פרק ב, פסוקים א-ב

 "ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם: ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה"

"ויכלו השמים והארץ וכו'...ויכל א-להים וגו'” בבחינת "עד כלות הנפש". היינו שמרגע שברא את העולם, מייחלת נפשו יתברך לשוב ולהתאחד עם "עצמה", שהרי "מלאכתו" שהיא העולם והבריאה, כולה נאצלה מאיתו יתברך, וכן "השמים והארץ וכל צבאם”, היינו כלליות

הבריאה מייחלת וכוספת לשוב ולהתכלל בקב"ה.

ועל דרך זו ניתן לפרש את מאמר חז"ל שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, היינו עד שכל הנשמות שמלובשות בגוף בשר ודם, ירגישו שעוד מעט וכלתה נפשם מרוב געגועים, כיסופים והשתוקקות להידבק בקב"ה, וכפי שרבי נחמן אמר סמוך להסתלקותו שהוא מייחל לרגע שיפשוט את הגוף וייכלל בשלמות בדעת של בורא עולם.