1

בס"ד

המספר לשון הרע מצוותיו עוברות לזולתו

מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע

לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל".

האיסור של אמירת לשון הרע ורכילות ידוע ומפורסם לכל. בזכות הכהן הגדול מאחיו,

רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל שבספרו "חפץ חיים" גרם להביא את הנושא למודעות הציבור.

אכשר דורנו שהתרבו החוגים והקבוצות בלימוד הלכות לשון הרע וביחוד בנות ונשות

ישראל הצדקניות, שמקדישות שעות רבות ללימוד הנושא.

אבל כדאי לעורר עניין חשוב ויחודי שלא מצינו דוגמתו בשום עבירה אחרת.

כתב בספר "חובת הלבבות": "הרף, אחי, וחמול על זכיותיך, שלא תאבדנה ממך ולא

תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח

למדבר בו כלי מלא מזימרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך

בזה.

ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם

מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותן, ויאמרו: לא עשינו אותן, וייאמר להם:

עשה אותן אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם,

יבקשו אותו בעת ההיא, וייאמר להם: אבדו מכם בעת שדיברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם

גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינון, ייאמר להם: נוספו

2

הרי לפנינו חידוש עצום שהמספר לשון הרע על חברו כל מעשיו ומצוותיו הטובים

נזקפים לזכותו של אותו אדם שהוא סיפר עליו לשון הרע, ואילו העבירות שלו עוברות לחלקו

של המספר לשון הרע. הרי שלפנינו תמונת מצב מבהילה ביותר, יכול להיות אדם שכל ימיו

עמל בתורה ובמצוות, אבל ברגע אחד כל עמלו יעבור לרשות זולתו, ואילו לחלקו תגענה

עבירות עד בלי די!

למרות שבעל חובת הלבבות לא נתן מקור לחידושו מדברי חז"ל, בש"ס ובמדרשים,

הרי שכל גדולי הראשונים והאחרונים אימצוהו כאמת לאמיתה.

כתב בספר "אורחות צדיקים": " הָיָה אֶּחָד מִן הַחֲכָמִים שֶּסִפְּרוּ עָלָיו רַע, וּכְּנוֹדַע הַדָבָר

לֶּחָסִיד, שָלַח לְּאוֹת ו שֶּסִפֵר עָלָיו דוֹרוֹן, וְּכָתַב ל ו, אַתָה שָלַחְּ ת לִי דוֹרוֹן מזְּכֻיּוֹתֶּיךָ, וַאֲנִי גָמַלְּתִי

לְּךָ בְּדוֹרוֹן זֶּה שֶּשָלַחְּתִי לְּךָ; כִי לְּיוֹם הַדִין מַרְּאִים מִצְּווֹת לְּהַרְּבֵה בְּנֵי - אָדָם שֶּלֹּא עָשׂוּ אוֹתָן

מִצְּווֹת, וְּיֹאמְּרוּ, הֲלוֹא לֹא עָשִׂינוּ זֶּה! וְּיָשִיבוּ לָהֶּם, אוֹתָם שֶּסִפְּרוּ עֲלֵיכֶּם רַע הֵם עָשׂוּ אֵלּוּ מִצְּווֹת,

מנוסח הדברים ניכר שרבינו העתיקם מספר חוה"ל. והכתוב השלישי הוא נכד

אחד שדיבר דברים רעים על חכם אחד, והחכם לא רצה להשיב לו, וכשבא אותו חכם לביתו

שלח לגביר מנחה חשובה, ואמר לו החכם ראויה לך המנחה, לפי שאתה הקלת מעלי העוונות

שהיו עלי, ואיך לא אתן לך מתנה? ראה מעלת מי ששומע חרפתו וישתוק, כי אפילו העוונות

שיש לו, המחרפו יקחם ממנו"!

גם המלאך המגיד שהיה למרן הבית יוסף ז"ל הודיעו: "ואשר קמו נגדך אין להרהר

כי הם לא יזיקוך אלא הועילו לך. כי מי שאומר לשון הרע על חבירו מנכין לו מזכויותיו

ונותנים וכו', והוא אמת ויציב, ואילו הוו ידעי בני נשא דא, הוו חדאין כד שמעין דאמרי ביש

זכיה גדולה הם זוכים, כשמישהו מספר עליהם לשון הרע, הם היו שמחים מאוד, ולא עצובים

וממורמריםכפי שהדבר במציאות.

רבותינו האחרונים לא רק שקיבלו את החידוש ההלכתי כפשוטו, אלא עוד הוסיפו

3

בזה הנעלב מתקן נפשו ומתכפרים עוונותיו, והעולב יורש חלק גיהנם מהנעלב, והנעלב יורש

חלק העולב בגן עדן".

ורבינו יוסף חיים ז"ל אבי מקובלי דורו, ביאר את עומק הדברים בספרו "אדרת

הוא עצמו חלק רע ונדבק בו ומטמא אותו, וכמו שכתוב 'ותהי עוונותם על עצמותם'. כי העון

שהוא רע גמור בהחלט נדבק באדם, ואמנם הרע הזה שהוא העון עצמו אפשר לו להסתלק

שהוא העון עצמו שעשה יפרד ממנו, כי יקח אותו בעל לשון הרע".

הלוא, מבואר בדברי חז"ל וביחוד האריכו בכך גדולי רבותינו הראשונים בנגלה

ובנסתר, את גודל העמל והעבודה, היסורים והסיגופים שצריך האדם לעשות כדי לכפר אפילו

על עבירה אחת מדרבנן שעבר, ועל אחת כמה וכמה על עבירה דאורייתא ומה עוד, על חייבי

כריתות ומיתות בי"ד. והנה כאן בא אותו אדם שמספר עליו לשון הרע ונוטל במחי יד את כל

עוונותיו. דרך העולם שאדם שמדברים עליו לשון הרע, נמצא בצער ומתפלל אל ה' שיפסיקו

ובמקום אחר המשיך והעמיק רבינו ז"ל בביאור העניין: "הצדיק מסתמא יש לו

מחשבות טובות הרבה שתמיד מחשב לעשות מצוות ומקווה למצות תמיד בלי הפסק. ובודאי

שאי אפשר לו לקיים כל מחשבותיו בפועל לעשותם ממש וכו'. ואמרו חז"ל שהמספר לשון

הרע על חבירו לוקח ממנו כל מצותיו. והנה הרשע ודאי רוב המצוות שעושה, הגם שהמעשה

טוב, עם כל זה המחשבה שהיא רעה, שמכוין בה פניות זרות ורעות ואינו חושב לשם שמים,

ואם כן השתא זה הצדיק שנוטל מצות הרשע, נמצא שיש לו הרבה מצות שהם חסרים

מהמחשבה. והשתא מאחר שהם שלו וזכה בהם, אזי הקב"ה מצרף מחשב שלו עם אותם

למדנו מתורתו של רבינו ז"ל, שלא רק שהצדיק מקבל את מצוותהרשע, אלא שהן

עוזרות לו גם לשפר ולממש את המחשבות והכוונות הטובות שהיו לו ולא הצליח להוציאן

לפועל מסיבה כלשהי, ואזי מצטרפות הן למעשה הרשע ויוצרות יחד מצווה חדשה ומהודרת.

לאחר הדברים החמורים שלמדנו, יעמוד מספר לשון הרע על גודל עוונו, ועל טיפשותו

הרבה שאותן מצוות שעמל ויגע לקיימן לאורך ימים ושנים, 'ברחו לו' ועברו לאותו אדם שהוא

דיבר לשון הרע, והוא החליט לחזור בתשובה. תעמוד לפנינו השאלה, האם לאחר שחזר

בתשובה שלמה, תחזורנה אליו כל המצוות שלו והעבירות של אותו אדם שהוא סיפר עליו

לשון הרע, שעברו לחלקו יחזרו לעושיהן המקורי?

4

הראשונים המספר לשון הרע על חבירו אזי מצוותיו של המדבר נוספים על המדבר לשון הרע,

וכן הוא בספר חובת הלבבות וכו', ואמרו ז"ל דמעיל מכפר על לשון הרע יבוא דבר שבקול

ויכפר על דבר שבקול, וידוע שרימון מרמז על מלאים מצוות כרימון, אך נתרוקנו על ידי לשון

רבינו ז"ל כתב, שלאחר חזרה בתשובה שלמה ואמתית, הכל חוזר לקדמותו, בעל

המצוות מקבל את מצוותיו ובעל העבירות חוזרות אליו עבירותיו.

ברם, למרות שחיפשתי בספרים לא מצאתי הסבר להלכה מחודשת זאת. אמנם, בספר

בשאר החטאים של בין אדם לחברו אין הלכה כזאת. אדם הגונב מחברו את כל ממונו או אף

הרוצח את חברו, עונשם חמור בעולם הזה ובעולם הבא. אבל, כמו שאמרו חז"ל אין עבירה

לנרצח, אלא שהוא לא מפסיד אותן כלל וכלל. אלא, יענש על עבירותיו ויקבל שכר על מצוותיו.

יכול להיות שההסבר להלכה המחודשת הוא: הלוא, לשון הרע בא משורש הגאוה, כמו

שאמרו חז"ל תולעת, אזוב ועץ ארז כדי לכפר על גאותו. מפני, שרק אדם שחושב שהוא יותר

חכם, פיקח וצדיק מזולתו מותח ביקורת על אחרים, ולא עוד, אלא שהוא הולך ומפרסם את

ביקורתו בעיני רבים. לכן, מאחר והוא פוגע בכבוד הזולת מכיוון שהוא מחשיב את כבודו

לגדול בהרבה מזה של זולתו, הרי שמן השמים משפילים אותו, ואין השפלה אלא נטילת

מצוותיו של האדם ומרוממים את כבוד זולתו, ואין כבוד אלא ריבוי מצוות ומעשים טובים

בעולם האמת. מכיוון, שאף אם אדם רוצה למתוח ביקורת על זולתו, הלוא כבר אמרה

פניו ברבים".

הרי לפנינו, שאפילו אם נכשל בחטא גדול, אסור לפגוע בכבודו אלא להעיר לו בצורה

עדינה ומנומסת, כשאיש אינו שומע.

אחד האברכים שזכה בתקופה מסוימת להיות נהגו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן

אויערבך זצ"ל, סיפר, שדרכו היתה להסיע את מרן לביתו שבשכונת שערי חסד, בגמר שיעורו

בישיבת "קול תורה". אל נסיעה זו היו מצטרפים אברכים שהתגוררו באזור, מסלול הנסיעה

הקבוע היה אל בית מרן ומשם כל אברך ירד באיזור ביתו. יום אחד העיר הייתה פקוקה מאוד,

ומכיוון שחפץ היה הנהג שמרן יגיע אל ביתו בזמן הקבוע למרות הפקקים הגדולים, הוא סטה

מהמסלול הקבוע, עלה מעט על המדרכה ונסע במהירות מופרזת, מרן ראה ושתק. אך פתאום

הוא פנה אל הנהג בשקט וביקש: היום תשנה את המסלול הקבוע, תוריד תחילה את

5

האברכים בביתם ואותי תוריד אחרון... התפלא האברך לפשר העניין, אך עשה כבקשת רבו.

הם נשרכו לעייפה בין עומסי התנועה והאברכים ירדו כל אחד במקומו. כשאחרון האברכים

ירד, שאל מרן את הנהג: "כעת רק אני ואתה נשארנו ברכב?" ואז, הרצינו פני מרן והוא

העמידו על חומרת מעשיו בנסיעתו המסוכנת והפזיזה. "השתוממתי והתפעלתי", מספר

הנהג: "מרן, ממנהיגי כלל ישראל, בגילו הישיש ובחולשתו לאחר מסירת השיעור, בכדי

לשמור על כבודי מוכן היה להיטלטל בסמטאות העיר, להמתין עד שאחרון האברכים ירד,

ורק אז להוכיחני! רגישות זו לבדה גרמה לי לשנות את נהיגתי".

אחד מתלמידי מרן שהאזין לסיפור, הוסיף ואמר: האמת שלנו אין כל חידוש במעשה

זה, הלא זוהי דרכו ומורשתו של מרן! מי שזכה להימנות על תלמידיו בשיעורו הקבוע בישיבה

ידע שכאשר היה נדרש להעביר ביקורת על תלמידיו, היה מפסיק את השיעור בפנים רציניות

עד לאימה, וכשסיים את דברי הביקורת, תוך שבריר שניה היה סבר פניו חוזר לחיוכו המוכר

והקבוע, והוא המשיך את השיעור ברוגע ובשלוות נפש כאילו לא קרה מאומה דקה קודם!

ידענו אנו התלמידים שביקורתו נובעת אך ורק מיראת השמים הגדולה שהייתה טבועה בו,

חייו היו מנותבים אך ורק למה שההלכה מחייבת אותו בדיני תוכחה – משם נבעה ביקורתו,

ולא משום רגש זר אחר! ומפני כך תוכחתו נפלה על אוזניים קשובות. מי ששולט שליטה מלאה

על רגשותיו אין כל פלא שינהג כך.

רואים אנו עד כמה על האדם להקפיד על כבוד זולתו, על אחת כמה וכמה לא לספר

עליו לשון הרע.

עוברות לחבירו ועוונות חבירו עוברות אליו. על כן האדם שמספרים עליו לשון

הרע לא צריך להתעצב, אלא לשמוח מפני שבכך התכפרו לו כל עוונותיו ועברו

לזולתו. אם המספר חוזר אחר כך בתשובה המצב חוזר לקדמותו. גם כשאדם

רוצה להעיר לזולתו דבר מה, עליו לדאוג לכך שאיש לא ישמע זאת ולהעיר לו ברוח

טובה ונעימה.