבית בליל שבת, ניגש אליו איש שאינו שומר תורה ומצוות ובידו סיגריה דלוקה ושאל אותו היכן נמצא רחוב פלוני. למרות שהאיש התנהג בחוצפה, בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר: אני עצמי אבוא עימך עד למקום. לאחר הליכה של רבע שעה, אמר לו הרב זהו הכתובת שחיפשת. כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב עימו אמר לו: דע לך שיש לי לב קשה מאד. אף אחד לא שבר לי את בלב, היחידי ששבר אותו זה אתה, כי למרות שהתנהגותי לא היתה רצויה בכל זאת לא כעסת עלי. לכן אני מבטיח לך, אם יש אנשים כמוך בעולם אני יותר לא מעשן בשבת.

יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מעם ישראל, לא מספיק מה שהוא עושה כדי להתקרב אל ה', הוא צריך להבין שה' מחכה לכולם שיתקרבו אליו, בלי זה לא תבוא הגאולה. לכן, מה שקורה לשני זה לא רק ענין שלו, זה גם ענין שלי. אתה חייב לאהוב את השני, אתה חייב לדעת שאתה לא יכול בלעדיו. ביחד ננצח את המלחמה. ביחד נביא את הגאולה. ביחד נוריד את האור. בלי האחדות הזאת הקב"ה לא מסתכל עלינו בכלל. כי הקב"ה רוצה את כולם יחד. אם אדם לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי הקב"ה לא מביא את משיח צדקנו עד שכולם יחזרו בתשובה, עד שכולם יהיו עם אחד. צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, והכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.

מורנו הרב ["כל העבודה של האדם זה אהבת ישראל, זה אהבת חברים, להיות איש אחד! כל אחד צריך להרגיש את הצער של השני, מה כואב לשני, לא לעשות דבר שיכול לצער אותו, לא לעשות שום צער לשום אדם שבעולם, צריך לאהוב כל יהודי בלב ובנפש, לא לדבר על שום יהודי! אפילו שהיהודי הזה עושה לך את כל היסורים שבעולם את כל הצרות שבעולם את כל המכות שבעולם אתה לא תיכשל! אתה לא תפתח פה! אתה לא תוציא הגה מהפה שלך! עם ישראל זה דבר אחד, זה גוף אחד! אתה תדע שכל הדיבורים שהוא מדבר עליך זה בא רק כדי להמתיק דינים מעליך! זה בא לכפר לך את כל העברות! להיפך זה בא להכין אותך שתיהיה כלי לתורה. ברגע שאין אהבת חברים אז אי אפשר להגיע לשום מדרגה שבעולם, הכלי לקבל את התורה זה רק אהבת חברים, אהבת חינם. צריך לדעת שמי שמקושר לרבינו באמת, דבר ראשון אצלו זה אהבת חברים, הוא אוהב כל יהודי בלב ונפש ודווקא הוא יזכה להבין את רבנו, ולהמשיך את העניין של רבנו בעולם.. כולם זה חטיבה אחת זה נשמה אחת אין לבד! אין אחד! כל העבודה שלנו, כל התורה והמצוות זה רק כדי לתת לכלל! כדי לתת לכולם! כל אחד צריך לדעת שבשעה שהוא חושב רק על עצמו ודואג רק לעצמו אז הוא איננו, הוא לא קיים! ולהיפך כשהוא שוכח מעצמו ודואג לאחרים ואוהב את כולם ולא מדבר על אף אחד וחושב על הכלל אז הוא קיים!" (עד כאן מורנו הרב).

לברוח ממחלוקת כמו מאש, לאחזו בדרכי שלום בכל הכוח. זה מה שפרשת "ויקהל" באה ללמד אותנו. להקהיל את ישראל כאיש אחד בלב אחד.

מחלוקת זה הדבר הנורא מכל, כשהיא בוערת בלב בעלי המחלוקת, הם לא רואים כלום ולא שומעים כלום. רבונו של עולם תעזור לי לברוח מכל ריח של מחלוקת! רק לא מחלוקת! תעזור לי להתאמץ להאמין שכוונת כל אחד היא בודאי טובה, שהוא עושה מה שעושה לשם שמים. הקב"ה רוצה שלום. לכן תקנו חכמינו תקנות רבות "משום דרכי שלום".

כשאדם חי בשלום עם כולם, החיים שלו נפלאים, הוא כל הזמן מחובר, כל הזמן מרגיש את ה'. וכשאדם עושה שלום עם מי שקודם לא היה לו שלום אתו, איזה שלום עושה לו הקב"ה בתוכו פנימה. כמו בסיפור הבא:

הזיכוי

אני מתגורר בעיר ידועה במרכז הארץ. לפני מספר שנים, פרש אחד מתושבי העיר מעבודתו והעדיף לקבל את כל כספי הפנסיה שלו בחבילה אחת. את הכסף הוא המיר לדולרים, סך  170,000 דולר, והוא התכוון לקנות דירה שתכניס לו דמי שכירות.

הוא השיג משכנתא של כמה מאות אלפי שקלים, וביום חתימת החוזה לקח את הכסף בתוך חבילה חומה ענקית, עצר מונית ונסע לכיוון מקום המפגש עם עורך הדין. בדרך התקשרו והודיעו לו שהמוכרים כבר הגיעו והוא היה לחוץ מאד וביקש מהנהג למהר. כשהגיעו, נתן לנהג שטר של חמישים ₪ - עשרה שקלים יותר ממה שהיה צריך – ואמר לנהג: "אין לי זמן לעודף, אני יוצא". ויצא. הוא רץ לכיוון המשרד ופתאום נזכר ששכח משהו בתוך המונית. המשהו הזה היה חבילה ובתוכה מאה ושבעים אלף דולר!!! הוא החל לרוץ אחרי המונית, אך זו הסתובבה לרחוב הסמוך ונעלמה. הוא הבין שאין לו סיבה לרוץ וניסה לחשוב איך משיגים את הנהג. בשניות הבאות התברר שאין לו מושג מי הנהג, מאיזו חברה, ואפילו סוג הרכב לא היה ידוע לו, פרט לכך שהוא בצבע לבן...

הוא הגיע למשרד עורכי דין, מתנשם ומתנשף, "תביאו טלפון", אמר, "שכחתי את כל הכסף ומסמכי המשכנתא במונית..." בדקות באות התגייס כל המשרד – עורכי הדין, המזכירות ואפילו המוכרים – להתקשר לתחנות מוניות בעיר ולבקש מהמוקדן לברר אם נהג כלשהו מצא חבילה... התשובות הגיעו בזו אחר זו. בתחנה זו לא נמצא, בתחנה אחרת איש לא מצא חבילה, וכך תחנה אחר תחנה.

האיש שאיבד את כספו הרגיש כמי שאיבד את עולמו, הוא התמוטט במשרדים המפוארים של עורכי הדין, אמבולנס הוזעק למקום, אך הפרמדיק קבע כי זוהי חולשה מובנת ואין צורך לפנותו לבית החולים. הם נותרו אתו מעט זמן, גם אנשי מד"א, גם עורכי הדין ואפילו המוכרים,  שהבינו שהעסקה אינה הולכת לצאת אל הפועל, לפחות לא באותו יום, ובכל זאת לבם לא נתן להם לעזוב את הקונה לנפשו לאחר שאיבד סכום כל כך משמעותי. בסופו של דבר, איכשהו הוא התאושש. בימים שלאחר מכן הוא 'חרש' את כל הארץ בטלפונים לתחנות מוניות לברר אם הם יודעים על נהג מונית שמצא סכום כסף גדול. כולם אמרו שאין להם מושג, וכמה מהם הוסיפו, שאם בתוך יום לא פנו אליו, הסיכויים שלו לראות את הכסף אפסיים, משום שבתוך החבילה היו מסמכי משכנתא שהעידו כאלף עדים על  זהות המאבד ואם מישהו היה רוצה להחזיר – כבר היה מוצא את הדרך לעשות זאת.

האיש החל להתייאש מהכסף וניסה להמשיך בחייו, אך הכאב והאבדן הוציאו לו את החשק לחיות, הוא שקע בדיכאון קל, ולא מצא את הכוחות להמשיך בחייו. ואז הציע לו חבר לגשת לרב מבני ברק ולבקש את ברכתו.

הוא הגיע לרב, וזה שמע בסבלנות את סיפורו, השתתף בכאבו ואמר: "האיש שמצא את כספך אינו גנב, אבל ברגע שפתח את החבילה וראה את שמך ואת כל פרטיך – הוא הפך לכזה. המצפון בוודאי מייסר אותו. אתה צריך לעשות השתדלות כדי שהקדוש ברוך הוא יגרום לכן שהאיש יתחרט על מעשיו, אם לא בזבז את הכסף". "מה הרב מציע לעשות?" שאל האיש. "אני מציע לך לעשות משהו שיש בו זיכוי הרבים. תזכה כמה שיותר אנשים בלימוד תורה, ואם ירצה ד' תראה ישועות. אם לא, יושפע עליך שפע ממקומות אחרים, ובכל מקרה יהיה לך כוח לחזור לפעילות, שזה הדבר החשוב יותר מכל – אפילו יותר מהכסף". האיש יצא מבית הרב, מבולבל. הוא היה איש פשוט, לא חרדי, הוא ידע מהי תורה, אבל לא היה לו שום מושג בנושא של זיכוי הרבים. הוא פנה אל החבר ששלח אותו ושאל: "תגיד לי, זיכוי הרבים הזה, איך עושים אותו?" ענה לו חברו, "תארגן שיעור שאליו יגיע רב ויגיד דברי תורה, וכך תזכה את הרבים". "תן לי לחשוב על זה", אמר האיש והלך לביתו. בבוקר הוא קם עם רעיון גרנדיוזי. שנה לפני כן, השתתף בשיעור במסגרת 'בר בי בר' במקום מגוריו. הוא יעשה בר בי רב של עשרים וארבע שעות רצופות בה' באייר, משמונה בבוקר עד שמונה בבוקר שלמחרת.

הוא החל לגייס אנשים. התברר לו שהרבה נואמים תפוסים בעיקר ביום הזה, אבל הוא התעקש ואיכשהו מצא לכל אחד את השעה המתאימה עם הסעה ותשלום להרצאה. לאט לאט הלכו השעות ונתפסו, ואז החל לפנות לנואמים ה'כבדים'. אלה אמרו לו שהם תפוסים עד ה' באייר של עוד ארבע שנים והוא אמר להם: "אם תשמעו לאיזו שעה אני מזמין אתכם, תראו שאינכם תפוסים".

"תגיד", אמרו מתוך סקרנות. "יש לי מקום בין שלוש לארבע בלילה..." אמר. "נראה לך שאנחנו לא ישנים או משהו?" "אתם צודקים, אבל אם תשמעו את הסיפור שלי, אני מאמין שתסכימו". וכך סיפר לכל אחד ואחד את הסיפור על האבדן הגדול של 170 אלף דולר ואת ציווי הרב לגרום לזיכוי הרבים. "אני מבקש ממך, תן לי את השעה הזו, בתשלום כמובן, ואני אדאג לך להסעה הלוך וחזור". הסיפור אכן משך את הרבים ואת הנואמים. הם התחברו אליו לגמרי ואפילו הלכו לקראתו וויתרו לו על ההסעה, הם נתנו את הלילה שלהם להצלחתו, ויומיים לפני הזמן היה לוח זמנים מלא של קרוב לעשרים נואמים. הוא עשה פרסום גדול בעיר שלו ובערים הסמוכות, והיוזמה תפסה, גם בגלל נדירותה. לא בכל יום בן אדם עורך בר בי רב של עשרים וארבע שעות באולם שמחות ענק עם אוכל ושתייה, מה עוד שהסיפור מאחורי העניין החל להתפרסם.

ה' באייר מגיע, התקיימה תפילת שחרית בשמונה, ומיד אחריה החל לדבר נואם מספר אחד. היו שם כמאתיים איש, ובכל שעה שחלפה, התרבו השומעים. בשעות אחר הצהריים האולם החל להתמלא מפה לפה, כשמונה מאות אנשים יושבים ושומעים שיעורים ושיחות, ומפעם לפעם הולכים לטעום עוגות, קפה ופיצוחים. בשעות הלילה החלו לנהור בני נוער, שבמקום לשוטט ולבלות, החליטו להגיע למקום. החל מהשעה עשר גויס ועל המוניות בעיר ובערים הסמוכות כדי להגיע למקום. והנהגים שומעים את הסיפור ותורמים את "איחוליהם" לנהג שגנב והרס את חייו של נוסע, ולא פחות מכך, הרס את שמם של נהגי מוניות, שגם ככה נמצא בשפל נורא.  בשעה 12 בלילה היו שם למעלה מאלפיים איש, כאשר בכל עת זורמות מוניות למקום ומביאות עוד ועוד צעירים. כך התקדמו השעות לכיוון שלוש וארבע, בהן היו ממוקמים הנואמים המבוקשים ביותר והמרתקים ביותר. לקראת הבוקר היו במקום כאלפיים וחמש מאות איש.

ואז, רגע לפני שעולה הנואם האחרון, ניגשתי אל המארגן וביקשתי לעלות ולדבר. שקט הושלך בקהל. הם הבינו שמשהו הולך להתרחש כאן. "יש תפילה שאומרים כל יום: 'אל תביאנו לידי נסיון'. כל אחד שיושב כאן, קילל בלבו או בפיו את האיש שלקח את הכסף, אבל האם היה מישהו שחשב איזה ניסיון זה למצוא במונית שלך מאה ושבעים אלף דולר?

"אני רוצה לספר לכם מה עבר על האיש שמצא את הכסף", אמרתי. "הוא נהג שכיר במונית פרטית. הוא צריך לתת בכל חודש סכום גבוה מאד לבעל המונית, ומה שנשאר זה משכורות רעב ולפעמים פרוטות. הוא לא עמד בפיתוי ולקח את הכסף. הוא לא השתמש בו, רק הניח אותו בביתו. זה נתן לו איזו תחושת ביטחון לעתיד, אבל מצפונו לא הניח לו לעשות שימוש בכסף. הלילה הגיע, וכמו כל בעלי המוניות שהסיעו אנשים לאירוע, הוא שמע מהם את ה'ברכות' שהורעפו על ראש מי שלקח את הכסף, שזה הוא עצמו, ואם לא די בכך, הוא שמע בקשר מכל התחנות את איחוליהם של הנהגים. זה החריד אותו עוד יותר, כי גם אם חשב להשיב את הגזילה, לא ידע איך לעשות את זה, הוא גם לא היה בטוח שהוא רוצה להחזיר. בשעת חצות הוא התקשר אליי. אני חברו הטוב זה שנים. הוא מירר בבכי ושאל מה עליו לעשות. הקשבתי לו ואמרתי שיסיע אותי לאירוע ואנסה לבוא בדברים עם האיש שאירגן את הלימוד. ישבתי כאן משעה חצות וחצי והקשבתי לנאומים, והאמת, מאד התחזקתי. התקשרתי לנהג ודיברתי איתו. אמרתי שיש לו הזדמנות לצאת גדול גם בשמים וגם בארץ. לעשות קידוש השם. הוא השתכנע. לפני רבע שעה הוא התקשר אליי. יצאתי החוצה, הוא מסר לי את השקית הזו. אפילו לא פתחתי אותה, אבל כעת לפני כל הקהל הקדוש הזה אני פותח את השקית". הפכתי אותה על הדוכן, השטרות היו מחולקים לקבוצות של עשרת אלפים דולר כל אחד. המאבד החל לספור והקהל כולו הצטרף לספירה. נספרו 17 חבילות. כל הכסף היה שם, עד הפרוטה האחרונה. קשה לי לתאר את ההתרגשות שהתחוללה שם. אלפיים וחמש מאות איש קמו על מקומם והחלו לשיר, וכולם התעקשו לבוא אליי ולתת לי חיבוק ושתי נשיקות על הפנים. איני יכול  לתאר לך מה קרה לי אחרי חיבוק מוחץ של אלפיים וחמש מאות אנשים, ועוד פחות מכך, בנוגע לנשיקות... כפי שתיארתי לעצמי, היו רבים שחשדו שאני הוא נהג המונית, אבל נראה שלא היה איכפת להם. דווקא אלה חיבקו אותי חזק יותר ונשקו יותר מפעמיים... רוח של שמחה ושל טוהר נשבה שם, וניתן לומר שהיה שם באמת זיכוי הרבים... ואז עלה המארגן לבמה, הודה לכל המשתתפים ולאחר מכן אמר: "אני סולח ומוחל בכל לבי לאיש שלקח את הכסף. כל הצער שהיה לי הסתלק כעת לגמרי והפך לשמחה גדולה. אני מאחל לו כל טוב ורוצה לומר לכולכם שגם אתם תמחלו לו בלבכם ותאחלו לו כל טוב. הוא צדיק אמיתי שחזר בתשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". קול שאגה עלה מהקהל, ושוב קיבלתי מסכת של חיבוקים, בפרט ממי שהאמין שאני הוא הצדיק הגמור בעל התשובה... ולפתע, בגל החיבוקים הזה, אני רואה מול עיניי את חברי, נהג המונית. הוא החליט בכל זאת לבוא, וטוב שכך, השמחה שהייתה שם ואווירת הסליחה והמחילה גרמו לו לשמוח באמת ובתמים על החלטתו, ולהבין שתיקן את מעשיו, וכעת הוא נקי וטהור ויוכל להמשיך את חייו במצפון נקי. זהו הסיפור, ואני רוצה להקדישו לכל האנשים שנפלו בעבר, או נמצאים בנפילה. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך שערי תשובה לעולם אינם ננעלים.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לא להאמין לשום דבר רע שאני שומע על יהודי וגם לא לחשוב בעצמי איזה דבר רע על איזה יהודי. אני  רחוק מזה עדיין, אבל כשאני מנסה לדמיין לעצמי שכבר יש לי את המידה הזו, שכבר זכיתי במתנה הזו, אני מרגיש כל כך טוב בתוכי פנימה, אני מרגיש כזה חיבור מתוק אליך אבא, שאני יודע שזאת האמת.

כי איך אני באמת יכול לדעת שמה שאומרים לי על השני, או מה שאני בעצמי חושב עליו זאת האמת? אני יכול לקרוא מחשבות? לבחון לבבות? ומה עם כל האינטרסים האישיים שלי, והכבוד שלי, והקנאה, והתחרות, תזכה אותי אבא תמיד ללמד כף זכות, תמיד לחשוב שהכוונה של השני היא טובה, אף פעם לא לקבל שום דבר רע על שום יהודי בעולם.

רבונו של עולם

תעזור לי להרגיש יותר את הערבות הזו שאתה רוצה שתיהיה ביננו. כי באמת באמת אני לא מרגיש את זה. אני רואה יהודים ששקועים בתוך החיצוניות, בתוך השקרים של העולם הזה, כל כך רחוקים ממך אבא ואני לא מזדעדע, אני לא מרגיש שזה גם העניין שלי, לא רק שלהם, אני לא מרגיש את הסבל שיש לך אבא מכל חסרון של יהודי, אני לא בוכה עליהם, אני לא מתפלל עליהם, אני גם לא עושה מאמץ מיוחד לקרב אותם.

תעזור לי אבא להרגיש את האחדות הזו, לקחת יותר אחריות, להפסיק לחשוב שאני בן יחיד, להבין שהחיבור  שלי אליך לא יהיה שלם אם לא יהיה לי חיבור עם כלל ישראל. וגם אם אני לא יכול לעשות הרבה, לפחות להרגיש בלב, לפחות להתפלל כמה שניות שגם הם יזכו להתקרב אליך אבא.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי