"דַּע שֶׁכְּנֶגֶד כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת, הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, הַכּל בִּכְלַל מַחֲלקֶת, שֶׁעוֹמְדִים וְחוֹלְקִים עָלָיו וְרוֹצִים לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ מַה שֶּרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, וּכְדֵי לְבַטֵּל הַמַּחֲלקֶת מֵאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁתִּהְיֶה וְלַעֲשׁוֹת שָׁלוֹם, עַל-זֶה צָרִיךְ תַּעֲנִית. וְזֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם'. צְדָקָה הוּא בְּחִינַת תַּעֲנִית, כִּי עִקַּר הַתַּעֲנִית הוּא צְדָקָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו): 'אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא'. כִּי בְּחִינַת הַמַּחֲלקֶת הוּא רָצוֹן אַחֵר, שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ, וּסְגֻלַּת הַתַּעֲנִית אִיתָא בְּזהַר (אַחֲרֵי מוֹת סח) 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם - שֶׁמַּעֲלַת הַתַּעֲנִית לְאַכְנָעָא לִבָּא לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא', שֶׁעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב, וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא וְכוּ'. וְעַל-כֵּן עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁלּא כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב'): 'בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ', וְעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית כְּבָר נִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, עַל כֵּן נִתְבַּטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, וְנִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם כַּנַּ"ל" (ליקוטי מוהר"ן קמא קעט).

התענית, לדעת ר' נחמן, היא ביטול הרצון: "שֶׁמַּעֲלַת הַתַּעֲנִית לְאַכְנָעָא לִבָּא לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". כיצד ביטול הרצון פותר את בעיית המחלוקת? ר' נחמן מסביר כי המחלוקת היא בעצם 'רצונות אחרים שלא כרצונו'. דבר זה, כך מסתבר לדעת ר' נחמן, נכון גם לגבי מחלוקות חיצוניות כאשר מדובר באנשים שרצונם שונה משלך, אך הוא נכון גם לגבי מחלוקות פנימיות הבאות לו לאדם מתוכו ובתוכו. מצד אחד, אומר ר' נחמן, האדם חפץ להתקרב לד' וזהו רצונו. מצד שני, רצונות אחרים שיש באדם מרחיקים אותו ומתעמתים עם רצון זה. כיצד יתמודד האדם עם המחלוקת הפנימית הצומחת בתוכו? כיצד יסיר מעליו את הרצונות האחרים? כדי להבין היטב את הפתרון המפתיע אותו מציע ר' נחמן ננסה לצייר שתי תפיסות חינוכיות להתמודדות עם מציאות מן הסוג הזה:

את התפיסה הראשונה נסביר ע"פ דבריו המפורסמים של הרב קוק זצ"ל: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק", ובכך הוא מניח את תפיסת המוסר העקרונית שלו, לפיה המלחמה בחושך היא בהוספת אור ולא בניסיון סיזיפי לגרשו (תפיסה זו משוכללת יותר והיא נוגעת לתפיסתו העקרונית כי אין באדם כוחות שליליים, ומה שאינו הולך בדרך הישר, אין זה אלא מפני שהוא איננו מנותב ומכוון למקום הנכון). תפיסה זו מציעה לחזק את היסודות החיוביים ולנתבם לאפיקים פרודוקטיביים, ומתוך כך להתגבר על המניעות והמכשולים.

התפיסה השנייה, מיוצגת נאמנה על ידי תנועת המוסר: על פיה, האדם צריך להילחם בכל האמצעים העומדים לרשותו באותם הרצונות הקמים עליו להרחיקו מהשם יתברך, וזאת בדרך של כיבוש, דיכוי ומיגור. את יצר האכילה נכלה על ידי תעניות וסיגופים, את יצר התאווה נדכא על ידי פרישות ונזירות, וכן הלאה. הפועל בדרך זו נמצא במאבק תמידי עם רצונותיו השליליים, והוא עוסק בהם ונלחם בהם יומם וליל.

הדרך הראשונה, אם כן, מתמקדת בחיזוק הרצון הנעלה, תוך התעלמות מהרצונות האחרים, והדרך השנייה מציעה להילחם ברצונות האחרים, וממילא כשאלו יפלו, יתרומם מאליו הרצון הנעלה.

ועתה נשוב לר' נחמן. לרגע נדמה, כי בתורה זו, הולך ר' נחמן בדרך השניה, שהרי מדובר בתענית ובביטול הרצון, אלא שעיון מדוקדק מגלה כי דבריו אינם עולים בקנה אחד עם אף אחת מן השיטות. ר' נחמן מביא את דברי המשנה באבות: "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". בניסיונו של ר' נחמן להתאים את המשנה לדבריו, יש לשים לב מהם הגורמים המשתתפים בתהליך נפשי זה: רצונך, רצונו, ורצון אחרים. 'רצון אחרים' - אלו הרצונות הפנימיים המבקשים להרחיק את האדם מאלוקיו. 'רצונך' - זהו אותו הרצון לעבוד את השם יתברך ולהתקרב אליו. ו'רצונו' - זהו רצון אלוקים.

הרצון אותו יש לבטל, אם כן, הוא איננו 'הרצונות האחרים', אלא 'רצונך' כלומר אותו הרצון הנעלה לעבוד את אלוקים, וממילא על ידי ביטולו יתבטלו גם הרצונות האחרים, והדברים תמוהים למדי. נדמה כי ר' נחמן מציע לשרוף את כל השדה, כדי להפטר מן הקוצים המצויים בו. כשאין לאדם רצון כלל, אומר ר' נחמן, אז גם אין לו רצונות אחרים המושכים אותו למטה. אולם אנו נקשה, כי בדרך זו איבד האדם גם את הרצון הראשוני להתקרב ולהתעלות. האם מדובר כאן ב'תמות נפשי עם פלישתים'?

אלא שכאן נכנס לתמונה הגורם השלישי: 'רצונו' - הוא רצון ד' יתברך, ונדמה שכאן עיקר החידוש. ר' נחמן קובע כי גם את הרצון לעבוד את השם יתברך צריך לזקק ולצרף. התענית, כשהיא נעשית מתוך הזדהות ומתוך עומק, מכניעה את האדם לגמרי ומותירה אותו ללא רצון עצמי, אולם כאשר פניו מופנים אל הקודש, היעדרות הרצון איננה מותירה את האדם אדיש, כי אם מפנה מקום לרצון אחר, פנימי וזך יותר, שיופיע באדם. האדם שליבו מעוררו לפנות אל השם יתברך, צריך הוא לחוש שליבו איננו עושה זאת משום שהוא רוצה, אלא משום שהוא ממלא את שליחותו של הקב"ה החפץ בקרבתו של האדם.

כשרצונו של האדם נובע מעצמו ומנותק הוא מן הקדושה, אפילו אם יהא זה רצון להתקרב אל ד', הרי שדבק בו מן הפירוד ומן הניתוק, ועל גבי קרקע זו צומחים בהכרח גם רצונות זרים שאינם מבקשים את ד', אולם כשהאדם מכניע את ליבו ואת רצונו, והופך עצמו לכלי בידו של הקב"ה, הרי שאין לרצונות הזרים חלל לצמוח מתוכו, ולא מפני שאין זרות אלא מפני שאין רצון, לבד מרצונו יתברך.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=הגותו+של+רבי+נחמן&koteret=שיעורים+בהגותו+של+רבי+נחמן+מברסלב

ב"ה

 הגותו של רבי נחמן מברסלב – בטל רצונך מפני רצונו

בשיעורים הקודמים, בהם פתחנו את דיוננו ביחס לתפיסתו של ר' נחמן לגבי המחלוקת, ראינו את העיקרון המנחה הראשון בשיטתו של ר' נחמן הקובע שמחלוקת הינה תוצאה של חסרון, ניתוק וריחוק מהאלוקות. בשיעור השני, רעיון זה פותח, לכדי ההבנה שהמחלוקת באה לאדם (ובעיקר לצדיק) כדי שהוא ירומם ויגאל את המציאות ממנה היא צמחה (נציין כי על אף מגמה זו, לעתים רואה ר' נחמן במחלוקת עצמה, כלי בידיו של הסטרא אחרא למנוע את תיקונו של עולם).

ההתמודדות עם המחלוקת

בשיעור זה נראה כי גם הדרך שאותה מציע ר' נחמן להתמודדות עם המחלוקת, נובעת מאותה תפיסה עקרונית, ונבחן את הדברים העולים מן התורה הבאה:

"דַּע שֶׁכְּנֶגֶד כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת, הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, הַכּל בִּכְלַל מַחֲלקֶת, שֶׁעוֹמְדִים וְחוֹלְקִים עָלָיו וְרוֹצִים לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ מַה שֶּרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, וּכְדֵי לְבַטֵּל הַמַּחֲלקֶת מֵאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁתִּהְיֶה וְלַעֲשׁוֹת שָׁלוֹם, עַל-זֶה צָרִיךְ תַּעֲנִית. וְזֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם'. צְדָקָה הוּא בְּחִינַת תַּעֲנִית, כִּי עִקַּר הַתַּעֲנִית הוּא צְדָקָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו): 'אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא'. כִּי בְּחִינַת הַמַּחֲלקֶת הוּא רָצוֹן אַחֵר, שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ, וּסְגֻלַּת הַתַּעֲנִית אִיתָא בְּזהַר (אַחֲרֵי מוֹת סח) 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם - שֶׁמַּעֲלַת הַתַּעֲנִית לְאַכְנָעָא לִבָּא לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא', שֶׁעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב, וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא וְכוּ'. וְעַל-כֵּן עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁלּא כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב'): 'בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ', וְעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית כְּבָר נִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, עַל כֵּן נִתְבַּטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, וְנִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם כַּנַּ"ל" (ליקוטי מוהר"ן קמא קעט).

החידוש הראשון של ר' נחמן בתורה זו, הוא הכללתן של כל המניעות הבאות לאדם בעבודת השם תחת כנפי מושג המחלוקת. מה שטרם ברור בשלב זה, הוא סיבת המניעות. כבר ראינו בשיעור הקודם שר' נחמן מקשה על המחשבות הזרות הבאות לצדיק החפץ לעלות במעלות קודשו, ולכאורה, הקושיה כאן היא אותה הקושיה. מדוע מי שחפץ לעלות ולטפס, צריך להיפגש במניעות ומכשולים המונעים ומעכבים?

ר' נחמן איננו מסביר, אולם מתוך הפתרון שהוא מציע למחלוקות הבאות לו לאדם ולספיחיהן, ניתן ללמוד גם על הגורם, וזאת על פי העיקרון הפשוט שאין התרופה עשויה אלא ממין המחלה. 'וכדי לבטל המחלוקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום, על זה צריך תענית'. כדי להבין את פעולתה של התענית צריך לצייר בדייקנות את התהליך שר' נחמן מתאר.

התענית, לדעת ר' נחמן, היא ביטול הרצון, 'שמעלת התענית לאכנעא לבא לאדבקא רעותא דלבא לקודשא בריך הוא'. וכיצד ביטול הרצון פותר את בעיית המחלוקת? כאן מגיעה התפיסה החשובה לענייננו. ר' נחמן מסביר כי המחלוקת היא בעצם 'רצונות אחרים שלא כרצונו'. דבר זה, כך מסתבר לדעת ר' נחמן, נכון גם לגבי מחלוקות חיצוניות כאשר מדובר באנשים שרצונם שונה משלך, אך הוא נכון גם לגבי מחלוקות פנימיות הבאות לו לאדם מתוכו ובתוכו. כפי שפתחנו בתורה זו, ר' נחמן רואה במניעות הפנימיות, המעכבות את האדם מלהתקדם ומליישם את רצונו להדבק בד', חלק מתופעת המחלוקת שהיא פרי התנגשות בין רצונות. מצד אחד, אומר ר' נחמן, האדם חפץ להתקרב לד' וזהו רצונו. מצד שני, רצונות אחרים שיש באדם מרחיקים אותו ומתעמתים עם רצון זה. באמת ובתמים חפץ האדם לעבוד את השם, אולם רצונות אחרים הקיימים בתוכו מאיימים על חפץ זה, ומנהלים מלחמת התשה שתוצאותיה משתנות מקרב לקרב, מיום ליום ומשעה לשעה.

כיצד יתמודד האדם עם המחלוקת הפנימית הצומחת בתוכו? כיצד יסיר מעליו את הרצונות האחרים שהם כאותם בני האדם החולקים על הצדיק?

בטל רצונך מפני רצונו

כדי להבין היטב את הפתרון המפתיע אותו מציע ר' נחמן ננסה לצייר שתי תפיסות חינוכיות להתמודדות עם מציאות מן הסוג הזה.

את התפיסה הראשונה נכנה בפרפראזה לדבריו המפורסמים של הרב קוק: תפיסת 'הצדיקים הטהורים'. 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק', אומר הרב קוק, ומניח את תפיסת המוסר העקרונית שלו, לפיה המלחמה בחושך היא בהוספת אור ולא בניסיון סיזיפי לגרשו (תפיסה זו משוכללת יותר והיא נוגעת לתפיסתו העקרוני של הראי"ה קוק זצ"ל כי אין באדם כוחות שליליים, ומה שאינו הולך בדרך הישר אין זה אלא מפני שהוא איננו מנותב ומכוון למקום הנכון). תפיסה זו מציעה לחזק את היסודות החיוביים ולנתבם לאפיקים פרודוקטיביים, ומתוך כך להתגבר על המניעות והמכשולים.

לתפיסה השניה נקרא 'תפיסת הכובש', המיוצגת נאמנה על ידי תנועת המוסר, על פיה, האדם צריך להלחם בכל האמצעים העומדים לרשותו באותם הרצונות הקמים עליו להרחיקו מהשם יתברך, וזאת בדרך של כיבוש, דיכוי ומיגור. את יצר האכילה נכלה על ידי תעניות וסיגופים, את יצר התאווה נדכא על ידי פרישות ונזירות, וכן הלאה. הפועל בדרך זו נמצא במאבק תמידי עם רצונותיו השליליים, והוא עוסק בהם ונלחם בהם יומם וליל.

הדרך הראשונה, אם כן, מתמקדת בחיזוק הרצון הנעלה, תוך התעלמות מהרצונות האחרים, והדרך השניה מציעה להלחם ברצונות האחרים, וממילא כשאלו יפלו, יתרומם מאליו הרצון הנעלה.

ועתה נשוב לר' נחמן. לרגע נדמה, כי בתורה זו, הולך ר' נחמן בדרך השניה, שהרי מדובר בתענית ובביטול הרצון, אלא שעיון מדוקדק מגלה כי דבריו אינם עולים בקנה אחד עם אף אחת מן השיטות.

ר' נחמן מביא את דברי המשנה באבות: 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך'. בניסיונו של ר' נחמן להתאים את המשנה לדבריו, יש לשים לב מהם הגורמים המשתתפים בתהליך נפשי זה: רצונך, רצונו, ורצון אחרים. 'רצון אחרים' - אלו הרצונות הפנימיים המבקשים להרחיק את האדם מאלוקיו. 'רצונך' - זהו אותו הרצון לעבוד את השם ולהתקרב אליו. ו'רצונו' - זהו רצון אלוקים.

הרצון אותו יש לבטל, אם כן, הוא איננו 'הרצונות האחרים', אלא 'רצונך' כלומר אותו הרצון הנעלה לעבוד את אלוקים, וממילא על ידי ביטולו יתבטלו גם הרצונות האחרים. יוצא אם כן כי ביחס לשתי השיטות דלעיל, אין כאן לא חיזוק הרצון הנעלה, ולא ביטול הרצונות האחרים, אלא ביטול הרצון הנעלה שכתוצאה מביטול רצון זה, יתבטלו גם הרצונות האחרים, והדברים תמוהים למדי. נדמה כי ר' נחמן מציע לשרוף את כל השדה, כדי להפטר מן הקוצים המצויים בו. כשאין לאדם רצון כלל, אומר ר' נחמן, אז גם אין לו רצונות אחרים המושכים אותו למטה. אולם אנו נקשה, כי בדרך זו איבד האדם גם את הרצון הראשוני להתקרב ולהתעלות. האם מדובר כאן ב'תמות נפשי עם פלשתים'?

אלא שכאן נכנס לתמונה הגורם השלישי: 'רצונו' - הוא רצון ד' יתברך, ונדמה שכאן עיקר החידוש. ר' נחמן קובע כי גם את הרצון לעבוד את השם צריך לזקק ולצרף (ר' נחמן תבע מושג משמעותי מאד המשקף תפיסה זו, הנקרא 'תשובה על התשובה', באומרו כי גם על התשובה צריך לעשות תשובה, שהרי גם התנועה של האדם אל הקב"ה יכולה להיות מעורבת בפניות ובשיקולים זרים, ועל כן גם תנועה זו אל האלוקים זוקקת תיקון וזיכוך). התענית, כשהיא נעשית מתוך הזדהות ומתוך עומק, מכניעה את האדם לגמרי ומותירה אותו ללא רצון עצמי, אולם כאשר פניו מופנים אל הקודש, היעדרות הרצון איננה מותירה את האדם אדיש, כי אם מפנה מקום לרצון אחר, פנימי יותר, וזך יותר הצומח ממקום גבוה יותר, שיופיע באדם: 'לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ד' אבקש', ומצטט ר' נחמן את רש"י: 'לך - בשליחותך'. כי רצונו של האדם להתקרב אל הקב"ה ולבקש פניו, הוא הוא עצמו חפצו של הקב"ה שהאדם יבקש את פניו, והאדם שליבו מעוררו להתנער, לחזק מתניו ולפנות אל ד', צריך הוא לחוש שליבו איננו עושה זאת משום שהוא רוצה, אלא משום שהוא ממלא את שליחותו של הקב"ה החפץ בקרבתו של האדם, לך אמר ליבי - בשליחותך!

כשרצונו של האדם נובע מעצמו ומנותק הוא מן הקדושה, אפילו אם יהא זה רצון להתקרב אל ד', הרי שדבק בו מן הפירוד ומן הניתוק, ועל גבי קרקע זו צומחים בהכרח גם רצונות זרים שאינם מבקשים את ד', אולם כשהאדם מכניע את ליבו ואת רצונו, והופך עצמו לכלי בידו של הקב"ה, הרי שאין לרצונות הזרים חלל לצמוח מתוכו, ולא מפני שאין זרות אלא מפני שאין רצון, לבד מרצונו יתברך.

נציין אמנם, כי על אף הדברים שאמרנו לעיל בשם הראי"ה קוק זצ"ל, בהחלט ניתן למצוא נימה כזו גם בדבריו: "השמחה העליונה מתגברת דווקא על ידי ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענווה הגמורה, והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שיריים, כלומר ענין של חסרון, שנשאר בלתי כלול בשלמות העליונה, משים עצמו כשיריים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם" (הראי"ה קוק, שמונה קבצים א, שיב).

הרב קוק מדבר על 'הטעות שיש במהותיות עצמותית' לעומת 'הענווה הגמורה והשפלות העמוקה' שבה הופכת העצמיות לחסרון. ודברים אלו עולים בקנה אחד, עם התפיסה שר' נחמן מנסה להציג בתורה הנ"ל.

תפיסתו של ר' נחמן תראה בניצחון שינבע מכל אחת משתי השיטות שתיארנו לעיל הצלחה מדומה ופתרון קוסמטי, כיון שלדעתו שתיהן אינן מבקשות לעקור את השורש שמתוכו בכלל יכולים לצמוח רצונות זרים.

כפי שאמרנו לעיל, הפתרון מלמד גם על הבעיה. המניעות הפנימיות והמחלוקות הפנימיות נובעות מן הזרות הבסיסית והפירוד הבסיסי שיש בעצם קיומו של רצון עצמאי שאינו נובע מן האלוקות. שוב המחלוקת היא פרי של ריחוק וניתוק מן המקור, וכאן כבר מציע ר' נחמן את התענית כמשיבה לאדם את החיבור אל השורש, בהיותה מכניעה את כל מה שאיננו אלוקי אצל האדם.

בהקשר זה, נזכיר שוב, את התורה שכבר ראינו בליקוטי מוהר"ן קמא ו, א שם תולה ר' נחמן את השאלה האם יערערו על האדם או לא, במקורו של הכבוד שיש לאדם. אם כבוד מלכים הוא, אזי 'כבוד מלכים חקר דבר' ואם כבוד אלוקים הוא אזי 'כבוד אלוקים הסתר דבר'.

כשכבודו של אדם נובע מעצמו, אזי המחלוקת מזומנת ומתבקשת היא, שהרי לפתחו של אדם זה ניצבת השאלה האם אמנם ראוי הוא לכבוד זה או לא. האם קנה אותו בכסף מלא והאם יש תוכן מאחורי הלבוש. אולם כשכבודו של אדם נובע מאלוקיו, איש איננו מערער בכבוד אלוקים, וכמו ברצון, לא ניתן להגיע לכבוד אלוקים אלא על ידי מיעוט כבוד עצמך. אלו הם ישראל, בלשונו של הראי"ה קוק, שהם ממעטים עצמם מכל גדולה הניתנת להם.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il