בס"ד

משמעות הדבר: איבוד המותר שבאדם!

ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל י' עטרות השנויות בסדר עולם

התורה מתארת את היום החגיגי, שנטל 'עשר עטרות'. לאחר שבעת ימים

מילואים, שבהם עשה משה רבינו את כל עבודת הקורבנות, הוא מעביר את

התפקיד, לאהרן הכהן ולבניו. ברור, שיום זה היה ליום של שמחה גדולה, לכל עם

ישראל. חנוכת המשכן שימשה, לאות ולמופת שאכן, הקב"ה מחל להם על חטא

העגל. אולם, בעיצומו של אותו יום נשגב ומרומם, לפתע מתרחש אסון נורא ואיום,

שני בני אהרן נספים בעיצומה של הקטרת קטורת.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָתוֹ וַיִּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִימוּ

והנה, למרות שסיבת מיתתם של נדב ואביהו, כתובה מפורשות בפסוק, הרי

שרבו הדעות בדברי חז"ל, אודות שורש חטאם וטעם העונש הקשה שקבלו. והנה,

פרשו לנו חז"ל את גודל דרגתם של נדב ואביהוא, שהיו גדולים אף ממשה ואהרן,

וניתקן לדורות לקרוא ביום הכיפורים, את פרשת מיתתם, כדי שנצטער על כך, ואף

"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה

בפני משה רבן רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר

מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש משל למלך שהיה

יוצא אפוא, שלדעת שני התנאים, מיתתם לא הייתה עונש על מעשה

ההקרבה, אלא, על חטא אחר. דעתו של רבי אליעזר היא, שמעשה ההקרבה שנעשה

ללא שאלת פיו של משה, היה בבחינת, מורה הלכה בפני רבו, שכבר פסקו חז"ל,

לפי דעתו, על החטא של הקטרת קטורת שלא בזמנה, ובמיוחד לפניי ולפנים, נמחל

להם, מפני שעשו זאת מתוך שמחתם הרבה ואהבתם להקב"ה. אולם, עורר הגה"צ

באופן מידי ובצורה כל כך חמורה? ומה עוד, שטרם הוזהרו על כך. כל הציווי של

המלב"ים מסביר, כיצד יכנסו דבריו של רבי ישמעאל, לתוך פשט הכתוב

בתורה, שהקריבו אש זרה:

לא היו ראוים לעונש. רק שהיה שמחתם מתוך אש זרה,חום היין, ובענין

זה קרבו לפני ה', והנס שעדן לא נצטוו על שתיית יין עד אחר כך. על

הקריבה מתו. מתוך שקרבו לפני ה' בהתלהבות אש זרה שלא כדת, וזה

כלומר, לפי דעתו של רבי ישמעאל האש הזרה שבערה בקרבם, היתה חום

היין! רואים אנו מכך, כמה חמור הדבר, לגשת אל הקודש, תחת השפעת יין. שהרי

בני אהרן, למרות שהיו גדולי הדור, נענשו על כך באופן חמור. ואף על פי, שלא גרמה

להם שתיית היין לקלות ראש, אלא, אדרבא היו בתכלית הדבקות ואהבה, למרות

והנה, לא מצאנו בתורה שום איסור על האדם להשתכר. ומאחר ומעשה זה

היה לפני הציווי, שאסור לעבוד בבית המקדש לאחר שתיית יין, הרי שעלינו לרדת

לשורש ההקפדה הרבה, שהקפיד עליהם הקב"ה.

שלמה המלך, בספר משלי, התייחס מספר פעמים לנושא השכרות, כשהוא

מבקר את התופעה בצורה חמורה ביותר:

"אַל תֵרֶא יַיִן כִי יִתְאַדָם וגו' עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְךָ יְדַבֵר תַהְפֻכוֹת"

כאילו מה שתחתיו יתגלגל כסופה, והוא מבלבול שכלו".

הרי ששתיית היין מבלבלת, לא רק את שיקול דעתו והגיונו של האדם, אלא,

משפיעה גם על חושיו, עד שהוא רואה דברים שאינם מציאותיים, ואינם אלא פרי

דמיונו!

על סמך הפסוק דלעיל במשלי, מסיק המדרש, שהיין מביאאת האדם

לעבודה זרה. ולכאורה, לא נראה קשר בין הדברים.

"מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות. לפי שהיין

וביאר הגר"א יפהן את דברי המדרש:

אומנתו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך,

עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. א"ר אבין מאי קרא 'לא

יוצא אפוא, שעל האדם להיזהר לאו דווקא מיין, אלא, מכל דבר שהוא

שייטה את דעתו, מן האמת הצרופה, בין אם זאת מידה רעה, או קנאה ושנאה, או

האדם להיזהר, מאוד מאוד, לפעול אך ורק מתוך צלילות הדעת ובהירות השכל, ולא

מתוך השפעות רגשיות.

לא רק עבודת המקדש נאסרה לאחר שתיית יין, אלא, אף פסיקת הלכות.

וזאת מפני, שאם תלמיד חכם שותה יין, הרי שסופו שמטמא את הטהור ומטהר את

הנהגה מיוחדת הייתה לו, לגאון המפורסם, זקן ההוראה רבי שמואל מסלנט

מיהר מאוד לגמור את סדר ההגדה, וכל המצוות התלויות בלילה זה, ומיד הלך

לישון, וביקש יעירוהו לאחר זמן מה. כשנשאל, מה פשר הנהגתו? הסביר, בליל

הסדר, מגיעות אליו הרבה שאלות, ועליו לפסוק הלכות. והרי זה עתה שתה ארבע

כוסות, ושתויי יין אסור להורות הוראה. ומאחר, וחז"ל לימדונו, ששינה מפיגה את

בטרם, יגיעו השואלים.

מצאנו במדרש: "רבי יהודה ברבי שלום: בלשון עברי שמו יין

ובלשון ארמי חמר. חמר בגימטריא רמ"ח, כנגד אברים שבאדם. היין

סביר, שמא לשעבר צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קיים שנאמר

הרי לפנינו, גם במדרש זה, שהגנות שבשכרות, איננה עצם שתית היין, אלא,

המציאות שנוצרת בעקבותיה, והיא ש'הדעת מיטלטל'. הדעת איבדה את יציבותה,

והיא חדלה להיות מצפן מדויק, מכוון ומנווט את דרכו של האדם!

אם נרד לעומק העניין, שנחשף לפנינו, נראה עד כמה הקפידה התורה, שיהא

האדם מצוי תחת שלטון הדעת. סיבת הדבר היא, שמותר האדם מן הבהמה היא

הדעת שבקרבו. לכן, פותחים אנו את סדרת הבקשות, שבתפילת העמידה "אַתָה חוֹנֵן

לְאָדָם דַעַת. וּמְלַמֵד לֶאֱנוֹשׁ בִינָה". כלומר, היחיד שקיבל מאת הקב"ה דעת תבונה,

הוא האדם, ואך ורק האדם. והבקשה החשובה ביותר שיש לנו, שהיא חשובה יותר

ומכאן, נובעת ההלכה הפשוטה, שאין עליה חולק, והמקובלת על כל עמי

תבל, שאדם חסר דעת, מכונה 'שוטה', הינו פטור מכל המצוות ואינו נושא בעונש

לעולם.

מכיוון שכך, 'התכשיט' היקר ביותר שקיבל האדם, הוא השכל. לכל רמ"ח

איבריו ושס"ה גידיו, יש מקבילות אצל כל החיות והבהמות, הציפורים והדגים.

וכמעט אצל כולם, ברמה גבוהה יותר ואיכותית יותר, מזה של האדם. יש להם

עיניים חדות יותר, חוש ריח מפותח יותר, רגליים מהירות יותר, קיבה חזקה יותר,

מבואר בספרים, שאדם הוא הייצור היחיד, שהולך בצורה זקופה לחלוטין, וזאת

מפני שהמוח, משכנו של השכל, אמור להיות עליון ושליט על כל רמ"ח איבריו

ושס"ה גידיו. אף הקוף, שיש בו דמיון מסוים לאדם, הולך כפוף, ולא זקוף. מפני,

שאצל כל החיות, המוח שווה ערך לכל ייתר אברי הגוף. החיה נשלטת על ידי מערכת

של אינסטינקטים, כלומר, הטבע שבו נולדה, ועל פיו היא פועלת ושורדת. אין אצל

החיה מושג של שיקול הדעת, או לבטים, או ייסורי מצפון, או חרטה וכדומה.

יוצא אפוא, שכגודל הדעת של האדם, כך עליו להעריכה יותר ויותר. ובאם

יאבד אותה ביודעין, גדול יהיה חטאו. כשם שחייל, שמפקיר את נשקו, ולוא לזמן

קצר, חטאו חמור, כי מרגע שאין לו נשק, אין הוא נקרא חייל. כך אדם, שמפקיר את

שכלו, מרגע זה אינו נקרא אדם!

ולפי זה נבין את מאמר חז"ל: "אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו

עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו"

ואדם שהשכל חדל להיות המנהיג שלו, מסוגל להגיע עד עבודה זרה.

והנה קראתי מחקר, שישנם אנשים רבים, ולאו דווקא מקרב פשוטי העם

ושכבות המצוקה, אלא, מבין האנשים רמי המעלה ביותר: עורכי דין, רואי חשבון,

מנהלי בנקים, רופאים וכיוצ"ב, שבאים לעת ערב לביתם, מתיישבים על הכורסה,

ובקבוק שיכר בידם, וכך גומעים מן הבקבוק, לאט לאט, עד שהם משתכרים,

נרדמים על הכורסה, מתעוררים בבוקר, ושבים לעבודה. ואין זו תופעה חד פעמית

אצלם, אלא, נורמה די קבועה. ואמנם, אימרה שגורה אצל יושבי קרנות "בוא נהרוג

את הזמן". "בוא נבלה". בשני המקרים, רצונם, לברוח מן הדעת אשר בקרבם.

והאמת, שאין חדש תחת השמש, וגם דבר זה כבר הזכירו החכם באדם:

תאוותו וישתה הרבה, עד שישתכר. וזה שנאמר שם 'הוֹי גִבוֹרִים לִשְׁתוֹת

נשאל, מה גורם להם, לאותם אנשים לנהוג כך? התשובה תהיה, הם רוצים

לברוח מן השכל, מן הדעת. התבונה, הינה כוח עליון באדם, כוח שאין ערוך לו!

אולם, להרבה בני אדם, התבונה אינה נכס, אלא, נטל כבד מנשוא. "כִי בְרֹב חכְמָה

לו לכעוס על עצמו, הדעת שבקרבו, מבקרת את מעשיו ללא הרף, התרופה למצב זה

היא, לברוח מן החכמה ומן הדעת, וזאת עושים על ידי שתיית שיכר. ובאותו זמן,

הוא נמלט אל החופש מן הדעת.

בראשיתהדברים, הצבנו שאלה, למה נענשו נדב ואביהוא בעונש כל כך

חמור, על מעשה שכלל וכלל לא הוזהרו עליו לפני כן? התשובה היא, על פי מה

מחייב אותו, הרי שחובה הוא על האדם, כאילו נכתב מפורש בתורה. מפני שההארה

השכלית, היא התקשורת האלוקית אל האדם. ומכאן נובע, ככל שדעתו של האדם

גבוהה יותר, כך מחויב הוא יותר.

מעשה במרן הגרי"ס זצ"ל, שהעיר למאן דהוא, על מעשה מסוים. השיב הלה,

בכל ארבעת חלקי השו"ע, לא כתוב שהדבר אסור. השיב לו הגרי"ס, בשו"ע שלי זה

כתוב. ויש מוסרים את השמועה, שתשובתו הייתה: 'בשו"ע החמישי זה כתוב'.

כלומר, לפנינו אדם, שהיה בקיא בכל השו"ע על בוריו, ולמרות זאת, אמר לו רבי

ישראל סלנטר, כי יש דברים שהשכל מכתיב ותוקפם לא פחות מההלכות הכתובות,

אלא, הרבה יותר!

והנה בספר "המוסר והדעת" האיר עינינו בהערה נוספת: מאחר שנדב

ואביהוא, גדולי הדור היו, קשה להבין איך הותרה לנו הרצועה לחטט במעשיהם

ולבדוק אחריהם כדי להחליט אם בזאת חטאו או שמא במשהו אחר? אבל באמת

שנעמוד על החיסרון יושג אצלנו הקידוש ה' שעל דברים עדינים כאלה, דקדקה

עליהם מידת הדין.

ביודעין. הסיבה שהתורה לא כתבה איסור להשתכר, מפני שכל

דבר שהשכל מחייב, כאילו נכתב בתורה. חטאם של נדב ואביהוא

היה, שלמקום שצריך להיכנס בשיא צלילות הדעת, הלוא הוא,

קודש הקודשים, נכנסו כשאין דעתם בשיא תוקפה. והתביעה

עליהם הייתה נוקבת, מפני שלא חשבו זאת לחטא.