פרשת תצווה / שבת זכור

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (כז, כ).

אחר שכבר הודיע ה' למשה כל מעשה המשכן וכליו, אמר לו: "ואתה תצוה את בני ישראל" שעיקר הוא שתחבר את ישראל ביניהם באהבה וברעות, שיהיה שלום ביניהם ובזה תושלם תכלית המשכן. כי בעת מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו (ארון העדות).

"ואתה תצווה" (כז, כ).

תצווה לשון צוותא. חיבור. כל משאת נפשנו היא להתחבר אל ה'. לחיות בדבקות. כמו הצדיקים שהם לא מסיחים דעת, כל הזמן מתגעגעים, כל הזמן כוספים, הלב שלהם בוער לה', אין להם שום עניין בהנאות של העולם הזה, הטעם היחידי שהם מכירים זה הטעם של הדביקות.

ה' אוהב אותנו, ה' רוצה אותנו, ה' מחכה לנו, גם אם התרחקנו ח"ו, ה' לא מוותר עלינו. כמו הבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכל כך התחשק לה לטעום מזה אך היא לא יכלה ללכת ולקחת את זה כי זה בושה שהיא תיקח מציקי קדרה. ציקי דקרה זה השרוף של האוכל, בתחתית הסיר, שזה לא מכובד לאכול. אבל היא ביקשה מהמשרתים שלה שיביאו לה קצת מציקי הקדרה כי זה כזה טעים השרוף הזה של האוכל.

ומהו השרוף הזה? זה הרחוקים האלה, שה' כל כך אוהב אותם, כל כך רוצה גם אותם.

אף פעם לא מאוחר מדי. נכון, יש ימים שאז חותמים אותנו. ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה, אומרים לנו שהיום זה חיתום הדין. אבל בעצם, האור הזה של הסליחה והכפרה, לא ניגמר לעולם. השערים הפתוחים האלה ממשיכים בעצם כל החיים. כי ה' תמיד מוכן לקבל אותנו. כל רגע ורגע, בכל חיתום וחיתום יש פתח לעוד דרך ולעוד דרך, ה' תמיד מקבל אותנו ואף פעם אין עבר, תמיד אפשר להתחיל מחדש, כל יום הכל מתחיל מחדש.

זה החידוש הנפלא של החסידות, שהחדירה את האמת הזו לכל הנשמות, לכל האנשים הפשוטים, לכל שדרות העם, בכל מקום ומקום. החדירה לנו שהאור הזה ממשיך וממשיך עד אין סוף. אור שהופך את כל החושך בעולם לאור.

זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום לדבוק בה', שזה מה שהנשמה רוצה, אדם לא צריך כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר.

אדם שדבוק בה', שמחובר לה', הוא אף פעם לא בגלות. איפה שהוא יהיה בעולם, הוא יהיה מחובר לה', יש לו את ה'. כמו אותם צדיקים בשואה ובתוך כל הפוגרומים ובכל הצרות שעברו על העם היהודי שלא הרגישו בכלל שהם בגלות, הם היו בתוך המרתפים, לומדים תורה, הם היו בכאלה דבקויות, בכזו עבודת ה', שלא היה להם בכלל קשר עם הגלות. אדם שהוא כל כך קרוב לה', יכול להיות בגלות? הוא שמח כל הזמן, ה' אתו.

ככל שאדם מגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה', זה מאיר לו שזה החיים האמיתיים, אז האכילה, והשתיה, והשינה, זה נהיה צדדי, זה כבר לא העיקר בחיים. הכסף והכבוד זה כבר לא כל החיים.

להתחבר אל ה' זה כל הזמן לראות את החסדים של ה' ולהודות. ["העולם הוא מלא חסד, מלא אהבה, ה' אוהב את כולם, את כל בני האדם בעולם, את כל האנושות הוא אוהב, והוא הוריד מן האור האלוקי שלו כדי לברוא כזה עולם יפה, איזה נהרות, איזה אגמים, איזה פרחים, איזה ציפורים, איזה שלל גוונים, איזה דברים עצומים יש בבריאה. אי אפשר לתאר את יופיה ואת  הדרה. ומה שיש לאדם בעצמו, המשפחה שהוא בונה, והתכונות שה' נתן לו, והאפשרויות, והשכלים, הכל הכל זה מתנת אלוקים כזו שלא תתואר. זה חסד בלתי יתואר. ה' הוריד מאורו ונתן אותו פה למטה ומזה נברא העולם... אנחנו חיים בחסד ה'. צריך לראות את זה ולהודות.

יש שני סוגים של הודאה. מודה על האמת ומודה לה'. ובעצם זה אותו דבר. למה אנחנו לא מודים לה'? כי אנחנו לא מודים על האמת. אם אדם יודה על האמת שהוא כלום, שהכל זה ה', אז הוא כל בוקר יודה לה'. שום דבר לא מובן מאליו. כמעט החלקתי ובסוף ניצלתי מהחלקה, נזכרתי שעוד לא אמרתי תיקון כללי, כמעט הלכתי לישון בלי להגיד תיקון כללי ונזכרתי, כמעט הלכתי לישון בלי לבקש סליחה ממי שפגעתי בו ונזכרתי, כל הדברים האלה הם ניסים, כל דקה זה ניסים שמחברים אותנו אל ה'"] (באור פני מלך).

להתחבר אל ה' זה כל הזמן ללכת אל עצמנו, כל הזמן לנסות ולגלות את הנקודה הפנימית הזאת,  את החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו. ה' כביכול  אומר - הרי אתה רוצה להגיע אלי, אז איפה אני נמצא? אני נמצא פה בפנים. תגיע אל עצמך, תלך אל עצמך, אז תגלה את הנקודה הזו, אז תגלה אותי. רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל שאל את תלמידיו כמו מי כל אחד מהם היה רוצה להיות. אחד אמר שהוא שמח להיות כאברהם אבינו, אחד אחר בחר דווקא במשה רבינו, אחר בדוד המלך. כך כל אחד השיב מה שהשיב, אחר כך שאלו את רבי אלימלך: וכמו מי רבנו היה רוצה להיות? אמר להם רבי אלימלך: אני הייתי רוצה להיות רבי אלימלך, כי אברהם אבינו כבר יש לקב"ה, הוא לא צריך עוד אחד. גם משה רבינו כבר יש לו, אותי הוא צריך רק בשביל שיהיה לו גם רבי אלימלך. וכך זה אצל כל יהודי!  כל יהודי הוא "בן יחיד" אצל הקב"ה. יש לקב"ה בן מיוחד שכזה רק אחד, אין מושג כזה להיות "עוד איזה יהודי", כי לכל יהודי יש מיוחדות מסויימת וכך הקב"ה רוצה אותו בדיוק, עם ההצלחות שלו, עם הנסיונות שלו, עם הקשיים שלו. כל אדם יש לו תיקון אחר בעולם, עבודה אחרת, ולכן אי אפשר להשוות בין אדם לחברו, אסור להשוות את עצמו לאף אדם, רק לעשות את שלו ולשמוח בחלקו.

השקר הוא יש, האמת היא אין. אין כאן כלום, אין עוד מלבדו. כל הזכויות של האדם בעולם הבא, כל הגן עדן שלו זה מה שהוא עושה כאן כדי לבטל את היש, לעשות מהיש אין.

כל אחד מאתנו הוא אחד משישים רבוא. כל אחד מאתנו יש לו חלק בבריאה, חלק אחד משישים רבוא. וכל אחד, בחלק שלו, צריך לגלות את ה', לבטל את היש בתוך החלק שלו, להפוך אותו לאין, לגלות שבעצם, אין עוד מלבדו. איך זכה אהרון לכהונה גדולה? ה' אומר למשה "הקרב אליך את אהרון אחיך מתוך בני ישראל" , דווקא משום שהתערב עם ישראל, בא "מתוך בני ישראל", לא התנשא עליהם אלא היה בתוכם, לכן זכה להיות כהן גדול. בזכות הענוה הזאת.

פעם בא בעל הבית לוי לבקר את אחד האדמורים בביתו ונוכח לראות כי הוא גר בדירה קטנה ועלובה. שאל אותו הבית לוי: "האם הדירה איננה קטנה מדי עבורו?" השיב לו הרבי: " כאשר האדם מקטין עצמו, אז הדירה מספיק גדולה"...

כשהיה בית המקדש קיים, אדם הקריב עולה, קיבל שכר על העולה, מנחה, קיבל שכר על המנחה אך מי שדעתו שפלה, מי שחי בשפלות וענווה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקורבנות כולם שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה" (סוטה ה':).

"ואתה תצווה את בני ישראל", תחבר אותם אחד אל השני. אם אין אהבה ושלום ביניהם, אי אפשר לו להקב"ה להשרות שכינתו ביניהם. בעת מחלוקת השכינה מייד מסתלקת. לצוותא הזה יש כוח עצום. ה' רוצה אותנו ביחד, אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, מסתכלים זה על זה בעיניים הכי טובות.

התורה מספרת בפרשה שלנו על המעיל של הכהן הגדול שהיה "כליל תכלת", כולו תכלת. והתכלת דומה לים וים דומה לרקיע המשתרע מאופק לאופק. כך צריך להביט על השני. שהמבט יהיה רחב. כמו הרקיע. צריך לראות את האדם בכללותו, הרי לכל אדם יש חלקים טובים ויפים. כשהמבט רחב, אתה לא מתמקד בחסרון, בפגם, אתה רואה את האדם בשלמותו, אתה יכול להבחין בתכלת, בטוב שבו.

מורנו הרב: ["כל העבודה של האדם זה אהבת ישראל,  זה אהבת חברים, להיות איש אחד! כל אחד צריך להרגיש את הצער של השני, מה כואב לשני, לא לעשות דבר שיכול לצער אותו, לא לעשות שום צער לשום אדם בעולם, צריך לאהוב כל יהודי בלב ונפש, לא לדבר על שום יהודי! אפילו שהיהודי הזה עושה לך את כל היסורים שבעולם, את כל הצרות שבעולם, את כל המכות שבעולם, אתה לא תיכשל! אתה לא תפתח פה! אתה לא תוציא הגה מהפה שלך! עם ישראל זה דבר אחד, זה גוף אחד, אם אתה תפצע את עצמך חס ושלום האם אתה תשנא את אותו האיבר שפצע לך את האיבר השני? ודאי שלא!

צריך לדעת שהיהודי הזה הוא יהלום בכתר של ה' יתברך! אתה תדע שכל הדיבורים שהוא מדבר עליך זה בא רק כדי להמתיק דינים מעליך! זה בא לכפר לך את כל העברות! להיפך, זה בא להכין אותך שתהיה כלי לתורה.

ברגע שאין אהבת חברים אז אי אפשר להגיע לשום מדרגה שבעולם, הכלי לקבל את התורה זה רק אהבת חברים, אהבת חינם. צריך לדעת שמי שמקושר לרבינו באמת, דבר ראשון אצלו זה אהבת חברים, הוא אוהב כל יהודי בלב ונפש ודווקא הוא יזכה להבין את רבנו, להמשיך את העניין של רבנו בעולם. כל אחד צריך לדעת שבשעה שהוא חושב רק על עצמו ודואג רק לעצמו אז הוא איננו, הוא לא קיים. ולהיפך, כשהוא שוכח מעצמו, ודואג לאחרים, ואוהב את כולם, ולא מדבר על אף אחד, וחושב על הכלל ועל אלוקים אז הוא קיים!"] .(עד כאן מורנו הרב).

חיבור זה קודם כל דיבור. אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. תיכף ומייד כשאדם פותח פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה.

אין לך הרבה זמן. תרים את הראש, תתפלל, תתחנן, כמה שאתה יכול. גם אם יש לך דקה. כל תפילה חשובה, אפילו בתפילה קצרה אתה יכול לפעול ישועות. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. זה כל הזמן לפנות אליו. פגעת באדם יקר לך ואתה לא יודע איך לפייס אותו, רבונו של עולם תעזור לי לתקן מה שקילקלתי, שים לי את המילים הנכונות בפה, תעזור שזה יחדור ללב של השני.

אתה צריך לומר דברי תורה ואין לך מושג על מה אתה הולך לדבר, רבונו של עולם תעזור לי, תראה לי על מה אני צריך לדבר, על מה אתה רוצה שאני אדבר פתאום חולפת מחשבה בראש, פתאום יש כיוון, וככה עם כל עניין ועניין והרי יש לנו אלף ואחד עניינים ביום אחד, אז איך אפשר לחיות בלי ה'? עיקר התביעה עלינו אחרי 120 שנה לא תהיה למה לא הצלחנו אלא למה לא ביקשנו עזרה. צריך כביכול לקחת את הקב"ה ולהכניס אותו לתוך החיים שלנו, להתפלל אליו עשרות פעמים ביממה.

אבא תעזור לי, חסרה לי אהבת תורה, חשק לתורה,  תעשה שאלמד עם חשק, עם ברען, שאני אנצל כל רגע פנוי. אם אדם יתמיד בתפילות כאלה, אין לשער ואין לתאר מה שהשי"ת יכול לעשות ממנו.

כל היהדות זה אהבה. זה הכוח הכי גדול בעולם. זה הכוח של הקשר שלנו עם הקב"ה. יש לנו מצווה לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זה לא איזה מדרגה בעבודת ה', זה משפט שכל ילד אומר.

צריך להוריד מהמוח אל הלב. ולהוריד ללב אפשר גם עם דברים קטנים. עם איזו מחשבה אחת טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שמנסים לבטל אותו, עם איזה מילה טובה שאומרים לחבר, עם איזה ויתור שהצלחנו לוותר. העיקר לשמור על הרצון דקדושה. העיקר לא להתקרר.

אנחנו בשבת זכור. מצוות עשה מן התורה לזכור את אשר עשה לך עמלק. למה דווקא עמלק? למה דווקא עליו הכריז הקב"ה מלחמת חורמה עד סוף כל הדורות? כי עמלק ניסה לפגוע בדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לו לאדם. ברצון. ניסה להכניס קרירות בלב ישראל. "אשר קרך בדרך..., קרך לשון קרירות.

עיקר האדם הוא הרצון. ועיקר הרצון הוא להתחזק באמונה ובבטחון בבורא עולם. כמו בסיפור הבא:

האימוץ

אנחנו משפחה עם אחד עשר ילדים, בלי עין הרע. תשעה בנים ושתי בנות. לאחרונה מסרנו את הבת שלנו לאימוץ. אנחנו יודעים שצעד זה בלתי מקובל, אך נשמח אם כולם יקראו את הסיפור עד תומו ורק אחר כך יביעו את דעתם.

מדובר בבתנו בת החמש. כבר לפני שנולדה צפו הרופאים שחורות, אך השלכנו את בטחוננו על בורא עולם. נולדה לנו בת מתוקה, אך עם מום קשה מאד בלב. בלי להיכנס למונחים רפואיים, נסביר בלשון פשוטה: בלבה של בתנו יש רק חדר אחד במקום שניים. זאת ועוד: החדר החסר הוא השמאלי מביניהם, שזה מום קשה יותר, משום שהוא נחוץ לתפקוד יותר מהחדר הימני. בחרנו לקרוא לה "בתיה". פשוטו כמשמעו. בידיעה כי ד' ידאג לה כבתו. כאן נכנסנו לתהליך של פעילויות רפואיות מורכבות, צמודות לפסיקותיהם המאד מיוחדות של מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א ולהבדיל בין החיים מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. בתיה  עברה ארבעה ניתוחים, ביניהם אחד בארצות – הברית. הניתוחים היו מורכבים וארוכים מאד. בתיה שהתה חודשים ארוכים בבתי חולים, לאחר כל המאמצים היא נכנסה לרגיעה מסויימת ואף שולבה בגן  רגיל עם ילדות רגילות.

לפני כחצי שנה החלה בתיה להראות סימנים לא טובים. מינוני התרופות שהלעיטו את גופה מדי יום הלכו ורבו, עד שהקרדיולוגים ב'תל השומר' כבר כמעט הרמו ידיים לנוכח מצבה. הם אמרו שלא נותרה ברירה אלא לחשוב על השתלת לב! כל הרופאים, ללא יוצא מן הכלל, אמרו שהמקום הטוב ביותר לטפל בבתיה אינו כאן אלא בארצות הברית וכאן אנו מגיעים לנקודה הכואבת. עלות ניתוח שכזה היא מעל רבע מיליון דולר!!! הבשורה הטובה הייתה, שעשינו לבתיה ביטוח שלוש שנים לפני כן בניתוח שעברה שם. הבשורה הרעה הייתה, שבזמן שעבר מאז, העביר נשיא ארצות הברית ברק אובמה תכנית בעבור ביטוחי הבריאות, שכונתה 'אובמה קייר', במסגרתה הובדלו תושבי ארצות הברית מתושבי חוץ והמשמעות שאין ביטוח.

ביום שלישי ז' בטבת תשע"ד, בשעה 13:30 בלילה, אנו מקבלים טלפון מהרופא הקרדיולוג של בתיה, מארצות הברית. הוא קיבל את כל החומר הרפואי ואת בדיקות האקו לב שלה ואמר לנו: "תשמעו, אינכם מבינים כמה גרוע המצב שלה. אתם חייבים לבוא לכן מיד!

אני ורעייתי החלטנו לצאת במוצאי שבת הקרוב. תוך מספר שעות נכנסנו לסחרור הזה של לעזוב את כל ילדינו, וברוך השם אחותה של אשתי נרתמה מיד לעזוב את ביתה יחד עם בעלה וילדיה, ולבוא לגור עם ילדינו בזמן היעדרותנו. ואכן, תוך ארבעה ימים היינו על המטוס בדרך לארצות הברית, מבלי שנדע איך ומה בדיוק נעשה. ביטוח אין. כסף ודאי שאין לנו. אך משהו אחד היה גם היה: אמונה חזקה שבורא עולם הוא שנתן לבתיה שלנו חיים והוא היחיד שיכול להמשיך אותם בבריאות. הגענו, ומיד נפגשנו עם עסקנים רפואיים מקומיים, שפכרו ידיהם בייאוש מול ה'אובמה קייר' הבעייתי שסוגר את הדלת בפני המבוטחים ובפרט הישראלים. בסייעתא דשמיא העלה אחד המאכערים רעיון אדיר, שלא ברור אם הוא פשוט או מסובך: "נהפוך את בתיה לתושבת ארצות הברית". אבל איך? שאלתי! וכאן הוא הטיל את הפצצה: "אנחנו נעביר את בתיה לאימוץ כאן בארצות הברית לידי מישהו מקומי, וממילא היא תיכלל בביטוח המשפחתי שלו..." "שאנחנו נמסור את בתיה לאימוץ?" אמרה אשתי. העסקנים צחקו. "לא באמת, אתם יודעים, כאילו..."

חתמנו על הסכמה לאימוץ. בלי שום בעיה. אנחנו מקווים שכעת הקוראים מנקים אותנו מחדש השווא... מצאנו ידידים שלנו שהיה להם ביטוח טוב, ש"הסכימו" לקחת את בתיה לאימוץ כדי שחברת הביטוח תקבל זאת. בהליכים מזורזים ובסייעתא דשמיא הצלחנו תוך מספר ימים לקבל תאריך בבית המשפט לדיון בנושא. מדובר בנס בפני עצמו, כי בדרך כלל ממתינים לדיון כזה חודשים ארוכים.

יום הדיון הגיע. הגענו – אנחנו עם הילדה, עם הזוג ה"מאמץ" ועם העסקנית הרפואית שליוותה אותנו. בעודנו בבית משפט, בתיה החלה לומר לפתע שכואב לב בחזה. זה התחיל בטפטוף קטן של רטינות ותוך דקות ספורות היא החלה לזעוק מכאבים, לתפוס את בית החזה שלה, להכחיל סביב העיניים והשפתיים, ואנו נכנסנו להיסטריה ולחרדת מוות. הבנו שהנורא מכל קורה, ובתיה נכנסת למצב חירום שכל כך חששנו ממנו. מובן שאנשי הביטחון של בית המשפט הזעיקו כוחות הצלה, והיא פונתה בבהילות ובהכרה מעורפלת לבית החולים.

לשמחתנו ולהפתעת כולם, כולל הצוות הרפואי, מצבה של בתיה התייצב לחלוטין כאילו כלום לא קרה. הסבירו לנו שלאור מצבה הכללי הלבבי כנראה שתרחשה 'רידמיה', שזה בעברית 'הפרעת קצב', וכעת עליהם להשגיח שמצב זה לא יחזור. הרגשנו החמצה נוראה, כי אם האירוע הלבבי היה מתרחש שעה או שעתיים מאוחר יותר, כבר היינו לאחר ההליך המשפטי והמהלך כולו היה נכס לפעולה, בתיה הייתה מוכרזת כמאומצת ונכנסה אוטומטית לביטוח הנכסף של ידידינו. וכעת, גם הפסדנו את האימוץ וגם מצבה בכי רע. מאין יבוא עזרנו?

הרופאים הבהירו לנו שכל יום ויום שעובר זהו נס. העסקנים הרפואיים הפכו את העולם ממש והשיגו לנו דיון נוסף בבית המשפט למחרת היום, יום חמישי, וזה אחד הניסים הגדולים שהיו בסיפור הזה. הגענו לבית המשפט, הילדה אתנו, לבנו חרד עד אימה, הפעם חיכינו 'רק' שעתיים, וכשהגיע תורנו להיכנס לאולם, אני ואשתי ממלמלים כמה פרקי תהילים לאדון הכל רופא החולים שיכניס רחמים בלב השופטים, שאפילו אין לנו מושג מי הם. כאשר נכנסו לאולם בית המשפט הבנו הכל. הבנו שהעכבה שהייתה לנו בדיון הקודם היתה לטובה. ועוד איך לטובה. על כס השופט יושב לא פחות ולא יותר: שופט יהודי חובש כיפה שחורה..! הרגשנו אור משמים מאיר עלינו, לבנו התרחב, הרגשנו את הקב"ה אתנו, מכל השופטים האמריקנים – נוצרים, שחורים והודים – נפלנו בדיוק על יהודי ועוד חובש כיפה.

מובן שהוא התנהג ברשמיות  מתבקשת. הרמנו ידינו בשבועה כדין החוקה האמריקנית, ואז הוא החל לתחקר אותנו מדוע אנו מוסרים אותה לאימוץ. הסברנו לו שיש לנו עוד עשרה ילדים בלי עין הרע בארץ ישראל, כולם בריאים וזקוקים לנו, הילדה הזאת מאד חולה ולא יכולה להיות מנותחת בארץ אלא רק כאן בארצות הברית, ולנו אין יכולת להישאר כאן כל כך הרבה זמן, ולכן אנו מוסרים אותה. הוא שאל שאלות את הזוג, ואחר כך שאל על הילדה והיכן עורך הדין שלה. ענינו אין לנו כסף ולכן לא שכרנו עורך דין. הוא אמר כי על פי החוקה האמריקנית, חייב להיות עורך דין שמייצג את האינטרס של הילדה.

שוב נכנסו לחרדה שהוא ידחה את הדיון עכשיו. אשתי החלה להזיל דמעות. הוא התרכך ואמר שבגלל המצב הוא יבקש עורך דין מהסנגוריה הציבורית – אם יהיה מישהו פנוי כעת בבניין – ואם לא ימצא, הדיון יידחה. הוא הכריז על הפסקה של שעה. לאחר חצי שעה מגיע אלינו עורך דין מסורק למשעי, מאפיר בשערו, ומתחיל לשאול אותנו שאלות על המקרה, ואז הוא מברר על הילדה ושואל היכן היא. אני אומר לו שהיא אינה דוברת אנגלית אלא רק עברית. הוא עונה לנו בעברית: "גם אני דובר עברית".

אור משמים זורח עלינו. גם השופט יהודי וגם עורך הדין יהודי. העסקנית פונה אליו ואומרת: "אני רואה שאתה מבין מה אנחנו עושים כאן..." ומסתכלת בעיניו במבט של יהודי אל יהודי... הוא עונה לה: "אני מבין מצוין" ומחייך. "אני מבין טוב טוב מה אתם רוצים"... עורך הדין החליף מספר משפטים בעברית רצוצה עם בתיה. בתיה נתנה לו על שאלותיו. מבחינתו "הוא דיבר אתה". ההפסקה הסתיימה. נכנסנו לאולם השופט. השופט פונה לעורך הדין, מברר אתו מספר דברים ולאחר מכן שואל האם דיבר עם הילדה. "יס איי דו!" ("כן דיברתי!") משיב העורך דין. "אני מבין שהילדה דוברת עברית, לא?" שואל השופט. "כן גם אני", משיב העורך דין ומוסיף בעברית במבטא כבד, "בסיה, ילדה מאד חכמה".

השופט הביט בעורך הדין, בנו, בעסקנית. אני מוכן לערוב לכך שגם הוא הבין היטב מה הולך כאן, אבל אין לי שום הוכחה לכך, כי הבעת פניו היתה רשמית עד כמעט עוינת... הוא הרהר קצת ואז אמר: "בסדר, אאשר זאת, אבל זה ייקח עוד כחודש, כי הזוג המאמץ צריך ללכת לתת טביעות אצבעות וכל מיני מסמכים חשובים, אני חושב שנקבע דיון לעוד חודש".

זה בדיוק מה שהיה חסר לנו...

ולפתע מבלי שהתבקש ובניגוד לכל סדר תקין קם "האב המאמץ" המיועד ואומר לשופט שהוא חושב שזה מאד מסוכן לחכות כחודש, כי הנה לפני מספר ימים היינו כאן בבית המשפט והילדה קיבלה התקף לב ופונתה בטיפול נמרץ לבית החולים, ומצבה מסוכן. המתנה של כחודש עלולה לסכן את חייה. "כבודו", אמר האיש בתחינה, "עוד חודש עלול להיות מאוחר מדי... בתיה צריכה להיכנס לניתוח דחוף..." כל הקלפים התגלו! אפילו השמש השחור של בית המשפט הבין שכל האימוץ הזה הוא בעבור הביטוח. השופט חושב וחושב, ואנחנו קרובים להתעלפות. ואז הוא אומר:"טוב, אני אתן הרשאה לאימוץ שיהיה בר תוקף לחודש, ועוד חודש אני קובע דייון להפוך את האימוץ לקבוע. יצאנו מהאולם והבנו איך הקב"ה גלגל הכל: את ההתקף שבלעדיו לא יכולנו לקבל את האימוץ, את הדחייה שבשלה זכינו בשופט יהודי, ועוד כל מיני ניסים שהיו עמנו, שלעולם לא נדע, אבל דבר אחד בטוח אנו יודעים: יש לנו אבא בשמים שיודע טוב מכל אחד מה טוב לנו. בתיה עברה את הניתוח המורכב בסייעתא דשמיא בהצלחה, היו עוד הרבה ניסים וגילויי השגחה פרטית שראינו בכל המהלך. לאחר שלושה חודשים של שהייה בארצות הברית חזרנו לארץ עם ילדה בריאה ושלמה שהולכת כל יום לגן, ואין איש יודע כמה מלאכים מלווים אותה. ואנו יודעים את האמת, שמי שאימץ את בתיה שלנו עוד לפני שיצאה לאוויר העולם הוא לא אחר מבורא עולם.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להתחזק באמונה ובבטחון בך. בעיקר בזמנים שקורה משהו לא טוב ח"ו ואני אז לגמרי מאבד את העשתונות, ושוכח שמה שקרה הגיע ישירות ממך אבא, ואם זה ממך אז חייב שזה לטובה.

תעזור לי להרגיש ברגעים הקשים האלה, כשהכל מתהפך לי מול העיניים ואני לא יודע מה לעשות, שגם אז אתה איתי, שדווקא אז אתה איתי. תעזור לי להאמין שהכל עוד יתהפך לטובה אפילו שבאותו רגע אני לא רואה שום סכוי שזה יקרה. תעזור לי לא לשכוח שאתה  כל יכול אבא ואין סוף לפתרונות שאתה יכול לברוא לכל צרה ובעיה.

רבונו של עולם

תן לי רצונות חזקים. תציל אותי מהתאוות כי זה הכי מקרר את הלב וקרירות זה העונש הכי קשה שאפשר לתת לי.

כי כל הטעם של החיים שלי זה הרצונות והכסופים אליך אבא, אל הקדושה, אל התורה, אל הצדיקים, ואם ח"ו אני אלך עם התאוות, אז לא יהיה טעם בתפילה ולא יהיה טעם בתורה וזה בשבילי מוות, לא חיים.

תשמור עלי אבא כי אני כל כך חלש, כי בלעדיך אין לי סיכוי. תעזור לי לראות את השקר בתאוות ובהבלי העולם הזה ולרגע לא להפסיק לרצות ולכסוף ולהתגעגע אליך.

רבונו של עולם

תעזור לי לדבר איתך כל היום כולו. לא רק שעה. תעזור לי שאני אתרגל בכל מצב לפנות אליך. להגיד הרבה תודה כי יש על מה, ולבקש סליחה על כל דבר לא טוב שאני עושה ושתעזור לי שזה לא יקרה יותר.

וכשאני לא יודע מה לעשות, לבקש ממך שתראה לי ולפני כל דבר שאני עומד לעשות לבקש ממך שתהיה איתי, שתעזור לי, כי כשעושים את הדברים איתך אבא זה נראה אחרת לגמרי, זה מצליח הרבה יותר, רואים ניסים ונפלאות בלי סוף. תעזור לי אבא ללמוד להיות איתך, כביכול להכניס אותך לתוך החיים שלי כי זה הדבר הכי מתוק והכי מרגיע והכי משמח שאני מכיר. לחיות עם אבא.

הרב מנחם אזולאי