בס"ד

חוקי התורה הם המקיימים ומעמידם את חוקי הטבע

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵּכוּ וְּאֶת מִצְּוֹּתַי תִשְּמְּרוּ וַעֲשִיתֶם אֹּתָם: וְּנָתַתִי גִשְּמֵּיכֶם

מצוה בהאי עלמא ליכא". ואילו בתחילת פרשתנו, כותבת התורה בפירוט רב מאוד,

שעבור המצוות שיקיים האדם, יזכה להטבות גדולות מאוד בכל תחומי החיים.

הקב"ה מבטיח לו: בריאות, פרנסה טובה, זרע של קיימא וכל יתר הדברים הנחוצים

לאדם. ברם, לא רק לפרט מובטח כל הטוב, אלא, גם לכלל האומה: יציבות כלכלית,

מזג אויר תקין וביטחון בגבולות. ניתן לסכם זאת, שכולם יחיו בטוב ובנעימים,

באופן מופלא ביותר, עד שניתן לתאר את מצבם 'כגן עדן עלי אדמות'. אם כן, הרי

לפנינו 'שכר מצוה בהאי עלמא'?!

הסברים רבים ניתנו, לישב קושיא זו. אנו נביט לעבר פירוש 'חזקוני', שכתבו

כדרכם של קדמונים, בקוצר מילותיו, ישב את הסתירה. כל המצב הנפלא

אלא התנהגות טבעית של כל הנבראים, שנבראו בששת ימי המעשה, כדי שיאפשרו

לאדם לחיות ולהתקיים באופן הטוב והנעים ביותר. כל זאת כדי שהוא יוכל להיות

פנוי למלא את חובתו בעולמו, הלוא, היא עבודת ה'. כמו שהסבירה התורה את

הרי שבדבריו האיר לנו, שכל הטבע על כל כוחותיו, שבראו הבוי"ת בששת

ימי המעשה, מעצם מציאותו שואף לתת ולהוציא את כוחותיו אל הפועל, שכן,

למטרה זו נברא.

בהדרגה הגשמיים למיניהם... עוד ביארנו שעיקר אמתת המציאות

ממה שנשתרש ונתיסד שם... והחכמה העליונה המשיכה את הדברים

שלהם גבוה מעל גבוה עד הכחות הראשונים, וכל אחד עומד במעמדו

ומתקיים במדריגתו וגבוליו כמו שהטביע לו הבורא ית', ואינו יוצא

מהם. והשרשים כלם משפיעים לענפיהם כפי ההשתלשלות, מבלי

שיוציאום מגבולם הטבעי כלל".

הצומח? אולם, התשובה טמונה בכך, שכל נברא גשמי, אינו אלא, התגלמות של

יישות רוחנית נעלה יותר, השואפת למלא את רצון קו נה. ומאחר וכל תכלית

ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". ביאור הדבר, בששת ימי בראשית, כשברא

את ציווי ה', ובאותו ציווי נוצרו מיידית, כל אותם יצורים השייכים לעולם הצומח,

שמספר סוגיהם מגיע למאות אלפים, הממלאים את כל כדור הארץ. הן אלה שעל

פני היבשה והן אלה שעל קרקעית הימים. יש להדגיש, שעד היום טרם גילו אנשי

המדע את כל הצמחים. מידי זמן, שומעים על גילוי צמח חדש מסוג שטרם נודע עד

היום! אם ב"יערות הגשם" שבדרום מזרח אסיה, או במעמקי הג'ונגלים המקיפים

במעמקי האוקיינוס, בשעה, שעל פי כל התיאוריות המדעיות, בעומק של למעלה

ממאתיים מטר, לא יכולה להתקיים צמחיה, מפני, שקרני השמש אינן מגיעות לשם.

עולם הצומח המוכר לנו, משתמש בקרני השמש, כדי לבנות את עצמו, באמצעות

תהליך המכונה 'פוטוסינתזה'. דבר שלא יכול להתקיים באותם מקומות עמוקים,

ששוררת בהם אפילה מוחלטת. מבלי לגלוש לנושא, נציין רק זאת, שלמרות

המים, כדי להביאם אל המעבדות, הם 'התפוצצו' לחלקיקים קטנטנים!

הראשון. אולם, יצאו אל הפועל רק ביום השלישי, ועל כולם העיד בוראם, שנעשו

באופן 'טוב', דבר שמוצא את ביטויו לא רק בצורתם ובתיפקודם, אלא, בראש

מהצמחים ומבעלי החיים, טרם מצאנו מה התועלת שהם מביאים לאדם, הרי זה

בא מקוצר דעתנו והבנתנו. אף מארס הנחשים, כותב הרמב"ם, שהיה מגדולי

הרופאים, בהיסטוריה, אנו מפיקים תרופות עבור בני אדם. יוצא אפוא, שכל עולם

הצומח שואף להביא לאדם את הטוב והאושר. צמח אחד מייצר מאכל עבור האדם,

והשני מייצר חוטים המשמשים למלבושו וכיוצ"ב. והנה בכך, שכל הבריאה פועלת

בתיאום הדדי מלא, מתגלה כבודו ית', וניכר לעין כל, שכבודו מלא עולם. בכך

מתגדל ומתרומם, כבוד שמים ואז מתממש הפסוק: "יְּהִי כְּבוֹּד ה' לְּעוֹּלָם יִשְּמַח ה'

הווי אומר, שהאדם המקיים את חובתו בעולמו, בקיימו את תרי"ג מצוות

בוראו, ובכך הוא גורם לבריאה, לתת לו את כל המצוי בה, לא רק שאין הדבר נחשב

לו כנוטל את שכרו בעולם הזה, אלא שעל הא גופא, שעושה נחת רוח לבוראו, מקבל

הוא את שכרו לעולם הבא, בכפל כפלים.

אולם, לאידך גיסא, מתרה בנו הקב"ה: "וְּאִם בְּחֻקֹּ תי תִמְּאָסוּ וְּאִם אֶת

הרי, שגם חוקי הטבע לא ישרתו אתכם, לא יספקו את צרכיכם אם אתם לא תעמדו

במילוי חובתכם בעולם.מצבכם החומרי, הבריאותי והביטחוני, ילך ויתדרדר מטה,

מטה! לכן, אומרת התורה, שהקללות תבואנה על העם, בשבעה גלים, כשבכל גל שבע

חוזר רש"י ומציין בכל אחד משבעת גלי הפורענות, את שבע המכות הכלולות בו.

ידוע, שהמספר שבע מורה על כוחות הטבע, שנוצרו בשבעת ימי המעשה

בכל מכה באופן עמוק יותר ובכל גל באופן כואב יותר,. מפני, שהאדם פוגע בטבע

בהתנהגותו הנלוזה!

מצייד אותו במיטב הציוד והשכלולים, כדי שיוכל לייצר בו תוצרת מעולה שתביא לו

רווח. גם העובדים המיומנים המגיעים לעבוד, מוצאים ריהוט מעולה, שולחנות

טובים, כסאות נוחים, מיזוג אוויר מלא, מחשבים חדישים. חדר אוכל משוכלל ובו

מקררים מלאים כל טוב. כל זאת, כדי שהם יוכלו לעבוד במלוא המרץ, לא יתעייפו

מן החום, לא יצטרכו לצאת לחנויות לחפש אוכל. כמובן וכנהוג, בסוף כל חודש,

מקבל העובד משכורת נאה. ברור, שלא קיזזו משכרו את כל העלויות הרבות של כל

אמצעי הנוחיות שהוזכרו לעיל. הווי אומר, שכל זמן שהוא נמצא במפעל, הוא 'חי

בנעימים', על חשבון המעביד, ובנוסף לכך את שכרו הוא מקבל במזומן בסוף

החודש.

עובדים. הם מנצלים את שהותם במפעל, בכדי 'ליהנות מן החיים', יושבים

בחדריהם הממוזגים, על הכיסאות המאוד נוחים, מפטפטים בינם לבין עצמם,

מנהלים שיחות טלפון לכל העולם, כמובן, על חשבון המפעל, מנהל המשק ממלא כל

כינס את העובדים, והודיע להם, שהוא רואה בהתנהגותם מעילה באימון שהוא נתן

בהם, ואם המצב ימשך כך, הוא יסגור את המפעל. כהתרעה ראשונה, הודיע להם,

שהחל ממחר, עליהם להביא את האוכל בעצמם. לאחר שבוע, כשראה שהמצב לא

משתפר, ניתק את מערכת מיזוג האוויר. כשנוכח לדעת, שהפועלים מתעלמים מכל

החשמל מן הבניין. כשראו זאת העובדים, פקעה סבלנותם, והם החלו לסקול את

בעל המפעל, ולהשליך עליו את המחשבים היקרים והמשוכללים, מתוך מחאה על

המפעל, והאלימים שבהם אף הובלו לבית הסוהר, כדי להישפט על התנהגותם

התוקפנית כלפי השוטרים.

כך גם מתארת הפרשה את יחסו של 'בעל הבירה', כפי שכינו חז"ל את בורא

העולם, ביחס לעם ישראל, שקיבל ארץ זבת חלב ודבש, 'ארץ חמדה טובה ורחבה',

שיש בה הכל. כפי שתיאר רבי יהודה הלוי ז"ל בספר "הכוזרי". ארץ ישראל נמצאת

וכהנה וכהנה, תופעות טבע הנמצאות באופן סדיר בחלקי תבל שונים, אף

המתורבתים ביותר כגון, ארה"ב, הרי, שליבנו צריך להיות מלא שמחה, שכל אותם

מאחר ויש אנשים שגופם צריך חום רב או לחות רבה, ומאידך, אנשים הזקוקים

לאוויר יבש וקר, הרי, שגם אלה מצויים בארצנו באזורים מסוימים. כל זאת נתן לנו

הקב"ה, כדי שנוכל לשבת 'במפעל' שלו, ו'לייצר' עבורו את 'התוצרת' שהוא צריך,

כביכול, והיא עסק התורה וקיום המצוות. כמו שכתוב: "אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹּמָם וָלָיְּלָה

אולם, אם עם ישראל ינצל לרעה את התנאים הטובים שבארצנו הק', כדי

עבירה"!

כתב מרנא הגר"א זצ"ל בביאורו למשלי על הפסוק: "לָדַעַת חָכְּמָה וּמוּסָר

המחשבה, שכל המעשה. העיוני הוא בדרכי שמים, בהילוך כוכבים ובמרכבה

וכדומה. ושכל המחשבה הוא להנהיג את עצמו במידות. ושכל המעשה הוא במעשה,

והם סוד: תורה ומצות ומדות וכמו שפרשנו בישעיה, ואין להאריך והמבין יבין".

והנלע"ד לבאר את דבריו הק', אשר כדרכו בקודש, במילים מעט, כלל

עניינים רבים ונשגבים!

הנה, מצוות התורה מתחלקות לשלשה חלקים: משפטים, מצוות, חוקים.

על השכל האנושי, ואף אם לא היו ניתנות בסיני, מן הראוי היה שנחוקק אותם

לאדם ולחברה, אלא מצוות שבמסגרת עבודת האדם לקונו. אמנם, אלמלא לא

נצטווינו בהן, לא היינו ממציאים אותן לבד, אבל לאחר שניתנו, טעם והיגיון

מוצאים אנו בהן. לדוגמא: אכילת מצה, מרור ופסח בליל ט"ו בניסן. שלשת דברים

אלה, הם זכר ליציאת מצרים, שבה נגאלנו מעבדות לחירות. אמנם, לא היינו הוגים

רעיון זה מעצמנו, אבל לאחר שניתן, מבינים אנו את טעמה של כל אחת מן המצוות

אותן, תוך כדי דקדוק מרבי, בכל פרטי המצוה ודקדוקיה, עדייןאין אנו יורדים

לטעמן האמיתי, למה נצטווינו בה? ולמה פרטי עשייתן הם כאלה ולא אחרים?

זה, מעבר לשאר הלימודים שלומדים בני אדם בכל תחום שהוא, היא בכך, שכל

לימוד שהוא, בא להקנות לאדם ידע מסוים. אי לכך, אם זוכר האדם את אשר למד,

אין לו שום סיבה, לחזור וללמוד שוב את שלמד בעבר! שונה הוא לימוד התורה

בתכלית השינוי, כמו שהזהיר הקב"ה את יהושע: "לֹא יָמוּש סֵּפֶר הַתוֹּרָה הַזֶה מִפִיךָ

והפוך', עדיין מצווה אתה לחזור וללמדו. וכך מצאנו שחז"ל פירשו את הפסוק:

פעמים, מוגדר כ'עובד ה' '. ושאלה מפורסמת היא: הלוא, אדם שיחזור על לימודו

מאה פעמים, זה דבר נדיר מאוד. ולמה הפסוק קורא לאותו צדיק 'אשר לא עבדו'?

ואולם, הקושיא מחריפה שבעתיים, וכי אותה פעם יחידה, שהוסיף ושינן את

לימודו, שחזר בפעם המאה ואחת על לימודו, היא ההופכת אותו לעובד ה'?!

מקובל בשם הגר"א, שאדם שחוזר על לימודו מאה פעם, מובטח לא שלא

ישכחהו לעולם. אם כן, האדם שחוזר על פרקו מאה פעם, עדיין אין ניכרת בו עבדות

ה', שהרי קיים חשש, שכל חזרתו אינה, אלא כדי שידע את התורה על בוריה. אולם,

משעה שאדם לומד את הפעם המאה ואחת, ברור שהוא עושה זאת לשם שמים,

תורה אך ורק מפני שזה ציווי ה', הוא זה שמוגדר כ'עובד ה' ', שהוא התואר הנשגב

ביותר!

בין המצוות. מכיוון, שהסיבה שצריכים ללומדה, יום ולילה, ללא הרף, אינה נתפסת

בשכל אנוש.

כעת, נתבונן בדבריו של רבי עקיבא, אשר לו נגלו תעלומות עולם, היחיד מבין

הארבעה, שנכנסו לעמוד על "כבשונו של עולם", שנכנס בשלום ויצא בשלום, שאמר

בפרקי אבות: "חֲבִיבִין יִשְּרָאֵּל, שֶנִתַן לָהֶם כְּלִי חֶמְּדָה. חִבָה יְּתֵּרָה נוֹּדַעַת לָהֶם שֶנִתַן

פה, היא הכלי שבו נברא העולם. ואמנם, כך מצאנו במקורות נוספים:

"כשרצה הקב"ה לברוא העולם היה מסתכל בתורה בכל מילה ומילה ועשה

לעומתה אומנות העולם, משום שכל הדברים והמעשים של העולמות כולם הם

במילה זו וברא את השמים, בתורה כתוב ויאמר אלוקים "יהי אור" הסתכל במילה

זו וברא את האור, וכן בכל מילה ומילה הכתובה בתורה הסתכל הקב"ה ועשה דבר

אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא

דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה

פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה

"ה' קָנָנִי רֵּאשִית דַרְּכוֹּ קֶדֶם מִפְּעָלָיו מֵּאָז". ופירש את הפסוק רבינו יונה ז"ל

גם הרמב"ן בחיבורו "תורת ה' תמימה" הרחיב את הדיבור בעניין:

"עוד התורה מאירת עיניים בדברים גדולים מכל אלו, היא החכמה הנעלמת

מעיני כל חי, ורחבה מיני ים, והוא שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ובכל

דבר זה מרן הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל:

כולם, כך מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת

על נכון, הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי. כי קב"ה ואורייתא

להבין באופן מסוים, וחלקם לא יכול להבין כלל. טבע העולם, יכול

האדם ללומדו באופן חלקי, ולהבין כיצד חוק טבע אחד פועל ואיך הוא

מתייחס לחוק אחר. אולם, לעולם לא יבין את מהות החוק ויסודו.

כשישראל עוסקים בתורה, על פי ציווי ה', אזי, הטבע פועל גם הוא על פי

ציווי ה' ומספק לאדם את כל צרכיו באופן אופטימאלי. כשישראל אינם

ממלאים את חוקי התורה, גם הטבע שובת מלקיים את ייעודו.