"ויצו י-הוה א-להים על-האדם לאמר מכל עץ-הגן אכל תאכל"

 על פי דרשת רבא בבבא מציעא דף לא נראה לפרש "אכל תאכל"

אכל – אפילו ק' (מאה) פעמים,

תאכל – מכל מקום. היינו לרבות כל שאר שימושים שאינם אכילה.

 ולכאורה תימה למה כתב "ויצו...על" ולא "ויצו...את האדם". ונראה לומר שלו היה כותב "את" היתה עולה מסופי התיבות "את האדם לומר" תיבת "תמר" הרומזת לצדיק (“צדיק כתמר יפרח"), אבל הצדיק מטבעו לא סר מרצון ה' כהוא זה, כפי שמצינו במשה שענה לקב"ה "לא-יוכל העם לעלת אל-הר סיני כי-אתה העדתה בנו לאמר הגבל את-ההר וקדשתו" (שמות,יתרו, פרק יט,כג) ואין צריך לצוותו לעשות את רצון ה' יתברך. אלא נראה לומר שהציווי בא לגוף שנשא את נשמת הצדיק (נשמת משה) הוא אדם הראשון, שממנו פרחה נשמת משה-משיח לפני שעלה החטא במחשבה.