בס"ד

מערכת היחסים ביניהם

"וַ יקְהֵל משֶׁה אֶׁת כָּל עֲדַת בְנֵי יִשְרָּאֵל וַיֹּאמֶׁר אֲלֵהֶׁם אֵלֶׁה הַדְבָּרִים

אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשת אֹּתָּם: שֵשֶׁת יָּמִים תֵעָּשֶׁה מְלָּאכָּה ובַיוֹּם הַשְבִיעִי יִהְיֶׁה

בפרשתנו מסופר, שמשה רבינו, הקהיל את כל עדת בני ישראל, ומכאן,

שהדברים שהוא מוסר להם באותה אסיפה, הם חשובים מאוד, מאוד. ונשאלת

השאלה, הלוא, מצוות שבת נאמרה כבר בעשרת הדברות, כמו כן, הוזכרה גם

אסיפה של כל ישראל, כדי למוסרו להם.

שאלה נוספת, נוגעת לניסוחם של הדברים. "אֵלֶׁה הַדְבָּרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשת

אֹּתָּם". הלוא, מצוות שבת היא, להימנע מעשיית כל מלאכה, ומכאן, שהיה על

לא תבערו אש, לא תעשו מלאכה וכיוצ"ב.

מצוה לעשות מלאכה בששת הימים! והלוא, מעולם לא שמענו, שיש מצוה לעשות

מלאכה, בימות החול, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים?! היה יותר מובן, אילו

היה כתוב 'ששת ימים מותר לעשות מלאכה'.

שאלה חמישית, למה נסמכה מלאכת המשכן, לאיסור המלאכה בשבת?

סתירה.

להודיע כי הגם שצוה הקב"ה לבני ישראל לעשות משכן וציורים לדברים

עליונים. מ"מ נדע כי אין בנו הדמיון והשתוות מצד עצמינו להעליונים.

הביטול הוא קיום כל המעשים.

ובהצטרפות השבת ועשיית המשכן נגמר המכוון והשלימות כענין

ננסה לפי דל שכלנו, להסביר את דבריו כי עמוקים הם מאוד, כדרכו בקודש.

בא, כל מהותו מגושמת, בתכלית הגשמיות. לא תיתכן אצלו, שום השגה במהות

מאידך גיסא, מאחר והקב"ה ברא את האדם בצלמו, שהיא דרגה מאוד מיוחדת,

שיש בורא לעולם ואת האפשרות לפנות אליו, ולבקש ממנו משאלותיו. וכשנעלה

זאת מצד הבורא, וזאת כדי שיכיר את בוראו, ויציית לחוקיו, כמו שאמר הנביא

יוצא אפוא, שצריך האדם לשתי ידיעות המנוגדות ומקוטבות זו לזו, אשר

תיצורנה אצלו תגובות הפוכות, מצד אחד, הרגשת ריחוק נורא, היוצרת הרגשת

מידות אלה, בנפשו של האדם, תאפשר אצלו עבודת ה'. ע"כ ביאור הקטע הראשון

של דבריו.

כשנעמיק בנפש האדם, אכן נמצא, ששני רגשות אלה, שרירים וקיימים

בקרבו. מתחלפות אצל האדם שתי מחשבות שונות ומנוגדות. תחושה אחת אומרת

תחושת חדלון ואפסות זאת, גורמת לאדם להרגיש: "וכי יכול אני, להבין את

]שלדעת אלברט אינשטיין, היה גדול אנשי המדע מאז ומעולם[ שבשעה שהוא

מתבונן במערכת השמש וביתר הדברים הנפלאים של העולם, הדומם והחי, כי כל זה

יכול היה "להווצר רק בזכות חכמתה ותבונתה, של ישות עצומה, הקיימת לעד, אשר

הם מרגישים, שאדם כל כך קטן ואפסי, ואלוקים כל כך גדול. מכאן המסקנה, שלא

יתכן שיש לאלוקים עניין באדם. ומתוך אותה הנחה כוזבת, יוצרים אותם 'פורקי

עול', מערכת גומלין שלילית: אלוקים רחוק מהאדם, והוא רחוק מאלוקים. וכך,

בכלל. מחשבה זו היא מעשה ידיו של היצה"ר ונועדה להרחיק את האדם מעבודת

הבורא. אמנם, זו הייתה טענתם של כופרים רבים, מאז ומעולם. כבר ציין הרמב"ן

וישנה תחושה אחרת, הפוכה, הנותנת לאדם תפיסה מגלומנית, הנותנת לו

ה' ולאכול מעץ הדעת, באשר הגיעה למסקנה, שהיא יודעת טוב יותר, מהבוי"ת, מה

כדאי לה לאכול! אותה הרגשה, יוצרת מצב, שבני אדם רבים, מחליטים מדעתם, מה

אלוקים רוצה מן האדם, וכיצד עליו לנהוג. באלו אידיאות לדגול, איך להנהיג את

העולם, איך לבנות מערכות חינוך, חיי משפחה וחברה, רצח מתוך רחמים מותר או

אסור, מה מוסרי ומה לא מוסרי. סיכומו של דבר: הם יודעים הכול!

גם מחשבה זו, מרחיקה את האדם מעבודת ה'. למה הוא צריך את הקב"ה,

אם הוא יודע: לחוקק חוקים ותקנות, להגות אידיאולוגיות ולהמציא פילוסופיות,

לבנות תיאוריות גדולות וקטנות, 'איך נברא היקום ולפני כמה מיליארדי שנים!!

איך נוצר האדם, ממה התפתח, באיזה אופן ולפני כמה עשרות מיליוני שנים'!! ועוד

כהנה וכהנה דמיונות, שאין להם סוף! הכול הוא יודע. אז בשביל מה הוא צריך את

אלוקים?!

ראינו אפוא, שכל אחד משתי המחשבות היא חלק מאישיותו של האדם, יש

בה מן האמת, ברם, היא מנוצלת על ידי היצה"ר להרחקת האדם מהשי"ת.

סיכומו של דבר: שתי הרגשות אמת הן. מצד גופו של אדם, הוא עפר ואפר,

היום כאן ומחר שם, מן העפר בא ואל העפר ישוב. מצד נשמתו של האדם, הוא גבוה

ומרומם ועד לשורש הבריאה מגיע. באחת הפעמים התבטא אינשטיין: 'יש אנשים

שתמהים למה איננו מבינים את כל חוקי הטבע, ברם, אני מתפלא, שאנו בכלל

עבודת ה' אומר ה"שפת אמת", תיתכן, רק מתוך שילוב של שתי הידיעות.

מצד אחד יש לדעת, שהאדם באמת רחוק מאוד מאלוקים. הוא אפס, ממש כלום,

לדעת, שהקב"ה ברא אותו בצלם אלוקים, ונפח "בו נשמה כל כך חשובה ועליונה

להבין את רצון הבורא בבריאה. צירוף של שתי המחשבות יחד, יוצר את המתח

הבונה את עבודת הבוי"ת.

המשכן. מה הקשר? מה עניין שבת אצל משכן? להודיע שהגם, שה' ציוה את בני

ישראל לעשות משכן, שהוא ציור של כל העולמות העליונים, למרות זאת, עלינו

לדעת, שאין בנו, דמיון והשתוות מצד עצמנו לעליונים, וצריכים להתבטל אליו ית',

שזה עניין השְבָּתות כל המעשים.

נעמיק בדבריו בקטע זה: המשכן, בו התקפל, סוד הבריאה כולה. היווה צורה

לבאר איך כל המשכן, על פרטיו ופרטי פרטיו, משקף את מבנה העולם העליון.

המשכן הוא בבואה של העולמות כולם. אפילו במקדש שלמה, אסור היה לתכנן

בִכְתָּב מִיַד ה' עָּלַי הִשְכִיל כֹּל מַלְאֲכוֹּת הַתַבְנִית". כמו שהיה לפני כן במשכן, שבנה

משה מפי הגבורה.

יכולים אפוא, בני אדם, שעוסקים במלאכה קדושה זו לחשוב: הנה, אנחנו

מכירים את הבריאה שהרי את הפסוק: "מָּכוֹּן לְשִבְתְךָפָּעַלְתָּ ה' מִקְדָּש ה' כוֹּנֲנו

ולא כלום!

מהי שבת? שבת היא ביטול היש, ביטול האני, ביטול הבריאה הגשמית. לא

עולם הבא'! אולם, לא רק ברמה המעשית, היא יוצרת השבתה של הפעילות

העולמית, אלא גם מהבחינה התפיסתית, מחדירה השבת, לליבו של כל יהודי, ר א יה

שונה, מראייתם של כל באי עולם. בעיניים הרגילות, רואים אנו 'מי שלא טרח בערב

הימים, יש לו את האוכל לשבת. אולם, ב'עיני הדעת והאמונה' יודעים אנו, שההיפך

הוא הנכון, השבת היא זו שמכינה את ה'קמח' לכל ששת הימים הבאים אחריה. זו

היא הר א יה האמיתית! וכך אנו אומרים בקבלת שבת, בפיוט "לכה דודי" שחיבר,

התפילה של העדות השונות: "כִי הִיא מְקוֹּר הַבְרָּכָּה". כלומר, ששת הימים ניזונים

מהשבת ולא להיפך. השבת, היא זאת שמזרימה כוח רוחני שמחייה את ששת

השבת היא זו שנותנת את הכוח לששת ימי החול. יש אפוא דמיון, להבנת המקדש.

'בעיני בשר', עבודת הקורבנות ניזונת מעבודתם ומפרי עמלם של העוסקים במלאכה,

ב"זיעת אפיים". ואמנם כך אמרה אשה בשם מרים בת בילגה, אותה בת ישראל,

סוררת: "שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים

להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: "לוקוס לוקוס ]פירש"י: הוא

ישראל היא, שהמזבח והמקדש הם הצינור להורדת השפע לישראל בפרט ולעולם

בכלל!וככל שקדושתם גדולה יותר השפע הזורם רב יותר!

את הבנותיו בפני דבר ה' בפי נביאיו וחכמיו. השבת היא זאת שנותנת לאדם את

תכונת ההתבטלות, אל האמת האלוקית. כשהאדם מגיע בשבת את חווית 'הנשמה

היתירה', הוא מרגיש בחוש, מה שהוא אומר יום, יום בפסוקי דזמרה "וְאַתָּה מְחַיֶׁה

קשר מסוימת בין השבת לבין המשכן, ובהמשך יתבאר עוד.

ממשיך רבינו ה"שפת אמת" ומוסיף צלע שלישית:

וזה הביטול הוא קודם וחשוב יותר מגוף המעשה וזה עובר לעשייתן".

עם תחילת הבית השני, באו אנשי כנסת הגדולה, הלוא הם, עזרא ובית דינו,

אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב'. '...על הנחת תפילין' '... על אכילת מצה'

שכל המצוות מברך עליהן, "עובר לעשייתן", כלומר, בטרם עשיית המצוה, ותיכף

ומיד עושים את המצוה, ונשאלת השאלה למה?

לחלקה השני של הברכה: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הנחת תפלין', 'מצות

תפילין', 'נטילת לולב', 'על אכילת מצה' וכיוצ"ב.

הבה נבחן, מהו 'מעשה מצוה'? לדוגמא, אדם לוקח לולב ומנענע אותו בחג

הסוכות, הרי שקיים בכך מצוה. אולם, אם ייטול אדם לולב, שלא בימי חג הסוכות

וינענע אותו, האם גם זאת תהיה מצוה? אם אדם יאכל מצה שלא בפסח, האם גם

זה למצוה יחשב? ברור וידוע לכל, שאינו מקיים בכך כל מצוה. הוי אומר, שנטילת

הלולב הינה מצוה דווקא בסוכות, כשם שאכילת מצה היא מצוה, דווקא בפסח.

יוצא אפוא, שכל 'מעשה מצוה', אם נבחן אותו, במאזני הדעת, לא נמצא בו שום

משמעות בעצם המעשה אשר בו!

והיחידה, שאני עושה את מעשה המצוה, באופן שבו היא נעשית ובזמן המסוים שבו

אני מבצע אותה. אולם, אם אדם עושה מעשה מצוה, מכל מניע שהוא, זולת סיבה

זו, אין למעשה המצוה שום ערך ותוכן. הרי שכדי לקיים את המצוה, צריך האדם

האם כל אחד, יכול לבטל את עצמו לרצון ה', ולקיים את המצוה? התשובה: לא

להאמין ולהרגיש שהוא אישית מצווה על ידי הקב"ה. כיצד מגיעים לתחושה זו? כאן

עלינו ללכת אפוא צעד לאחור, ולהבין למה הציווי מותנה בקדושה?

בלשון הקודש, המילה 'קדוש' פירושה נבדל. כמש"כ הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל

קָּד וש'. שזה הכתוב נאמר על עצמות אחדותו יתב' כידוע". שהמילה 'קדוש', כמילת

עצם ניתנת לייחוס אך ורק לאלוקים. שכן, רק הוא נבדל מכל הנבראים בצורה

מוחלטת, שאין דומה לה. אי לכך, הדברים שאנו מכנים אותם כקדושים, הם אך

העמים. רק לאחר שמגיע האדם מישראל להכרה, שהוא נבדל מכל העמים, ונמצא

הווי אומר, לפני שאתה עושה מצוה, אתה צריך לברך. למה עליך לברך? כדי

שתהיה מודע, ל מה שאתה עושה. אם אתה חושב, שלמצוה יש תוכן בעצמותה, יש

והחולין. שלושתם מחוברים לבורא עולם. התחזקות בכל אחד משלושת

דעתו לרצון ה' הוא מבין, שאין עוד מלבדו בכל העולמות ורק לשמו

ולכבודו יש לקיים את כל המצוות, כי בכך אנו ממלאים את רצונו ית',

אנו מגיעים לדרגה הקדושה.