פרשת ויחי
פרשת ויחי
"ויחי יעקב בארץ
מצרים שבע עשרה שנה" (מז, כח)
"יעקב אבינו לא
מת" – לא טעם טעם מיתה. שכל מיתה היא עניין השתנות ומעבר מהעולם הזה לעולם
הבא, ואילו יעקב, כל אותן השנים שחי במצרים, הטעימו הקב"ה טיפה של חיים מעין
עולם הבא, ובמותו לא השתנה. מותו של יעקב וקבורתו, כאדם הפושט בגדיו ותולה אותם
בקיר, לכשיצטרך, יחזור וילבשם (ספר הפרשיות).
"הללי נפשי את ה'" (תהילים קמ"ו).
מה הברכה שמברך יעקב
את השבטים? "ויברכם ביום ההוא". הברכה של יעקב, שיזכו ליום ההוא, שיהיה
להם את היום המסויים, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד. שיזכו לראות כמה מתנות
שולח לנו הקב"ה שעה שעה, רגע רגע, שיזכו לראות איך כל דבר שאנחנו מקבלים כאן
בעולם הזה, זה הכל מתנות שנותן לנו הבורא יתברך מרוב אהבתו אלינו.
עם קצת שפלות וענווה
אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו. תודה רבה
לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה, מהפה, שלא היו לי
הרהורים בתוך התפילה, ומחשבות בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה
רבה לך ה'. תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה,
ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה,
ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל אתה נתת לי.
הקב"ה הוא
המשפיע והאדם הוא מקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח
שאדם פתאום מקבל, איזה מחאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי,
ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה',
תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכשרון להבין, לדבר, לעשות,
לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.. אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא
בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא
עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך
השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה
הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם
הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.
צריך להודות, להלל
ולשבח לה' בלי הפסקה. צדיקים ידעו להודות על כל נשימה, על כל פסיעה, על כל דבר
ואפילו הקטן ביותר.
אנחנו כל כך התרגלנו
לטוב, שרק כשיש פתאום איזה חסרון, איזה צרה ח"ו, רק אז מבינים כמה צריך
להודות כל הזמן, לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן
לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כמו הספור על יהודי
שפתאום החל לסבול מחוסר תיאבון נורא ובחילות קשות וכמובן שמיד נלוות לתחושות האלה
דאגה מפני הבלתי נודע. הוא סבל מחולשה כזו נוראה, שכשראה איזה יהודי נושא את ילדו
בן השנתיים על זרועותיו, רצה לצעוק לו - אתה יודע להעריך את זה שאתה יכול להרים ילד? אמרת על זה תודה לה'? חשבת על זה
שלא כולם יכולים לעשות זאת? אני למשל, כך חשב, לא מסוגל אפילו ספר להרים. וכשסבל
מבחילות נוראות, וראה עשרות אברכים בכולל סועדים את ליבם, אם לא היה מתבייש היה
לוקח רמקול וצועק לתוך אוזנם: הי, אתם, אמרתם תודה על זה שיש לכם תיאבון? שיש לכם
רצון לאכול? לראשונה, כך הוא מספר, הכתה בו המחשבה הזו שאנחנו לא יודעים להודות,
הכל נראה פשוט, טבעי, מובן מאליו. רק כשלוקחים מאתנו ח"ו את המתנות המופלאות
האלה מבינים איזה הפסד זה לחיות פה כל השנים ולא לדעת להודות,,, בחסדי ה' הוא
הבריא, וחזר לאט לאט לחיים אך לא לאותם חיים. הוא התחיל פשוט להודות על כל דבר. על
הרצון לאכול, על היכולת ללכת כל בוקר רענן ונמרץ לכולל, וכך היה חש הודיית אין קץ
ואהבה עצומה לבורא (הופיע ב"קול תודה", עלון של "לעולם אודך",
ארגון להפצת התודה).
שבע עשרה שנה חי יעקב
אבינו בארץ מצרים ודורשים חז"ל שהיו אלה שבע עשרה השנים הטובות מכל שנותיו.
וזה פלא עצום. מכל שנות מגוריו בארץ ישראל לא היו לו ליעקב אבינו שנים טובות
ומבורכות כמו השנים בהן ירד מצרימה, אל ערוות הארץ? דווקא שם היו לו חיים טובים?
אלא מגלה לנו רבינו שעיקר שלמות השמחה זה כשמתגברים לחטוף את היגון והאנחה ולהפכו
לשמחה, "כמו שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ,
שהוא בעצבות ובמרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים
אותו בעל כורחו שיהיה שמח עמהם גם כן" (ליקו"ת כג).
צריך להכריז מלחמה על
העצבות. אדם שרגיל בעיקר לבקש, רואה תמיד את מה שאין לו אבל מי שרגיל בעיקר
להודות, רואה מה הוא מקבל. 23 שעות ביממה אדם צריך לחשוב ולדבר, עם אשתו, עם
הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו,
כמה אשרינו, כמה צריכים להודות לה' יתברך, ברוך ה', יש מה לאכול, יש מה ללבוש, ואף
על פי שעוד הרבה דברים חסרים, אל תחשוב כל היום מה חסר לך, אלא תודה על מה
שהקב"ה נותן, וזה ימשיך עוד ועוד חסדים. ואותו דבר ברוחניות. ברוך ה', אני
שומר תורה ומצוות, אני מתפלל בבית הכנסת, אני לומד תורה, ולהודות ולהלל לה'.
להסתכל רק בטוב, לחשוב טוב, ואז ממילא יהיה טוב. ועל מה שלא בסדר, על מה שחסר,
בשביל זה יש את השעה התבודדות. רק אחרי 23 שעות שאתה מודה לה' על כל החסדים, רק אז
אתה יכול לבוא להתבודדות ולבכות על מה שאין, על מה שקשה.
כמו שיעקב אבינו חי
שם במצרים בשמחה ונחת, כך יכול כל יהודי להמשיך שמחה וחיים גם למקומות שבעל כורחו
הוא מגיע אליהם. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון. היא לא קשורה לשום דבר
שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'. כמו
הסיפור שמספר רבנו על התם, שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה, שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה
בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין ובזכות זה זכה
להרגיש באוכל שלו את כל הטעמים הנפלאים שבעולם ולא להפסיק להלל ולשבח ולפאר את ה'.
דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.
אדם עם עין טובה,
יראה את כל החסדים ויגיד תודה. אם אדם מסתכל לצדדים, אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי
אם יש לו את זה, אז אין לו את זה, תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים, תמיד יש במי לקנא,
מי שמצליח יותר, שמתקדם יותר ממנו. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר
לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול
להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם,
כי כולם ילדים של ה'. כל אחד עם הייחודיות שלו, כל יהודי יש בו משהו שאין בחברו
ועם הדבר המיוחד הזה הוא משלים ככה את עם ישראל, איש לא יכול לטפל במקומו במשבצת
האישית שלו. את הייחוד הזה של כל אדם קשה לראות בהסתכלות שטחית, לפעמים לא מבחינים
בה גם אם מכירים את האדם זמן די ארוך. אך יש הזדמנויות מיוחדות שבהן אפשר לתפוס את
הנקודה המיוחדת של האדם, להתפעל ממנה, להודות לה' על הפסיפס הענק הזה שכלל ישראל
שותפים בו.
צריך להודות בפרטי
פרטים. לא להסתפק במילים כלליות. "ועל נסיך שבכל יום עמנו", אדם צריך
לחפש ולמצוא בכל יום ויום את הניסים שה' עושה לו ולהודות עליהם. אדם צריך לחנך את
עצמו, להרגיל את עצמו להודות על כל פרט ופרט בחיים, בכל רגע ממש. שום דבר לא מובן
מאליו, הכל חסד של ה', גם המים שיוצאים מהברז, גם הבגדים הנקיים והמקופלים שמוציא
מן הארון. רבנו הקדוש, כשהיה ילד, לא הסתפק בברכות שמברכים על האוכל, הוא היה מודה
בלשון שלו על כל מאכל ומאכל: תודה לך ה' על המלפפון, תודה לך ה' על העגבניה וכו'.
אין דבר שמוגזם
להודות עליו, הכל זה חסד של ה', הכל קורה בהשגחה פרטית לגמרי.
הודאה זה הכנעה
וענווה, מבינים שבלי ה' אנחנו כלום, לא יכולים להשיג כלום בכוחנו. גם מודים לה'
וגם מודים שבלי ה' אנחנו כלום.
הודאה זה הכרת הטוב
שזו מדה כל כך נעלה, שגם מקרבת אל ה' וגם פותחת את כל השערים כמו שרואים שכשאדם
מודה לך באמת, יש לך מיד חשק לעשות לו עוד ועוד טובות וכשאדם לא יודע להכיר בטובה,
אז הלב נסגר ואין רצון לעזור לו ולתת לו.
העולם הזה נברא רק
בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם צריך כל הזמן למלמל,
בקול או בשקט, בעזרת ה', ברוך ה', אם ירצה ה', ישתבח שמו . כל מה שעובר עליו כל
היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה'. הקב"ה ברא את העולם כדי שנדע ממנו. כדי
שנכיר אותו. כדי שנדע שאנחנו לא יכולים בלעדיו. שנדע שאנחנו כל רגע ורגע תלויים
בו. ושכל מה שיש לנו, הכל ממנו יתברך. והעיקר שנשמח. אתה עכשיו כאן חי, בריא,
נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה יהיה. תחיה את הרגע.
תתחבר אל ה' כל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה. תשמח בטוב שהשם נותן לך! זו העבודה
שלך, לשמוח! כל מצווה שאתה עושה זה מתנה. תנשק אותה. תחבק אותה. זה מקרב אותך אל
ה', זה מחבר אותך אליו, ואתה לא שמח? תגיד אשרינו, כמה פעמים ביום, זכית להיות
בכלל ישראל, בזה בעצמו תשמח את עצמך.
נכשלת? לא הצלחת? גם
זאת סיבה להגיד תודה כי רק ככה אתה מתחיל להבין שלבד אתה לא יכול. כמו שאומר דוד
המלך "טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך" (תהילים קיט).
העבר היה ואיננו,
העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפניך, אז תתחבר אל ה' ותשמח.
יהודי קם בבוקר, הבורא נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך
יהודים שמחו תמיד, כך היתה להם התלהבות כל ימיהם, עד שאפילו לפני מיתתם שמחו מכל
רגע נוסף שאפשר לעשות רצון שמים.
להיות כמו ילדים שיש
להם כל כך הרבה אושר ושמחה, בזכות שהם לא מוטרדים מהעתיד, חיים ונהנים מכל רגע
קיים, מנצלים אותו עד תום.
כל דיבור תורה, כל
דיבור תפילה, כל הרהור פחות, כל תנועה קטנה שאני עושה בסור מרע או בעשה טוב, זה
שווה את הכל. זה הכל. זה התכלית. זה נצח נצחים. אתה לומד דקה תורה, בשביל זה נברא
העולם. אתה מתפלל ומתאמץ קצת לכוון, בשביל זה הקב"ה ברא את העולם.
לשמוח בחלקנו ולהגיד
תודה. אשריכם ישראל שזכיתם בתורה, אשריכם ישראל שזכיתם במצוות, אשריכם ישראל שאתם
אוהבים זה את זה, וגומלים חסד זה עם זה, גם אם לפעמים יש לזה מחיר. כמו בסיפור
הבא:
מתנה חלומית
מספר ימים לפני ליל
הסדר נסעתי להוריי היקרים, במטרה לסייע להם בעבודה הקשה של ניקוי החנות שלהם לפני
חג הפסח. להוריי יש חנות קטנה שממנה הם מתפרנסים בקושי. תוך כדי עבודה, הטלפון של
החנות מצלצל. אמי ענתה: "שלום" ולאחר מכן אמרה: "כן, עמית, אני
בהחלט מזהה את הקול". כדי להבין מי זה עמית, אני צריך לחזור חודש אחורה.
מדובר באדם שנראה אמיד ביותר על פי לבושו. הוא הגיע לחנות, סוער, כאוב ונבוך מאד.
הוא אמר לאמי : "תסלחי לי, גברת, אני בבעיה קשה, אני מהצפון וכמעט לא נשאר
לי כסף לחזור. ממש לא נעים לי, כי אני אדם שלא חסר לו כלום וכעת נתקעתי בלי
מזומנים ובלי כרטיס אשראי שנתתי לאשתי. לא נעים לי לומר לכם, אבל פשוט אין לי כסף
לחזור הביתה. אני מסתובב כאן בערך חצי שעה ולא יודע למי לפנות, אתם נראים לי אנשים
חמים וטובים, ואם תוכלו לתת לי סכום פעוט שיוחזר אליכם – אשמח מאד". אמי שלפה
מיד שטר של מאה שקל והודיעה לו כי היא נותנת לו את השטר במתנה ואין צורך להחזיר.
הוא לא נרגע מהיחס החמים ומהמילים המרגיעות של אמי – שהיא באמת אישה מיוחדת וטובת
לב מאין כמוה – ונענה לבקשתו של אבי להכין לו כוס קפה שחור.
התברר שיש לו שורה של
צימרים במושבה מגדל. הוא סיפר שהוא תורם לישיבה ידועה בבני ברק ולנזקקים שונים.
הוא נפרד מהם בחמימות, ציין שאין לו מילים להודות להם על העזרה ועל הדרך שהם עשו
זאת. אמי ענתה לו שכל עם ישראל הם אחים וחברים, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר
חזק. "אם יהודי לא יסייע ליהודי בשעת מצוקה, אז במה הוא אח וחבר?" עמית
התרגש מאד, אמר שהוא אינו מאמין שיש בעולם שלנו אנשים כאלה. "אני מבטיח לך
שאחזיר לכם על הטובה שלכם פי כמה וכמה. את עוד לא מכירה אותי". וכך נפרד בפה
מלא מחמאות ותשבחות. חודש לאחר מכן, בדיוק כשאני בחנות, מתקשר עמית. "את
זוכרת שהייתי אצלכם לפני חודש?" "ודאי שאני זוכרת", אמרה אמי,
"אני מקוה שהגעת בשלום". ומה אומר עמית אם לא כך: "אני נמצא כעת
בקניון בפתח תקווה ורציתי לפגוש אתכם כאן כדי לומר לכם חג שמח ולהודות לכם על החסד
הגדול". אמי אמרה לו: "עזוב, זה בסדר, יהודי בצרה – עוזרים לו,
זהו". אבל עמית התעקש: "תראי, גברת, זה לא משהו לוויכוח בכלל. כל החודש
חיכיתי לרגע הזה. אשתי ואמי יכעסו עליי אם אני חוזר בלי להשיב לכם על הטובה הזו. "אני
נמצא כאן בחנות גדולה של מוצרי חשמל, כמו שסיפרתי לך יש לי עשרה צימרים גדולים
בצפון, לאחרונה קניתי עוד חמישה ופה אני עורך את כל הקניות הקשורות במוצרי חשמל,
מקררים, מזגנים, מקפיאים, מיקרוגלים וקומקומים חשמליים. בגל הקנייה הגדולה אני
צובר אלפי נקודות ואין לי מה לעשות בהן, אני רוצה לתת לכם מזגן לחנות. שמתי לב שיש
שם מזגן ממש עתיק ואני בטוח שהוא אינו מצליח לקרר, אני חושב שמזגן גדול וחדש יהפוך
את החיים שלכם לנעימים יותר וגם, מי יודע, אולי יביא עוד לקוחות..."
הוא הודיע לה שהביא
אתו מהצפון ארגז תפוחים משובחים, תאנים, וגם ארגז קטן של שמן זית זך לכבוד החג.
"זו מתנה ממני ומרעייתי, כי לעולם לא נשכח את הטובה שעשיתם לי". עמית
ביקש מאמי לשלוח מיד מישהו לקניון כדי לקבל את המזגן. הוא אמר שהוא נמצא עם משאית
ופועלים ורוצה לסיים את העניין עוד היום. אמי העבירה אליי את השפופרת.
הוא שאל אותי מי אני.
אמרתי שאני הבן של נעמי. הוא החל לשבח אותה: "יש לך אמא מיוחדת, צדיקה, עם לב
רחב, היא עזרה לי בשעות הקשות שלי". הוא סיפר לי את הסיפור, אף שידעתי אותו
על פה, וכשניסיתי להמעיט בחשיבות המעשה אמר: "תבין, אדם שיש לו כסף, הבושה
הכי גדולה זה לבקש כסף. שלא תדע לעולם". ואז שאל: "במה אתה עובד?"
עניתי לו זכיתי להיות אברך ומוסר שיעורים. "אתה אברך", אמר, "אם
כך, אני בטוח שגם אני אתה צריך משהו". עניתי לו: "לא, יש לי כל מה שאני
צריך". עמית החל להתחנן בפניי: "תראה, יש לי ניקוד גדול שאחרי החג פשוט
יימחק. תגיד את האמת, אתה לא צריך מזגן? אחרי שהפציר בי ודחק אותי לקיר, הודיתי כי
בדירה שאני מתגורר יש מזגן ישן ומרעיש מאד. לא הספקתי לסיים את דבריי, והוא צעק:
"קיבלת מזגן תדיראן חדש 4 כ"ס, וההתקנה היום. ההתקנה על חשבוני, וחייבים
להתקין היום, אחרי פסח מגיע הקיץ ולא יהיה לי ביקור של ההתקנה, כי כולם תפוסים. קח
מונית על חשבוני, תגיע לקניון בפתח תקווה, וכשאתה מגיע – תתקשר, אארגן לך הובלה והתקנה".
הגענו במונית, אבי, אמי ואני, לא לפני שווידאתי אצל הוריי שנתנו את מאה השקלים
במתנה ולא כהלוואה. אחרת, זו הייתה שאלה של "ריבית".
בשערי הקניון התקשרנו
למספר של עמית. הוא אמר שיצא עם המשאית לקנות מרצפות, אך השאיר אחד מהפועלים. כן,
פגשנו באדם בשם איתי שהיה אדיב מאד ואמר שהבוס שלו מדבר עלינו טובות ושהוא ייתן
לנו את הנשמה. לאחר מכן הסתובבנו אתו שם והצבענו על המזגנים שאנחנו מעוניינים בהם.
אבי התחיל לומר לו דבר תורה, אך הוא אמר לאבא שלי: "תשמע, אדוני, אולי תמסור
לי את דברי התורה אחר כך, אנחנו צריכים להזדרז כי ערב חג ואנחנו חייבים לעוף
לצפון".
בחרנו את המזגנים,
איתי אמר: "תשאירו הכל בשבילי, הם יגיעו אליכם בהובלה ישר הביתה וההתקנה תהיה
מחר". איתי הוסיף שההובלה תעלה 800 שקל וניסה להתקשר לבוס שלו, עמית. הוא היה
נבוך מאד, כי לא היו לו 800 שקלים. בסוף אבי השיג את עמית והוא אמר: "תגיד
לאיתי שישלם את ההובלה ואני אתן לו", אבל איתי אמר שאין לו גרוש. "אין
בעיה", אמר עמית לאבי, "תן לו 800 שקל. תחכו שם. הוא יארגן את ההובלה
ואני מגיע בתוך חצי שעה ואשלם לך".
אבי הוציא 800 שקל
מזומן ונתן לאיתי. איתי רשם את הכתובת שלנו ואת כל הפרטים ואמר: "תחכו לעמית,
הוא מאד ישמח לראות אתכם פנים אל פנים". ישבנו וחיכינו שם על ספסל. אמי הייתה
בעננים. אמרה לי: "זה ממש חלום, כמו סרט ורוד, לא מציאותי ממש. לא מאמינה שיש
אנשים כאלה, תאמין לי, עשיתי זאת ממש לשם שמים בלי לצפות לשום תגמול". ורק
אבא שלי שתק. הבנתי אותו. אבא שלי הוא חשדן גדול. הוא כל הזמן לא האמין לעמית,
וכעת ראה שהחשדנות שלו הייתה לשווא. חצי שעה עברה. עמית עדיין לא הגיע. אבי רצה
להתקשר, אך אמי אמרה לו: "לא יפה, מותר לו לאחר כמה דקות". ארבעים דקות,
שעה. אבי החליט להתקשר למספר. במקום צליל ענה קול: "המספר שחייגת אליו איננו
מחובר". אבי חשב שטעה והתקשר שוב. "המספר שחייגת אליו אינו מחובר".
אמרתי לו: "אבא, חכה, זה לא יכול להיות, תן לי לנסות". ניסיתי מהסלולארי
שלי, וכששמעתי פעם ופעמיים שהמספר אינו מחובר, הבנתי שפשוט עבדו עלינו. אמי התמימה
והצדיקה הסתכלה עלינו, ולאט לאט הבינה מה שמוחה וגם מוחי סירבו להאמין. אמרתי
לאמי: "אמא, ישנם אנשים משונים בעולם, שמציגים עצמם כצדיקים אבל מסתבר שהם
נוכלים". "אולי קרה משהו?" שאלה אמי.
השאלה התמימה הזו
כנראה עשתה משהו לאבא שלי, והוא התחיל לצחוק צחוק מתגלגל, מעולם לא ראיתיו צוחק
כך. אבי הוא איש שתקן, לא מוציא מילה מיותרת מהפה, טיפוס חשדן, כבר אמרתי.
הוא צחק צחוק בלתי
נשלט שגרם לאנשים מסביב להיסחף אחריו. הם לא ידעו מדוע, אבל מספיק לראות בן אדם
צוחק כל כך חזק כדי לצחוק אתו.
נסענו הביתה. אבי ישב
קדימה עם מצב רוח של פורים, ואמי ואני מאחור עם פנים של תשעה באב. אמי שאלה:
"רגע, אז כעת אנחנו צריכים להזמין ולשלם עוד 800 שקל על הובלה למזגנים?"
ואבי שוב פרץ בצחוק בלתי נשלט והסביר לה שלא תבוא שום הובלה ולא הולך להיות מזגן
חדש בחנות, ודאי שלא שניים, והעמית הזה פשוט נוכל שכנראה עשה סיבוב על איזה עשרה
אנשים. ואמי שאלה: "אבל משתלם לו להזמין משאית ומוצרים רק בשביל לגנוב מאתנו
800 שקל?" ואבי צוחק ומסביר לה שאין משאית ואין מוצרים ואין צימרים והוא לא
גר במגדל, אלא כאן בסביבה, והוא בסך הכל נוכל קטן שסיפר סיפור לפני חודש וקיבל
עליו מאה שקל וכעת סיפור ארוך קצת יותר וקיבל עליו 800 שקל.
אמי לא הבינה מה
מצחיק אותו. העניין הזה פגע בה מאד. זה בכלל לא היה ה 800 שקל, אלא הפגיעה הנוראה
בתמימות שלה, באמון שלה באדם, זה פגע בה יותר מגניבה של עשרות אלפי דולרים.
הרגשתי שאני ממש צריך
לנחם אותה. "נסתרות הן דרכי הקל", אמרתי. "כל מה שעביד רחמנא לטב
עביד. כפי שאומר האר"י ז"ל, יכול להיות שבגלגול שעבר היה לנו דין ודברים
עם אותו אדם וכעת פרעו את חובנו".
ירדנו מהמונית, אבי
שילם בשמחה – לא משהו שקורה לו ביום יום ועשינו את דרכנו לחנות. הוא ספק הלך, ספק
רקד בצעדי מחול, ואמי הייתה שבורה לגמרי. כשהגענו לחנות, העזתי לשאול את אבי בשיא הכבוד
ובעדינות: "אבא, לשמחה מה זו עושה?" אבי אמר: "תיכנס לחנות ותבין".
הוא פתח את החנות, נעמד מאחורי הדלפק, ואמי ואני המתנו למוצא פיו.
"תראה",
אמר, "אתה יודע שאני אדם חשדן. ברגע שבן אדם שנראה כל כך אמיד סיפר סיפור
שנשאר בלי כסף – כבר חשדתי. לאנשים עשירים יש מספיק כסף אפילו בשביל לנסוע חינם,
אבל לא רציתי לפגוע בתמימותה של אמא, לכן הנחתי לה לתרום לו מאה שקל. כשהוא התקשר
שוב, החשדנות שלי גברה. החלטתי לנהוג במנהג כבדהו וחשדהו". "אבל נראה לי
שבסוף גם אתה נפלת בפח, כי הכסף שנתת לו היה יותר בכיוון של 'כבדהו'. לאן נעלם
ה-'חשדהו' "? אמרתי לאבי. "לא, בני היקר", השיב אבי, "דווקא הכסף
הזה היה גם 'כבדהו' וגם 'חשדהו'. אבי ניגש אל הקופה הרושמת העתיקה והכבדה, ואמר:
"אתה זוכר מה אני מניח פה?" ודאי שזכרתי. האזור שבו ממוקמת החנות של
הוריי הוא אזור שהאוכלוסיה שלו מורכבת מעובדים זרים שרובם שוהים בלתי חוקיים. מפעם
לפעם משלמים לאבי בשטר שמתברר כמזויף. ברוב הפעמים הוא עולה על זה, אך קורה שהוא
נופל בפח. את השטרות המזויפים הוא אוסף מתחת לקופה הרושמת. "לפני שעזבנו,
לקחתי את החבילה של ניירות משם", אומר אבי, "וכשהבחור ביקש כסף
ל'הובלה', אמרתי לעצמי: 'אתן לו מאותם ניירות, והיה אם תהיה אכן הובלה, אתן למוביל
800 שקל ואודיע לו שה – 800 שברשותו מזויפים, ואם לא תהיה הובלה – נתתי כמה ניירות
שממילא אין לי מה לעשות איתם, בתקווה שהנוכל הזה יסתבך עם הכסף המזויף ויגלה שלא
אותי הוא סידר אלא את עצמו". זה הסיפור על נוכל ערמומי, על אמא תמימה ובעלת
חסד, ועל אבא שיודע גם לכבד וגם לחשוד...
תפילה
רבונו של עולם
רוצה ללמוד איך חיים
את הרגע הזה. בלי דאגות, בלי מתחים, בלי כעסים, לשכוח את כל הדברים הלא טובים האלה
ולהיות כל כולי בתוך מה שאני עושה ברגע המסויים.
ושהכל יהיה איתך אבא.
שכל מה שאני עושה יהיה בחיבור איתך. שאני אזכה כל הזמן לדבר איתך, לשתף אותך,
להתייעץ איתך, לבקש ממך שתהיה איתי. כי היום אני הרבה פעמים שוכח.
תעזור לי להשתחרר מכל
הדאגות והמחשבות על דברים שעדיין לא הסתדרו ובטח בשבת שאז אנחנו אמורים לחשוב שכל
מלאכתנו עשויה כי גם בשבת אני הרבה פעמים חושב ואפילו לפעמים מדבר על דברים כאלה.
תעזור לי אבא ללמוד לחיות איתך כי זה העונג הכי גדול זה הפתרון לכל.
רבונו של עולם
תעזור לי לשמוח בקצת
שאני עושה בזמנים שקשה לי. ולרצות עוד. כי כל הדיבורים האלה, כמו זה שכשיהודי לומד
דקה תורה, בשביל זה נברא העולם, ועוד דיבורים, זה נראה לי יפה כשקוראים או שומעים
את זה אך כשזה קורה לי ואני עושה קצת איפה שאני רגיל לעשות הרבה, זה לא באמת משכנע
אותי, זה לא מרגיע אותי, אני מרגיש אז שכמעט לא עשיתי כלום.
תעזור לי אבא לזכות
בעוד קצת שפלות וענווה כי אולי זה הגאווה שלי שלא נותנת לי לשמוח בקצת שאני זוכה
לעשות כשאני לא יכול לעשות יותר.
רבונו של עולם
תעזור לי לזכור
ולהאמין ולהרגיש באמת שהכל אתה נותן לי. כל דבר טוב שקורה לי, כל הצלחה, כל הרגשה
טובה, כל הנאה, כל שמחה שאני פתאום מרגיש, כל דבר שמסתדר, כל דבר שממשיך להיות
בסדר ואין תקלות ואין פנצ'רים, הכל הכל זה מתנות שאתה שולח לי.
במיוחד הדברים הקטנים, שאני רגיל בהם, שלא נראה בכלל שאני צריך להודות עליהם, שהם לכאורה מובנים מאליהם, תעזור לי אבא להודות על הכל ולזכור שכל דבר כזה וגם כל דבר אחר שלא הזכרתי, הכל מגיע ממך, הכל מתנות ממך, הכל השגחה פרטית מופלאה והתפקיד שלנו זה לראות את זה ולשמוח בזה ולהודות על זה. אני לא מדבר עכשיו על הדברים הקשים והכואבים כי זה עוד עניין, וזה כבר יותר קשה, אבל לפחות לראות איך כל מה שטוב, ומצליח, ומסתדר וגורם הנאה, בגשמיות וברוחניות, הכל ממך אבא, הכל מאהבתך אותנו.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
