פרשת השבוע - משפטים
פרשת "משפטים", כשמה כן היא, הינה פרשה העמוסה בחוקים
ומשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בניסיון להסדרת היחסים התקינים בין בני האדם
והדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת שתדע לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה. בין
החוקים נמצא את ההנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שלווינו לו כסף ולא
לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה (גרים,
יתומים ואלמנות), לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד, ועוד ועוד. כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו כה מייחלים אליה לא צריך
להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה
ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה
חברתית. הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה אמיתית וכנה לבני אדם
נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה
בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, כדוגמת מערכת
החוקים בפרשת "משפטים", אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים
ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. מהפכה חברתית ללא אלוקים פשוט איננה אפשרית. בלי שורש אין חיים,
ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח. פתגם עממי מפורסם
אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים
בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם
לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים
הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי"
להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. דוגמא מצוינת לרעיון זה נמצא בפרשתנו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר
שֹׂונַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹוב
עִמּוֹ" (שמות כה, ה). מצווה זו דורשת מאדם שראה את החמור של השונא שלו נופל
וכורע תחת העומס לעזוב הכול וללכת לעזור לאותו חמור, חרף העובדה שהוא שייך למי
שמסוכסך עימו או לאויב שלו. את ההיגיון שבעזרה לחברים ולאהובים שלנו אנחנו עוד
יכולים להבין, אבל לסייע לשונאים שלנו? זה נוגד כל רגש אנושי בסיסי. זוהי בדיוק
גדולתה של התורה וזו הסיבה שהיא נכתבה ע"י כוח שמיימי ולא ע"י בני אדם
עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב"ה מחייב אותנו למעשה להתמודד ולהתגבר על
היצרים האפלים ביותר של הנקמנות, התחרותיות והשיפוטיות עימם נולדנו עד כדי שנפעל
במעשה להיטיב גם עם מי שמוגדרים כ"שונאינו". כדי להצליח לקיים מצווה זו עלינו להבין שלאמיתו של דבר כל ישראל
באים ממקור אחד ושבפנימיות - הוא, אני ואתה זה בעצם אחד. מבחינת הנשמה כולנו
נחצבנו מאותו המקור, ועל כן אין פירוד אמיתי ורוחני בנינו, כאשר למעשה רק הגופים
הפיזיים הם שונים ויוצרים את ההפרדה בין בני האדם. כל יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מתוך עם ישראל ושהפעולות האישיות
שהוא עושה על מנת להתקרב את הקב"ה - אינן מספיקות, משום שהקב"ה מחכה
לכולם. אין דבר כזה לגאול את עצמי לבדי. בלי שננוע ביחד אל המטרה ונפעל למען הצלחת
הזולת (אוהב ושונא כאחד) הגאולה לא תבוא. מאת: ניר אביעד,
מתוך האתר – "השבוע בפרשה"
