"ויצר י-הוה א-להים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים ויבא אל-האדם לראות מה-יקרא-לו וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו"

 "וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה" סופי תיבות "לאור משה" בחינת (תהלים צ,א) "תפלה למשה איש- הא-להים". לכן "וכל" דווקא, בחינת "כי כל בשמים ובארץ" בחינת צדיק האמת נשמת משה, שראוי לקשר אליו את התפלה כדי שיעלהּ למקומה. וכאשר מתפלל חייב להקדים ולהיות בשמחה (אשר לשון אושר), כי דווקא אז שכינה איתו וכנגדו, והשמחה התמידית סגולה להצלחה היא (ספר המידות לרבי נחמן).

 "יקרא לו" ראשי תיבות "לי", "מה-יקרא-לו" נוטריקון "מה לי?” מלמד שחיפש בת זוג.

 "לראות מה-יקרא-לו". מה – גימטרייה "אדם", יקרא לשון כבוד, היינו כאשר ימצא את בת מינו עליו לנהוג כלפיה בכבוד, ולייקר אותה מגופו בדיבורים של כבוד, בבחינת (דברים כד,א) "כי יקח איש אשה ובעלהּ" כפרש"י (במדבר, ח,ו) "קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום".

ועי"ז ישמחה, ויחייה ומכאן שזו גזרת הכתוב ששמחתה וחיותה תלויים בבעלה, בכבוד שמכבדה, ובתשומת לבו, שמראה לה שהוא טפל לה שהרי "אשת חיל עטרת בעלה" היינו שהיא, בשורשה, גבוהה ממנו, והיא ההוד וההדר שלו, כמו שאמר רבי יוחנן שהבגדים של האדם הם הכבוד שלו, וזה "וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא" (אשר – לשון אושר ושמחה, יקרא לו – יכבדו במילים).

וכאשר יחמיא לה ראוי שיתמקד בפנימיותה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה" – בתכונותיה, ביושרה, בצניעותה, במידותיה הטובות, בכישרונותיה, ולא ישים את חיצוניותה עיקר, כנרמז בראשי תיבות "נפש חיה הוא" החן – בבחינת "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".

"נפש חיה הוא שמו". כאן התנבא על שמה של חוה: כפרש"י (בראשית ג,כ) "חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה".