"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"

  ויצא יעקב מבאר – סופי תיבות באר, כוון ופגש את רחל בסמוך לבאר, ללמד שסוף מעשה במחשבה תחילה, כלומר שה' יודע מה ילד יום, וכן הצדיק – ולכן מודיע לאנשיו ומרגיעם שהיה טוב, יהיה טוב, וישאר טוב, כי ה' טוב תמיד "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה) וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות) ולכן אף כאשר יוצא מבית המדרש, כיעקב שהיה יושב אהלים, אין סיבה אמתית להצטער ולהתעצב, כי עדין מלוא כל הארץ כבודו ובודאי בכל תנועה נמצא בה אלופו של עולם, ומקרבת את קץ הגלות הכללית והפרטית, והיא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' ממש. לכן ראוי להיות גם בעת ה"ירידה וההתרחקות" בשמחה עצומה, כי הללו הן פסיק רישא להתקרבות ולעליה (ל"מ א-כה).

תפלה לקיום התורה

ריבונו של עולם, מלך רחמן, זכני מעתה ממש מאוצר מתנת חינם, לזרוק את ה"שכל" ש"מבין”, ולעצום עינים מלתעות ולהתבלבל ועל ידי זה לשרוף את הזמן, ולטעות ולכעוס בחינם עליך בורא עולם, כי השגחתך אותי "אינה כרצוני" ונראית לי לעולם "נוקשה מידי וטרחנית”. זכני לזכור ולידע במוח ובלב שרק אתה יודע מה באמת היה, היינו ויהיה, ומה נצרך למה, ומה יגרום למה, אנא, הקנני את מידת הביטחון ואסמוך עליך בעיניים עצומות ותאיר בלבי האמונה בהשגחה פרטית, וממילא בלב אשתי ובני-ביתי. אנא, זכני מעתה ממש לשמוח בחלקי, בין בבית המדרש, בין במדבריות, בשדות וביערים, במובן הרוחני והגשמי, ואדע שאף עלי נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", ולא אטעה יותר לשמוע לפיתויי הלב, או להאמין למראה עיני. זכני להקדים "קבלה" ל"נבואה", כלומר בכול מקרה של חוסר ודאות להאמין לצדיק ש"הכול טוב" ולא ל"נביאי שקר" שמטרתן היחידה להעמיד אותי בניסיון, אם בוטח בך וזכאי לישועה וגאולה, או שצריך להמתין עוד כמה שעות או ימים על פי הבאר בשוועה וצעקה, בתחנון ובתפלה. לכן – היעתר נא עתה – וימנע אף ממך צער מיותר, כי "בכל צערם לו צר”!