בס"ד

דרשת בר מצווה נחשון ואדעי מוצש"ק "ויצא" התשע"ה

בראשונה רציתי להודות להוריי היקרים, על כל הטוב שהשקיעו בי, על כל החום, האהבה, העזרה, התמיכה והדאגה שהרעיפו עלי מהרגע שנולדתי ועד עכשיו.

לסבא מישל וסבתא רבקה ולסבא עזרא וסבתא שושנה על הדאגה, העזרה והתמיכה שנתנו לי ולהוריי עד עתה.

אחיי היקרים צופיה, יהונתן, אליסף, איתיאל ותהילה - אני מאחל לכם שתחיו בשמחה, בבריאות ובאושר ושתצליחו בכול מעשה ידיכם.

ועכשיו, ניגש לדרשה:

הגעתי לגיל מצוות (13) וחיפשתי משהו שקשור למספר שלוש עשרה והגעתי לשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם. לא ניגע בכל עיקרי האמונה של הרמב"ם, ונסביר רק את יסוד האמונה השמיני, שאותו אקרא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בדילוגים (פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק):

והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים.

והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה, היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה. כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרן, וזהו ענין אין תורה מן השמים, אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו וזה הוא כי דבר ה' בזה – יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים – אלא כל אות שבה, יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך.

וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי.

אפשר לסכם את היסוד השמיני על ידי הפיוט "יגדל א-להים חי", שנכתב ע"י ר' דניאל הדיין, שבו בא המשפט: "תורת אמת נתן לעמו א-ל, על יד נביאו נאמן ביתו", כלומר: הא-ל נתן תורת אמת לעמו ישראל, על ידי משה רבינו שהיה נביאו נאמן ביתו, וכל פסוק ופסוק שיש בתורה לא אמרו שום אדם בעולם ואפילו לא משה בעצמו, אלא הא-ל בלבד. וכל פסוק ופסוק, לא משנה אם מדובר במצוות ובפסוקים שיש בהם את עיקרי האמונה כמו "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ו"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" או בסיפורים ובפרטים שלכאורה הם אינם נצרכים והם חסרי משמעות. הכול הכול נמצא באותה דרגת קדושה של "תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת".

לאור יסוד חשוב זה רציתי לדון בשאלה הלכתית ידועה: האם מותר לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות, כפי שנהוג היום בהרבה קהילות.

ולפני כן, הקדמה חשובה: האם באופן כללי צריך לעמוד או לשבת בזמן קריאת התורה?

בספר מלכים (מל"ב כ"ג, א-ג) מופיע:

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד, וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה', לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְאֶת עֵדְו‍ֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית.

בספר עזרא (נחמיה ח', א-ה) מופיע:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם, וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ, וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם. וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם.

לכאורה מובן מהמילים בספר מלכים "וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית", ומהמילים בספר עזרא "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם", שיש לעמוד בזמן קריאת התורה. וכך באמת נהג המהר"ם מרוטנבורג, ואת מנהגו מביא תלמידו ר' מרדכי הכהן, כמתבסס על המילים בספר מלכים (מרדכי, מסכת שבת):

רבינו מאיר היה עומד בשעת קריאת התורה... והביא ראיה מן הפסוק ויעמוד כל העם בברית...

ר' שמשון בן צדוק, שהיה תלמידו ומשרתו של המהר"ם מרוטנבורג, מביא את מנהגו כמתבסס על המילים בספר עזרא (תשב"ץ קטן, סימן קפ"ב):

מהר"ם ז"ל היה עומד בשעת קריאת התורה ומביא ראיה מספר נחמיה וכפתחו עמדו כל העם. לפי הפשט משמע עמדו בעמידה ממש.

אולם הפשט של המילים בספר מלכים "וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית" הוא קבלה של העם לקיים את הברית, וכך אכן מפרשים רוב המפרשים. כמו כן, את המילים "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם" דורשת הגמרא (מסכת סוטה, לט ע"א) כעמידה מדיבור, הפסקה מלדבר, שתיקה:

אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה - אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: "וכפתחו עמדו כל העם", ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר - "והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד".

ההלכה שאסור לדבר אפילו בדברי תורה בזמן קריאת התורה נלמדת לפי רבא בר רב הונא מהמילים בספר עזרא "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם", והעמידה במילים אלה מוסברת על ידו כשתיקה, ולראייה הוא מביא את הפסוק בספר איוב, שם עמידה היא שתיקה.

להלכה נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן קמ"ו סעיף ד'):

אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה.

והרמ"א מוסיף:

ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם.

על גבי הבסיס, שבאופן כללי יושבים בזמן קריאת התורה, באה השאלה האם באופן מיוחד צריך או אסור לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות.

שאלה זו נשאל הרמב"ם ע"י אנשי עיר, שבתחילת דרכה נהגו אנשיה לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות, אך רב גדול בתורה שהתמנה בה ועשה סדר במנהגיה, ביטל מנהג זה וטען שיש לישב גם בזמן קריאת התורה. הוא התבסס על הגמרא במסכת ברכות, האומרת שאף שבבית שני אמרו את עשרת הדיברות בכל יום בציבור יחד עם קריאת שמע, ביטלו חז"ל את אמירת עשרת הדיברות בכל יום בציבור מפני תרעומת המינים. תקנה זו של הרב התקיימה בעיר דורות רבים, עד שבא רב חדש לעיר, ובקריאת עשרת הדיברות עמד, ואחריו נמשכו כמה אנשים, ורוב הקהל ישב. ומכאן נפתח דיון בין הרב החדש לרוב הקהל. הוא מביא לראייה את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", והם דוחים את הראייה בכמה פנים. הוא מביא לראייה את מנהג בגדאד, והם דוחים ראייה זו בכמה פנים. דיון זה הובא להכרעה בפניו של הרמב"ם, יחד עם השאלות מהי התרעומת שחז"ל חששו לה, והאם יש לזהות את המינים שעליהם מדובר עם הקראים או עם הכותים.

הרמב"ם השיב, שהצדק עם הרב הקודם של העיר, שיש לשבת בזמן קריאת עשרת הדיברות, ושהמושג "מינים" הוא שם כללי לאנשים שיש להם פגם באמונה בעיקרי התורה, ושהיה מבין המינים מי שהאמין שרק עשרת הדיברות מן השמים, וכל שאר התורה משה אמרה מפי עצמו. כמו בפירוש המשנה, הרמב"ם הדגיש את החשיבות של האמונה שהתורה היא מן השמים, שהיא אלוקית כולה, ושלכן אסור בתכלית האיסור ליצור מדרגות של חשיבות בתורה - לא באמירת עשרת הדיברות בכל יום בציבור עם קריאת שמע, ולא בעמידה בעת קריאת עשרת הדיברות.

אמנם יש דעות נוספות בעניין, שמבדילות בין אמירת עשרת הדיברות בכל יום ובין עמידה בעת קריאתם בתורה, וקהילות רבות נוהגות כיום לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות, אולם הרב עובדיה יוסף נתן משקל מכריע לפסקו של הרמב"ם, ולכך יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, בת-זמננו: לצערנו, יהודים רבים שלא ינקו את התורה ממסורת אבותינו, הושפעו מגישות שמקורן בעמים אחרים, ואינם מאמינים בתורה מן השמים. אבא, אתה מכיר כמה אנשים כאלה, נכון? אז נראה לי, שהמציאות בת-זמננו דורשת עוד יותר את ההדגשה של האמונה בתורה מן השמים, ועל כן עוד יותר חשוב שלא ליצור הבדל בין חלקים שונים בתורה.

זה נכון, שקל לנו יותר להבין את העוצמה והאלוקיות שבעשרת הדיברות ואת העוצמה והאלוקיות שבשמע ישראל. אך עלינו מוטלת המשימה ללמוד עוד ועוד, להעמיק בתורה ולמצוא את העוצמה והאלוקיות שבכל פסוק ופסוק שבתורה. ועל מה שעוד לא מצאנו, ועל מה שגם לא נמצא, אנחנו מתפללים: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שהקב"ה יפקח את עינינו ונוכל להביט ולגלות את הדברים שנפלאים מאיתנו, את מה שאין אנו מבינים בתורתו.

ובזה אני רוצה לסיים: בתפילה לריבונו של עולם, שיתן בי כוח ללמוד עוד ועוד, להעמיק ביראת שמים ובאמונה בבורא יתברך, ושיתקיים בי ובכולנו הפסוק: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".