'ותמת שרה' – זה הגוף, 'בקריית-ארבע' – אלה ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף (אש, רוח, מים, עפר), 'היא חברון' – מלשון חיבור, שכן אותם יסודות היו מחוברים יחד בגוף. לאחר שהגוף מת, עדיין חשה הנשמה קשר אליו והיא מבכה אותו. וזו המשמעות של המשך הפסוק: 'ויבוא אברהם' – זו הנשמה, 'לספוד לשרה' – לספוד ולבכות על הגוף.

פירוש זה מעלה תמיהה על המסופר בפרשת וירא, כי הקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם, "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה". הלוא הנשמה נמשכת לקדושה ולרוחניות ואילו הגוף מתאווה לדברים גשמיים וחומריים. איך ייתכן שהקדוש-ברוך-הוא ציווה לאברהם המסמל את הנשמה, לשמוע בקול שרה המסמלת את הגוף?

התשובה היא, שבעצם, ברובד הפנימי של המציאות – הגוף מחובר למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו של הנשמה. כלפי חוץ, הגוף הוא מציאות שנמשכת לחומרנות ומסתירה על האמת האלוקית הרוחנית, ורק הנשמה היא זו שנמשכת אל הרוחניות האלוקית. אולם בפנימיותו, גם הגוף מחובר אל האלוקות הצרופה, ועוד יותר מאשר הנשמה.

פנימיות זו נעלמת כיום ורק לעתיד לבוא היא תתגלה. אך אברהם אבינו, כמו גם האבות האחרים, זכה כבר לחוות את המצב העתידני הנשגב. וכמו שאמרו חז"ל: "שלושה (האבות) הטעימן הקדוש-ברוך-הוא בעולם הזה מעין העולם הבא" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא יז, א). לכן אצלו אכן מתאים שהנשמה תשמע בקול הגוף ותתעלה עמו.