בס"ד                                                 ערש"ק                                                                      י"ח  בטבת  תשע"ה

                                                                       יוסף לי ה' בנים ובנות בספר שמות

                     ליקוטי - אור - בפרשה - שמות

  " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ   "(א, א)

ספר שמות - כשמו כן הוא עוסק בשמות בני אדם ומהותם על פי מעשיהם, כפי שנבאר לקמן בעזר החונן לאדם דעת. 

ורשי ז"ל פירש: 'אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן', היינו למרות שכבר מנה את י"ב

השבטים בספר בראשית חזר ומנה אותם שוב בפרשתנו מפאת חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו'. ויש להבין, כוונתו חיבוב

השם. ודרשו חז"ל(קה"ר פ"ז, ג-ד): שלושה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקראו לו אחרים,

ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו. אדם חביב בשמו ואינו יודע באיזה מהן? בא שלמה ופירש(קהלת ז, א): "טוֹב שֵׁם

מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" וכו', ע"ש. ולכאורה לא מובנת ההשוואה בין שם טוב לשמן טוב והקבלתם ליום

הלידה והמיתה אלא אולי אפשר להסביר כך: ידוע ששמן טוב גורם לנר לדלוק יפה, רצה לרמוז על הנשמה שבאה

משורש טוב היינו מתחת כיסא הכבוד ויורדת לעולמנו, בבחינת(משלי כ): 'נר ה' נשמת אדם', אך אף על פי ששורשהּ

העליון טוב כאשר היא מתלבשת בגוף ויוצאת לאוויר העולם הזה ביום לידת האדם אין יודעים מה טיבו היינו צדיק או

רשע אלא רק לאחר רבות ימיו ושנותיו ידעו אם בחר לעשות מצוות ומעשים טובים, שהרי רק על ידי זה יזכה גם לשם

טוב, כמו שאמרו חז"ל(אבות ד,  י"ג): 'וכתר שם טוב עולה על גביהן'(על כתר תורה וכתר כהונה ועל כתר מלכות), פירוש: מי שיש

בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו(ר' עובדיה מברטנורא). ועל פי זה מובנת גם ההקבלה של השם טוב ליום

המיתה כי כאשר אדם מת והוא בעל מעשים טובים ששמו הולך לפניו מיד כולם מרגישים בחסרונו כי נחסר השפעתו

עליהם. ומעתה יובן מה כוונת חיבוב השם ומשלם לכוכבים היינו מעשים טובים של האדם שמשפיעים אור על סביבתו

כמו הכוכבים שמאירים בלילה, כמו שדרשו חז"ל(יל"ש רמז קסב): שמותיהן נאים ומעשיהם נאים - אלו השבטים ראובן

שמעון וכו'.

מכאן, שהשעבוד ממש היינו פיזית לא התחיל אלא רק לאחר מות השבטים, כמו שכתוב(שמות א, ו): 'וימת יוסף וכל אחיו

וכל הדור ההוא', ודרשו חז"ל(שמ"ר פ"א, ח): כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם

משוי(שמ"ר פ"א, ד) . וזה המשוי הלך והתגבר ככל שהדור הבא אחרי הדור של יורדי מצרים לא הלך בדרך הישר, כמובא

במדרש(שם, ח): כשמת יוסף הפרו ברית מילה וכו', שכידוע שהיא מצווה בסיסית לקיום עם ישראל חוק ולא יעבור. כי ה'

יתברך מכניס שנאה בלבם של אומות העולם כאשר עם ישראל מנסים להידמות כמותם, שנאמר(שמות א, יב): 'ויקוצו מפני

בני ישראל', דרשו רז"ל: מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים(שם, יא), היינו כבר לא היו רק בארץ גושן ששם למדו

תורה אלא באו למצרים שהיא ערוות הארץ, כידוע. ומפני כך נגזר עליהם להשתעבד בחומר ובלבנים רצה לרמוז להם

שאחזו בחומריות במקום ברוחניות היינו בתורה. ומכיוון שקיימו את החצי הפסוק הראשון, שנאמר(בראשית יג): 'כי גר

יהיה זרעך בארץ לא להם' התקיים בהם חציו השני, היינו החל פריעת שטר החוב של השעבוד 'ועבדום וענו אתם

ארבע מאות שנה'  כי יהודי לא שייך במקום של טומאה ועוד לא סתם טומאה אלא שיא הטומאה, שהרי אין לנו ללמוד

מדרכם אלא רק לדבוק בתורת ה' וברוח ישראל סבא.

ולמרות שבניהם של השבטים אימצו לעצמם את תרבות מצרים עד שעזבו באר מקור מים חיים בעבור בורות נשברים,

איתא(פרד"א מח): שבעבור ג' דברים נגאלו ישראל, שלא שינו: 'שמם', 'מלבושם', 'ולשונם' כל אותו זמן של גלות מצרים.

ולכאורה, הדבר קשה. כי איך בעבור ג' סממנים חיצוניים בלבד נגאלו בעוד שהפרו את ברית המילה כנ"ל. וננסה בעזר

צור גואלי לשפוך קצת אור ולבאר את העניין. וממילא גם נבין את עומק שם הספר 'שמות' דייקא ולא בשם אחר כי שם

הספר צריך לשקף את עיקר מהותו. ולשם כך כדאי שנקדים ונסביר קצת את העומק של כל אחד מג' הדברים הנ"ל.

'שמם'- ודע, ששם האדם יש לו משמעות חשובה מאוד כי על ידי צירוף אותיות שמו הוא מקבל את השפע העליון. לכן

יש כוח באותיות של שמו להשפיע על מעשיו העתידיים, כמו שאמרו חז"ל(ברכות ז): ומניין לנו שהשם גורם? אמר רבי

אליעזר שאמר קרא(תהלים מו, ט): "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שָמות בארץ" אל תקרי שמות אלא שֵמות, היינו שיש

כוח לשם של האדם להשפיע על עתידו. אבל צריך לדעת ששמו של האדם לבד לא יקנה לו שם טוב כנ"ל אע"פ שיהיה

שם של צדיק אלא מעשיו יעידו בעדו ובחירתו תוביל אותו לצירוף אותיותיו שבשמו לטוב או להפך. ועל כן, ראוי לשים

לב לשם שנותנים לילד כי כאשר בוחרים ונותנים לילד שם לא טוב, כמו למשל, שם של גויים או שם של אנשים רשעים

וכן על זה הדרך, אזי קשה לו להדבק בצד הטוב וממלא הוא מתרחק לצד האחר כי נקודת המוצא שלו היינו שמו לא

בא משורש טוב. והטעם לכך, כי שם האדם הוא כל חיותו בבחינת נשמתו, כמו שכתוב(בראשית ב): 'נפש חיה היא שמו'.

מכאן רואים, ששמו של האדם זה לא רק דבר חיצוני אלא יש לו משמעות והשפעה רבה על הנשמה. על כן, שינוי השם

ללא רב מוסמך לדבר יכול לגרום לפגיעה בשורש נשמתו העליונה, ולעניות דעתי אולי אף לעכב את הגאלה חלילה,

כמו שדרשו רז"ל: כל השבטים על שם גאולת ישראל נקראו(תנחומא ג), היינו יש קשר ישיר בין השמות לגאולה שהייתה

ותהייה בקרוב ברחמים גדולים.   

'מלבושם' - פשט הדבר הוא שלא שינו לבושם היינו את הלבוש היהודי האותנטי אבל בעומק הדבר הכוונה אולי שרצה

לרמוז שעקב שלא שינו את מלבושם החיצוני לא עזבם ה' יתברך, כמו שכתוב (שמות כה): 'ושכנתי בתוכם' - ודרשו רז"ל

(של"ה תענית ס): 'בתוכו לא נאמר אלא בתוכם', היינו שכל אחד מבני ישראל היה לבוש מלכות כיאה לבן מלך, בחינת(אסתר

ו): 'יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך' היינו ברגע שבני ישראל התלבשו בלבוש המלכות כלומר לא התביישו

ביהדותם ולא היו יהודים רק בביתם אלא גם בצאתם לשווקי מצרים, שהרי על ידי כך שמרו על זהותם החיצונית כנ"ל,

מה שמעיד שלמרות שהתרחקו מדבר ה' כנ"ל שמרו על פנימיותם היינו נשמתם שהיא חלק אלוק ממעל כי החיצוניות

נמשכת אחרי הפנימיות.  

'ולשונם' - הכוונה ללשון הקודש שהיא השפה העברית המורכבת מאמרות טהורות על ידי צירופי האותיות מא' עד ת'

שבהם נברא העולם, כמו שכתוב(אבות ה, א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם' היינו על ידי דיבור הקודש. וכן ידוע, שיש

בתורה הקדושה שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. נמצא, שעל ידי ששמרו את לשונם היינו שלא

דברו לשון הרע ודברו בלשון הקודש על ידי כך זכו לשמור על שורש נשמתם שחצובה מתחת כיסא הכבוד.   

וע"פ האמור לעיל, יובן בסייעתא דשמיא איך בעבור ג' דברים הנ"ל נגאלו ישראל כי בעומק הדברים הם רומזים בעיקר

על הנשמה כנ"ל היינו שלמרות מה שהם עברו במצרים עדיין היו קשורים לקדוש ברוך הוא ולא פגמו בשורש נשמתם.

על כן, אפשר לומר אולי שזה הטעם שנקרא ספר 'שמות' ולא בשם אחר כי שם זה הוא ראשי תיבות: שמם מלבושם

ולשונם תמיד(גם ת=400), היינו תמיד במשך כל אותו זמן שהייתה צריכה להיות הגזרה של ארבע מאות שנה כנ"ל,

למרות שלמעשה הם היו רק כמניין רד"ו(=216) שנה, אך תמיד שמרו על ג' דברים הללו כל עת שהיו בגלות מצרים,

ובכך שמרו שלא נגרם קלקול לנשמתם חלילה וחס.

וזה: 'ואלה שמות', ודרשו רז"ל ואלה - מוסיף על הראשונים(שמו"ר פ"א, ב) רצה לומר מוסיף על שמות השבטים את שמות

בני ישראל שיבוא אחריהם בחינת הנשמות שעתידות לרדת למצרים על מנת להשלים את תיקונם וזיכוכם בכור הברזל

במצרים כידוע, ועל ידי כך יהיו כלים ראויים לקבל את התורה הקדושה במעמד הר סיני. ולכן אמר בפסוק 'בני ישראל'

ישראל דייקא ולא יעקב כי השם ישראל מורה על החלק אלוקַ ממעל, כמו שראיתי שנאמר על ידי מגיד(=מלאך) המהרי"ק

(=רבי מרן יוסף קארו זצ"ל) בספרו הקדוש 'מגיד מישרים'(ויחי): "שהנשמות נקראים ישראל והגוף והנפש נקראים

יעקב". וזה: 'הבאים' תפס לשון הווה רצה לרמוז על לשון התהוות היינו שטרם נשלמו ענפי אילן עץ החיים שהם בחינת

הנשמות כנ"ל שהרי מכוח יעקב אבינו ע"ה, שהוא שורש עץ החיים יצאו שבטי י-ה עדות לישראל, ומהם עתידים לצאת

במצרים שישים ריבוא נשמות ישראל.

וזה שנאמר: 'מצרימה' ולא מצרים רמז לכך שעל ידי ששמרו את שמם, מלבושם ולשונם תמיד היינו כל זמן הגזרה כנ"ל,

גלתה עמהם השכינה שרמוזה בשם הקדוש 'י-ה' כידוע, כמו שאמרו חז"ל(סוטה יז): איש ואשה זכו שכינה ביניהן, ופירש

רש"י ז"ל: שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה, כי זה השם הקדוש שומר את בני ישראל בעת צרה,

כמו שכתוב(תהילים קיח): 'מן המצר קראתי י-ה'. ולפיכך, זכו להשגחה עליונה מדויקת להפליא של ה' יתברך בתוך גלות

מצרים. למשל: כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר א, יג): כאשר עינו אותם בבניית פיתום ורעמסס כדי לבטלם מפריה ורביה - כן

ירבה וכן יפרוץ, שנעשה להם שם נס כפי שמפורט בילקוט שמעוני(רמז קסד, ע"ש), ועוד פרעה גזר על המיילדות העבריות

תומכות הלידה, הלא הם שפרה ופועה(יוכבד ומרים): "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן"(שמות א, כ"ב:), אך

על אפו וחמתו של פרעה עם ישראל 'פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד', כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר א, יב): בשכר נשים צדקניות

שהיובאותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים, זאת ועוד שמושיען של ישראל משה רבינו ע"ה גדל אצל פרעה בבית והוא בכלל

לא יודע, וכן הלאה, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים. וזה שנאמר: 'את יעקב' ולא עם יעקב רצה לרמוז במילה 'את'

על השישים ריבוא נשמות ישראל שהם בחינת אותיות מא' עד ת' כנ"ל שבאו והתהוו להיות ביעקב היינו בגוף והנפש של

בני ישראל, כמוסבר לעיל, בסוד הכתוב(במדבר יא, כ"א): 'שש מאות אלף רגלי'. וזה דייקא במצרים ולא במקום אחר כי לפום

צערא אגרא(לפי הצער כך השכר) היינו שמרוב שהמצרים ציערו את בני ישראל קירב להם ה' יתברך את קץ הגאולה כי

דווקא שם שמות בני ישראל שהם בחינת הנשמות כנ"ל באו לתיקונם הראוי והמהיר ביחס לתקופת הגזירה. יזכנו ה'

הגדול והנורא שיעשה עמנו אותות ומופתים גדולים יותר מאשר שעשה במצרים ויחיש את גאולתנו ברחמים, אכי"ר.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי שלמות לשון הקודש, דהיינו קדושת הדיבור, שמרבה לדבר דיבורי תורה ותפילה ותחינות ובקשות ושיחות

בינו לבין קונו, ונזהר מדיבורים פגומים שהם לשון ושקרים וכו', על ידי זה זוכין לתיקון הברית; וכן להפך, ע"י תיקון

הברית זוכין לשלמות לשון הקודש; על ידי דיבורי תורה ותפילה מעלין כל הניצוצות הנפולין, וננתתקנין ונתחדשין כל

העולמות הנפולין, ונחשב כאילו ברא שמים וארץ וכל העולמות מחדש. על כן צריכין לדבר רק דיבורים קדושים ולא

דיבורים אחרים, כדי להעלות הניצוצות לתקן כל העולמות; ועל ידי זה יתקרב ביאת משיח(סימן דיבור, אות ג, טז).

הבגדים יהיו שלמים תמיד, ולא קרועים, כי כשהבגדים קרועים חס ושלום הוא קלקול השמירה, כי הבגדים הם בסוד

החשמ"ל, שהוא שמירה(סימן בגדים, אות ד)

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה