בס"ד

המצורע דוגל ב'חופש הדיבור' לכן הוא מגורש מחוץ למחנה!

בפרשיות "תזריע מצורע", מאריכה תורתנו הק' מאוד, מאוד בעניין המצורע

על פרטיו ופרטי פרטיו, על אופני זיהוי הצרעת, על הרחקתו, על תהליך החלמתו ועל

עניין חשוב עד מאוד. והדבר צריך ביאור רב. השאלה הראשונה היא: בעוד טמאים

אחרים משולחים ממחנה שכינה בלבד, אחרים משולחים גם ממחנה לוויה, למה

טמא צרעת צריך להזהיר את האנשים שלא יתקרבו אליו, ולא שאר סוגי הטמאים?

מכוח שאלות אלה, המסקנה המתבקשת, ממבט ראשון, היא, שלפנינו מחלה קשה

ומסוכנת, מאוד מדבקת ומסכנת את כלל האוכלוסייה, ולכן, יש להרחיק את

המצורע הרחק כמטווחי קשת.

אולם, אף בטרם נרד לבחינה מדוקדקת של העניין, נראה רעיון זה זר מאוד.

שהרי התורה אינה נכנסת לשום תחום מתחומי הרפואה האנושית, בהשאירה את

מכלול חיי האדם להבנת חכמי המדע, שבכל תקופה ותקופה. וכפי שהתורה לא

כתבה כיצד יש לבנות בנין ולחזקו, כדי שלא יתמוטט, כך לא כתבה אלו אבות מזון

חייב האדם לאכול כדי להיות בריא, ולא מאלו שומנים עליו להיזהר, כדי שלא ילקה

בהסתיידות עורקים. למרות, שחיי האדם ובריאותו חשובים הם מאוד בתפיסת

התורה, עד כדי כך, שפיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, חוץ מג' עבירות. הרי,

שאת ההגדרה "מהו פיקוח נפש"? השאירה התורה לקביעת הרופאים, על פי הבנתם

המדעית שבכל עת ועת. על כן יראה מוזר לומר, שדווקא במחלת הצרעת העמיקה

והרחיבה התורה, כאילו שזו המחלה הנפוצה והמסוכנת ביותר.

משה', שבודדה את החולה ושלחה אותו אל מחוץ למחנה הוכיחה דאגה לבריאות

אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות

אלה: כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול; והכהנים

המשמשים במסגרת זו אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה

הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא 'מחלת הצרעת'; רק

כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים; נראה אפוא, שהיהודים סבלו ביותר

להלן חמש מתוך ראיותיו הרבות של רש"ר הירש, שהצרעת מחלה טבעית,

ובידודו של החולה איננו כלי בידי מערכת ההיגיינה הציבורית, בכדי לשמור על

בריאות החברה:

ולא יתכן לקבל הנחה, שאם האדם חולה במקצת, נחשוש שידביק אחרים.

אולם, אם המחלה פורצת בכוח רב ומכסה את כל הגוף, שוב אין לחשוש

שידביק אחרים!

לִרְאוֹת אֶת הַנֶגַע ולֹא יִטְמָּא כָּל אֲשֶר בַבָּיִת וְאַחַר כֵן יָּבֹא הַכֹהֵן לִרְאוֹת אֶת

לחוס על בעליהם!" הלוא, היו צריכים לערוך פשיטת פתע ולשרוף את כל

התכולה!

מגיב על כך רשר"ה: "עוד למדנו מכאן בתורה שבעל פה על התחשבות

הליברלית של אותם 'רופאים מטעם משטרת התברואה', הלבושים בגדי

כהונה. והן התחשבות מעין זו היא חסרת כל מובן במחלה 'מסוכנת'

אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות

שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכהנים

נמנעים מלפקח על הצרעת. בשבעת ימי המשתה ואף בשלוש הרגלים, עת

נגעים כל עיקר". ראיה שלא סכנת ההדבקה היא סיבת ההרחקה!

מדובר כאן במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל: 'חמירא סכנתא מאיסורא'

לא נטמא בנגעים; נגעו לא היה טעון ראיה, ושום בידוד לא הוטל עליו. גדולה

ברשות הנכרי.

שיקולים אלה וכיוצא באלה מביאים אותנו לכלל מסקנה ברורה: אי אפשר

כלל לומר, שפרק זה דן בריפוי מחלות ובמניעתן. אין להעלות על הדעת,

שהכהנים ממלאים תפקיד במסגרת 'שירותי התברואה'; תדע שכן: שהרי

בכל הפרק הזה אין נוקטים בשום אמצעים כדי לרפא את המחלות

שלפניהם".

הרמב"ם, שהיה מגדולי הרופאים בהיסטוריה, ורגיל לתת תמיד הסברים

פשטניים לטעמי המצוות, אומר, שבמקרה שלפנינו, הנימוק הרפואי הוא שולי

"אבל טומאת צרעת כבר בארנו ענינה. וגם החכמים ז"ל בארו את

ושאותו השינוי מתחיל בקירות, אם שב הרי זו היא המטרה, ואם התמיד

ברשעו עובר אותו השנוי למצעותיו וכלי ביתו, ואם המשיך ברשעו

מתדבקת, וכל בני אדם נפשם קהה ממנו וכמעט שזה בטבע" )מו"נ חלק

שלישי, פמ"ז(.

וכך גם בספרו ההלכתי: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל

עניינים הרבה שאין דומין זה לזה שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת

ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או

הבתים קרוי צרעת וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה

למה על לשון הרע נענש בצרעת?

אולם, אם לא בהרחקה מטעמי בריאות, אלא בהרחקה ענישתית עוסקים

אנו, עלינו לחפש היכן מתקיימת כאן, כדרכה של תורה, הנוסחה של 'מידה כנגד

אולם, תשובה זו, מולידה שאלה חמורה מקודמתה, הלוא ידוע, שעל כל

עבירה ועבירה שעושה האדם, אחת דינו להיענש בידי שמים. "אמר ר' חנינא כל

האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא יותרו חייו שנאמר )דברים לב, ד(: 'הַצּור תָּמִים פָּעֳלוֹ

כִי כָּל דְרָּכָּיו מִשְפָּט' " )ב"ק נ, א(. אולם, כלל גדול הוא בידינו, שכדי להשאיר בחירה

חופשית בידי האדם, ויוכלו הרשעים להמשיך ולטעון 'לית דין ולית דיין' )בר"ר כו, ו(,

אין הקב"ה עונש את הרשע באופן מידי, ואף אם נענש הוא בעולם הזה, הרי שהעונש

בה בצורה מוסווית עד שיכול הוא לטעון: 'מקרה הוא'! אם כן, למה דווקא על חטא

לשון הרע, נענש האדם כאן בעוה"ז, באופן ברור ובוטה?

"אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע

כאילו כפר בעיקר... תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל

עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים"

)ערכין טו, ב(. ובמדרש אמרו, שחטא זה אף חמור משלשת חטאים אלה

יחדיו )שוח"ט, נב(.

מכאן נבין, את דבריו של רבינו משה במז"ל, שהקב"ה עשה בהופעת נגע

למה דווקא בחטא של לשון הרע וסוטה הקב"ה עושה 'אות ופלא', ולא ביחס לחילול

שבת, או גילוי עריות, או אוכלנבלות וטרפות? אלא, מכנה משותף יש לשני עניינים

אלה. כבר עמדו חז"ל על השאלה, כיצד זה לוקח הכהן קלף, כותב עליו את מגילת

סוטה ואחר כך מוחק זאת אל תוך המים? והלוא, מחיקת שם שמים היא חטא

חמור מאוד, שהוגדר כ'אביזרייהו דעבודה זרה'. אלא אמרו חז"ל, שהשלום בין

איש לאשתו חשוב עד כדי כך, שאמר הקב"ה "לעשות שלום בין איש לאשתו ]רש"י:

לבדוק את הסוטה, ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם[ אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על

המים" )סוכה נג, ב(. כך גם כדי לעשות שלום בין חלקי החברה, יש להרחיק את אותו

מחרחר ריב המספר לשון הרע, אשר הוא המפורר את קהל ישראל.

אולם, כעת תשאל השאלה, הכיצד זה ישתכנע האדם, שאמנם הצרעת באה

לו בעוון לשון הרע שדיבר? מפני, שאם לא יוכח הדבר, הרי שאותו אדם לא יחדל

מלספר לשון הרע, וכך גם גורם ההרתעה לא יפעל ביחס לשאר ישראל. שהרי כל

עונש יש לו מטרה להרתיע אנשים אחרים, כש"כ: "וְכָּל הָּעָּם יִשְמְעו וְיִרָּאו וְלֹא יְזִידון

עוֹד" )דברים יז, יג(. רבינו חיים בן עטר זצ"ל נתן תשובה הולמת לשאלה זו:

"נראה לפרש ... שהצרעת כפי הטבע... יסובבנו העצבון וצרות

ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא נגע צרעת

על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור

נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים

מצורע יד, ב(.

חז"ל: "חשבו את המצורע למת, וזאת מפני שצרעתו באה על ידי שהטביע

חותם בהמי על הדיבור, והוציא עצמו מכלל ה'חי המדבר', וממילא הוא נחשב כמת"

)נדרים סד, (.

והנה, בפרשה זו רואים אנו את אחד ההבדלים הגדולים ביותר שבין היהדות

לתרבות העמים. כל עמי תבל, מגדירים כשיא הקדמה האנושית, את 'חופש הדיבור'.

מדינה שאין בה'חופש הדיבור' מוגדרת, כמדינה טוטליטארית שבה, מדוכאות

זכויות היסוד של האדם. ואילו, מדינה תרבותית נאורה, מתגאה בכך, ש'חופש

הדיבור' מקבל את ביטויו המלא.

אולם, כשנרד לעומק העניין, נראה, שגם במדינות הדיקטטוריות ביותר, ישנו

'חופש דיבור', יכול האדם לדבר ככל אשר יחפוץ. יכול הוא לדבר רכילות, לשון הרע,

ניבול פה, לצחוק על כל מי שהוא רוצה, זולת על אנשי השלטון. כלומר, מדינה שאין

בה 'חופש הדיבור', כמו שהיה הגוש הקומוניסטי בעבר, משמעותו, שאסור לדבר

כנגד השלטון. זוהי המגבלה היחידה ב'חופש הדיבור'.

אומרים אנו בהבדלה בכל מוצאי שבת. זכינו, והקב"ה בחר בנו מכל העמים, ואצלנו

לא קיים כלל מושג 'חופש הדיבור', אלא 'שמירת הדיבור', 'שמירת הלשון'. כפי

שראינו, דיבור שפוגע בזולת, בכל צורה שהיא, מהווה עבירה חמורה ביותר. בשאר

האיסורים, אין מושג של 'אבק'. אין דבר שנקרא 'אבק נבלות', 'אבק טרפות' או

בשבחו של האדם ברבים, שמא אחד מתוך קהל השומעים, שונא את אותו אדם

שמדברים בשבחו, וממילא, כשישמע, ששנוא נפשו מקבל שבחים, יפתח הוא את

פיו, ויתחיל להשמיץ את אותו אדם שמשבחים אותו. ויתריס כנגד המשבח 'אתה

מכיר רק את הצד הטוב שלו, אז אני אגלה לך גם את הצדדים שאינם מוכרים לך,

ותבין עד כמה הבן אדם הזה רע, מושחת וכדומה'. אי לכך, רק על אדם שידוע

ומפורסם, מקובל על הכל כאיש טוב, קליל המעלות, מותר לספר טובים. הרי לנו,

שביחס לדיבור החמירה התורה יותר מאשר ביחס לשאר האיסורים, ולא זו בלבד,

אלא כפי שנוכחנו לדעת, חומרתו של איסור זה, גדולה מכל האיסורים יחדיו.

והנה, החברה האנושית מרחיקה מקרבה רמאים, שקרנים, גנבים, פורצים,

רוצחים וכיוצ"ב, אולם, אנשים שיש להם לשון חדה ומושחזת, הפוגעים בזולת

באופן קשה, לא רק שאינם מורחקים מהחברה, אלא שהופכים לדמויות נערצות.

שדרן טלוויזיה, היודע ללעוג ולבוז באופן שחצני ביותר, הופך להיות לאדם נערץ

המקבל משכורת עתק. עיתונאי, שכל עיסוקו בהפצת לשון הרע בכל רחבי המדינה,

אינו אדם שמורחק מן החברה, אלא אדם שכולם מחפשים את קרבתו. ומאמריו

'הרצחניים', הופכים להיות למיטב התרבות ולנשוא של הערצה.

לעומת זאת, תורת ישראל איננה מרחיקה מן החברה את כלאותם עבריינים

אלימים שציינו. אולם, היא רואה את האדם שמשתמש בפיו, בלשונו, בכוח הדיבור

האלוקי שניתן בו, כאדם מושחת ומסוכן ביותר, אשר עבורו יעשה הקב"ה נס, כדי

להוקיעו וכדי שהחברה תקיא אותו מקרבה ותשלח אותו אל מחוץ למחנה. עד כדי

כך חמורה טומאתו של המצורע, שעליו להזהיר את כל מי שמתקרב אליו, שהוא

טמא ואל לו להתקרב אליו, מה שלא נמצא בשום סוג טומאה אחר ולא בשום סוג

של עבריין אף אם הוא הפושע הגדול ביותר.

תפיסתה של היהדות היא, שחברה נהרסת לא על ידי פושעים 'המתגוררים

בעולם התחתון', אלא על ידי אנשים 'המתגוררים בעולם העליון', אינם מוגדרים

כפושעים, אין קיימת לגבם שום הסתייגות, אולם, הם שחררו את חרצובות לשונם

ונתנו דרור לפיהם. וכבר אמרו חז"ל: המלבין פני חברו ברבים חמור עונשו מרוצח.

עד כדי כך שאמרו: "מוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

מחלת גוף. הוכחות רש"ר הירש זצ"ל, שאין זו מחלה מדבקת. רז"ל

רואים כאן עונש על עוון לשוה"ר. למה על לשון הרע נענש בצרעת? כיצד

ישתכנע האדם של לשון הרע באה לו הצרעת? 'חופש הדיבור' אל מול

'שמירת הלשון'. ההבדל בין ישראל לעמים, מה שאצלם נערץ אצלנו

מבוזה ומורחק!