בס"ד                                                       ערש"ק                                                           י'  בשבט  תשע"ה

                                  ליקוטי - אור - בפרשה - בשלח - שבת שירה

   " וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אלקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אלקים פֶּן

    יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה, וַיַּסֵּב אלקים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים

    עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם   "(יג, יז-יח)

בקץ גלות מצרים החשוכה לאחר רד"ו(=210) שנה ומיד לאחר מכת בכורות, הקדוש ברוך הוא אמר די לצרותם של

ישראל והוציאם מעבדות לחירות, כי הגיע זמן הגאולה! ואם כך, מהו שכתוב בפסוק 'ויהי בשלח פרעה', וכי פרעה

שלח אותם? אומנם לאחר מכת בכורות אמר פרעה למשה ואהרן: 'קמו צאו מתוך עמי'!, אלא כמו שמובא במדרש

(שמו"ר פ"כ, א): שפרעה היה בבחינת(משלי כו, ג:): 'שׁוֹט לַסּוּס', היינו כמו שהסוס צריך שיכו אותו על מנת שיבצע את

רצון אדונו כך פרעה הוכה במכות קשות מאוד מאדון האדונים - ה' יתברך, ישתבח שמו ויתעלה, עד שבעל כורחו

נכנע ושלח את בני ישראל כי הפה שאסר הוכרח להיות הפה שהתיר כאמור, ולא רק זאת, אלא אף ליווה אותם

ואמר להם התפללו ובקשו עליי רחמים, כמובא במדרש(שם, ג). והנה, ידוע שבכל מקום שכתוב: 'ויהי' לשון צער

(מגילה י:). והדבר קשה שהרי היה צריך לפתוח את פרשת הגאולה בלשון שמחה היינו 'והיה', שהרי כן כתוב שעם

ישראל יצאו ביד רמה! אלא רצה לומר שפתח בלשון צער בשביל לרמוז על השמונים אחוז מבני ישראל שמתו בג'

ימי האפלה שהיו במכת החושך. לפיכך, אפשר שהיה מזה צער לשכינה על כל אותם שלא זכו מישראל לראות את

הגאולה עין בעין כי לא האמינו בה' ובמשה עבדו!

וכאשר מתבוננים בפסוקים כאמור, נראה שהקדוש ברוך הוא בחר להוליך את עמו דווקא דרך המדבר ים סוף ולא

דרך ארץ פלישתים(היינו ממצרים לעלות צפונה לכיוון עזה אשקלון וכו'). ופירש הרב החכם אברהם אִבן עזרא: כי

ממצרים עד ירושלים דרך פלישתים עשרה ימים בדרך הישרה, וכן ראיתי חיזוק לדבריו במדרש: ממצרים לארץ

ישראל אחד עשר מסעות, שנאמר(דברים א, ב): "אחד עשר יום מחורב"(שמו"ר כ, יג:). הילכך, יש להבין מאיזה טעם

הוליכם ה' הטוב דרך אחרת - ארוכה יותר. אומנם התורה כותבת לנו את פשט הטעם, כדכתיב: 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם

בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה', ופירש רש"י ז"ל על פי המכילתא: כגון מלחמת העמלקי והכנעני, אם הלכו דרך

ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת

כמה וכמה. וכן דרשו חז"ל(שם יז): כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלישתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה

שיצאו ממצרים. ועוד רבו הפירושים וההסברים ומתוכם מה שדרשו חז"ל (שם, יא): אמר הקב"ה: אם יראו ישראל

עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים. לכן, לא הוליכם דרך ארץ פלישתים כי שבט אפרים יצאו ממצרים

ל'(=30) שנה טרם נשלם הקץ כי טעו בחישוב של גזירת בין הבתרים, ונהרגו מהם ל' ריבוא(=300 אלף), ואמר

הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים. ועל כן הוליכם בדרך הארוכה וסבו אחרי

המדינה, שנאמר 'וַיַּסֵּב אלקים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף'. והדבר תמה הוא שהרי פשוט שה' יתברך שעשה

אותות ומופתים גדולים ביד החזקה במצרים יכול היה לעשות גם ניסים כנגד כל העמים אלופי אדום ומואב, הכנעני

ואף העמלקי, ולהכניעם ובכך להעביר את עמו וצאן מרעיתו בדרך הישר, מה עוד שידוע לכל שעל פי דין אמת ארץ

ישראל שייכת לבני ישראל. וכן לכאורה היה  להעלים מעיניהם את עצמות בני אפרים כדי שלא ייחלשו בדעתם

וירצו לשוב מצרימה כי הרבה דרכים למקום. והדברים צריכים ביאור.

ודע, שגוף האדם הוא כלי לנשמה שבתוכו, כמו שדרשו חז"ל(בר"ר יד, ז): עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה(=הקדוש

ברוך הוא) עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין וכו', אמר רבי יצחק: ככלי חרס תנפצם אין כתיב כאן, אלא

"ככלי יוצר תנפצם'(תהלים ב:), כלי יוצר שלא הוסקו יכולין הן לחזור, היינו רצה לומר אולי שלמרות שגוף האדם הוא

בבחינת כלי חרס יש לו תקנה כי גוף האדם אינו ככלי חרס רגיל שאם נשבר(=מת) או שנטמא אין לא תקנה, שהרי

הוא כלי אומנתו של ה' יתברך, וברצונו יפיח בו חיים חדשים בסוד גלגול הנשמה. ומובא בספרים הקדושים שלכל

דבר בבריאה ישנו 'אור מקיף' אשר חופף עליו לפי היותו: אם אדם, אם בהמה ואם כלי, ואותו האור הוא בחינת

האחיזה של אותו דבר. ולפיכך, נראה לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שישראל היו בבחינת כלים שנטמאו לפי היותם

במצרים שהיא ערות הארץ וכולה שיקוצים וגילולים של עבודה זרה עד כדי כפירה גמורה בקדוש ברוך הוא. ולכן

ידוע שעל ידי אותה טומאה הצליחו המצרים להפיל את ישראל למ"ט שערי טומאה ואם חס ושלום היו מצליחים

להכניסם לשער החמישים של הטומאה כמעט ולא היו יוצאים משם חס ושלום, וממליא גם לא יכלו לקבל את התורה,

וזו הייתה כל מטרתם. ולכן, מבחינה זו נאחזה בישראל שהיו בבחינת כלים אותה הטומאה, כנ"ל.

ועוד מובא בספרים הקדושים שעיקר גלות מצרים הייתה לתקן את חטא אדם הראשון שכל נשמות ישראל היו כלולות

בו, כידוע. ולפיכך, שחטא היו צריכים אותם נשמות להתגלגל כדי להתקן, ומפני שבאו בדור המבול, ובדור הפלגה,

ובדור סדום ולא נתקנו הוצרכו לבוא במצרים, ונתקנו. ואפשר לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שעד שנתקנו ישראל היו

בבחינת "כתינוק שנשבה", כמו שכתב הרמב"ם ז"ל(הלכות ממרים פ"ג, ג): מי שגִדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק

שנשבה ביניהם וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצוות שהרי הוא כאנוס. וייתכן שעם ישראל היו במצרים בבחינה

של תינוק שנשבה ביד הגויים שהרי היו אנוסים על ידי פרעה ומצרים ולכן לא יכלו לאחוז בדרכי מצוות התורה. אומנם,

נכון שטרם צוונו על קבלת התורה, אבל ידוע שאבותינו הקדושים היו מקיימים את התורה על כל פרטיהּ ודקדוקיהּ

אף על פי שלא צוו כי ללא התורה מה לנו חיים. ומכיוון שמצרים ניסו בכל כוחם לכפות את דעתם הרעה על ישראל

שהם בבחינת: כתינוק שנשבה, בבחינת "לוח חלק" שאין בו דעת, בחינת כלי ריק שכל מה שתיצק אליו יכילו כי הוא

אנוס. שהרי מצרים ופרעה בראשם כל מטרתם הייתה להכניס את ישראל לשער החמישים של הטומאה כנ"ל על ידי

עבודה קשה בחומר ובלבנים ובכך לבטלם מתורתם חלילה וחס.

נמצא, שישראל היו בבחינת כלים שנטמאו כי היו תחת שלטון מצרים ובשביל להיטהר ולהסיר מעליהם את אחיזת

הטומאה כנ"ל היו צריכים לטבול במקווה של מ'(=40) סאה. כי זה בבחינת: כלי שהיה בחזקת גוי חייב טבילה במי

מקוה טהורים בשביל להסיר מעליו את הטומאה שנאחזה בו ומקיפה אותו, כמובא בשולחן ערוך(יו"ד קכ, א): שכל כלי

שהיה אצל גוי צריך טבילה במקווה של 40 סאה. ודע, כמו שהמקווה מטהר את הכלי כנ"ל כך הוא פועל ברוחניות,

היינו ממשיך דעת שלם לאדם ומתקנו במה שפגם בדעת, כמו שכתב הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מקוואות פי"א,

יב): המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן

העצות והביא נפשו ב'מי הדעת'(='מי מקוה') - טהור, היינו יש כוח ל'מי מקוה' להשיב הדעת לאדם. ועל ידי כך

אפשר יהיה לו את הדעת להבחין בין טוב ורע, בין עיקר וטפל, מה התכלית של כל דבר בבריאה, וכן על זה הדרך.

והנה, עם ישראל יוצאים בחיפזון ממצריים בט"ו בניסן מעבדות לחירות, ופניהם לכיוון המדבר ים סוף אבל הקב"ה

מחזק את לב פרעה וגורם לו להתחרט על ששלח את עמו כי הבין פתאום איזה מרגלית טובה נפלה לו מבין הידיים.

על כן, לקח עִמו את מיטב פרשיו, שש מאות רכב בחור ורכבם, בשביל לרדוף אחרי בני ישראל כי נבוכים הם בארץ

כי סגר עליהם המדבר. ורק ביום השביעי היינו כ"א בניסן(שביעי של פסח) השיגו אותם, כאשר פניו של עם ישראל

לכיוון הים ולאחוריהם המצרים, על זה נאמר(שיר השירים ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע - השמיעיני את קולך" וגו' כי בני

ישראל נמשלו ליונה שנסה מפני הנץ ובלית ברירה צריכה להיכנס בנקיק הסלע לפניה אבל שם מחכה לה הנחש

שנושף בעורפהּ, כך גם ישראל מאחור המצרים מתקרבים אליהם ואין להם לאן להיכנס אלא למסור נפשם ולהיכנס

לים סוף.  

וזאת מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל ורצה שיזעקו אליו מקירות לבם על מנת להחזיר להם

את הדעת בשביל שיאמינו כי אין על מי להישען בעת צרה וצוקה אלא רק אל אחד יחיד ומיוחד אבינו מלכנו שבשמים.

וכאשר יתמלא לבם באמונה ודבקו בה' יתברך אמר ה' למשה(שמות, יד): מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויִסעו!,

וכאשר ישראל מסרו נפשם ונכנסו לים סוף נבקע הים, כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר כא, י): שלא נקרע להם הים עד שבאו

לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה, כי קצו ממחשבות האון ודעות רעות של מצרים. ולכן נעשו להם ניסים

על הים, כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר כא, י): הייתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה ובוכה ופושטת ידה ונוטלת תפוח או

רימון מתוך הים ונותנת לו כאשר חומה מימינם וחומה משמאלם, כמו שכתוב בשירת הים: "נערמו מים נצבו כמו

נד(חומה) נוזלים קפאו תהומות בלב ים", והם הולכים ביבשה בתוך הים, היינו בתוך י"ב(=12) נתיבים שכוסו במים

ממעל בעבור כל שבט ושבט כמובא במדרשים(במעם לועז, ע"ש).

ועתה, יוסף לי ה' אור להבין למה הקב"ה בחר לסובב את העם דייקא דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ פלישתים

אף על פי שהיא הדרך הקצרה יותר, כמוסבר לעיל, כי רצה לטהר אותם מכל טומאות מצרים. היינו עם ישראל היו

בבחינת כלים שנטמאו אצל הגויים וחייבים בטבילה כנ"ל. ולכן, היה צריך להעבירם דרך הים כי 'ים סוף'(=156) עם

האותיות כמניין 'מי מקוה'(=156). וזה בחינת (יחזקאל לו, כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם

וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם", ועל ידי כך הוסרה מעליהם הטומאה שהקיפה אותם כנ"ל והפכו להיות כלים טהורים

בשביל לקבל את התורה הקדושה. ומצאתי חיזוק לזה על פי המדרש(שמו"ר כ, יא): אלא 'לא נחם אלקים' כדרך כל

הארץ, אלא שהיה מרחיצן, שנאמר(יחזקאל טז, ט): "וארחצך במים". ואם תקשה ובצדק לומר: שאם כל העניין היה

להעבירם בים כדי לטהרם הרי היה אפשר להעבירם דרך ים התיכון שהרי הוא יותר קרוב לרעמסס נקודת המוצא

למסעם ממצרים.

אלא אפשר לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שישראל היו בבחינת כתינוק שנשבה כנ"ל, ומכיוון שהיה אנוס עד כ"א

בניסן ורק לאחר שה' הטוב והמטיב לכל הטביע את מצרים ושרם, כמו שכתוב: 'סוס ורוכבו רמה בים' השתחררו

מאונסם והאמינו בה' בכל לבם, ואף יכלו לומר שירה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'',

כי רק לאחר שטהרו את לבם ואמרו שירה שרתה עליהם השכינה(שמו"ר פכ"ב, ג). לפיכך, ישראל לאחר שנטהר יצאו

מבחינה של כתינוק שנשבה. נמצא, שנשמות ישראל נתקנו בעיקר רק לאחר שירת הים על קריעת ים סוף והפכו

להיות כתינוק טהור שלא טעם חטא. וזה בבחינת דברי חז"ל(יומא פב): שהתינוק משלים את התהוותו ביום ה-41

והופך להיות אדם לכל דבר ועניין. ועתה יראו עיננו וישמח לבנו מלהבין את נפלאות ה' יתברך כי אם נספור מכ"א

בניסן היינו שביעי של פסח שבו עברו את ים סוף והפכו להיות בחינת כלים טהורים וקדושים כנ"ל, ועד ג' בסיוון

שבו נצטוו להתקדש ולהיטהר בשביל להכין עצמם לקבלת התורה במעמד הר סיני ב- ו' בסיוון תמצא 41 יום, מה

שלא היה קורה אילו העבירם דרך אחרת. היינו שכל נשמות ישראל היו חייבים לבוא להיטהר ביחד במי מקוה כי

כולם היו כלולים באדם הראשון כנ"ל, ורק לאחר שהתהוו להיות אדם כאמור, אפשר שיקבלו את התורה כאיש

אחד בלב אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.    

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

טבילת מקוה מושיע מכל הצרות חס ושלום, ומטהר מכול הטומאות ומכל החטאים; כי מקוה ממשיך דעת וחסד

עליון מאוד(סימן מקוה, אות א). ניגון וכלי שיר יש להם כוח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך, על כן, טוב

לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם על ידי איזה ניגון, לשמח את נפשו ולדבק את עצמו להשם

יתברך על ידי זה, בפרט בשבת ויום טוב וחתונה של מצווה(סימן נגינה, אות יא).   

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה