"האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת כתיב בנו קרי בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו"

 כידוע עיקר ניסיון שמירת הברית זה שמירת העיניים, ואין שמירה כעצימה. 

ועל ידי שמירת הברית זוכה למידת האמת ולסיעתא דשמיא בקיום התורה ומצוות ה'. 

ודוגמא לקדושה המתוארת הפסוק – עצימת עיניים ושמירתן גם מלראות את אחיו ובניו הזכרים – 

הוא האמורא רב 

שלא היה נושא עיניו למעלה ולא היה מסתכל במה שחוץ ממנו, 

ועל כן היה רגיל בפיו כשלמד עם רב שימי בן אחותו היה אומר לו 'שימי את?' בלשון תימא, 

כי לא היה מסתכל בו אם הוא שימי או לא. 

(עפ”י שו”ת גנת ורדים או”ח כלל ב סימן טו; מנחות קי.)

ראוי לדייק שלא הזכיר בפסוק את אשתו. 

מכאן שאשתו כגופו,

וכשם שמצווה עליו לדון עצמו לכף זכות, ולהתבונן רק על הטוב שבו, ואת הרע לבער בשעת ההתבודדות, 

כך ינהג כלפי אשתו. 

יתבונן ויראה רק את הצדדים היפים שבה, 

ואת הכפירות והעוונות וכן את העקמומיות שבלבה ייחס לעצמו בלבד, 

כי הרי נגזר עליה לשמש ראי לפנימיות שלו, ועל כך לבד ראוי לו להכיר לה טובה תמידית, 

כי בכל עת שמתגלה ליקוי לעיניו – אות זה לו משמיים, שטרם ביער רוע זה מפנימיותו, 

ועדין אין לבו לב טהור מגאווה, כפירה, תאוות, מידות רעות כעצבות כעס וכיו"ב – ועליו לקיים המצווה 

"ובערת הרע מקרבך". 

וכאשר יהיה ירא שמיים וזך לבב, יראה אף את אשתו כך.