"ויאמר אליו ה' מזה [מה זה] בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" וגו' (שמות ד,ב-ד). 'אמר רבי אליעזר: לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר (יחזקאל כט, ג) "התנים הגדול", ואמר (ישעי' כז, א): "על לויתן נחש בריח", לפי שהיה נושך את ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ראית פרעה שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה וסוף הדברים הוא יעשה כעץ, מה המטה אינו נושך כך הוא לא ישך. הדא הוא דכתיב: "שלח ידך ואחוז בזנבו למען יאמינו כי נראה אליך ה'”, לך עשה להם אות זה כדי שיאמינו שאני נראה אליך' (שמו"ר ג,יב). ר"א לומד שהנחש מרמז על פרעה, אם כן אז מה מרמזים הצרעת והדם (שהם שתי האותות הנוספים) בהקשר לפרעה? בפשטות אפשר שהנחש מרמז לפרעה אבל שאר האותות לא מרמזים עליו. אולי זהו שה' אומר למשה לדבר אל פרעה ואל ישראל בקשר ליציאת מצרים: “וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו,יג [רמב”ן]). לכן נרמז באותות – בנחש על פרעה, ובצרעת על בנ"י, כרמז שדיבר על בנ"י ולכן חייב צרעת (כעין מרים) ולכן בזה נרמז על דיבור לישראל; והדיבור לשניהם זה בשביל יציאת מצרים שזהו דם ביבשה כרמז למכת דם, שכך החלו מכות מצרים עד שחרורם. אמנם אפשר שגם שאר האותות מרמזים לפרעה ומצרים (שפרעה הוא מייצג את מצרים, לכן בתחילה זה פרעה כמלכם, ואז עובר לכלל מצרים), שכך בצרעת רמז לטומאה שמצרים מטמאים אותם: 'וכי מה אות היה לישראל בזה? לך אמור להם: מה מצורע מטמא, אף המצריים מטמאים אתכם' (שם,יג). ודם ביבשה רומז למכות שמצרים יקבלו. ה' אומר למשה לתפוס את הנחש מהזנב, ולא מהראש, בפשטות זה כדי שלא יכישו מיד, כיון שמשה היה חייב עונש על שדיבר לשוה"ר, ולכן: 'דבר אחר: למה נס? לפי שחטא בדבריו, שאלו לא חטא לא היה נס, שאין נחש ממית אלא החטא ממית' (שמו"ר ג,יב), הרי שנס כדי שלא יכישו כי היה חייב עונש; לכן גם נאמר לו שלא יתפוס בפיו שאז מיד יכישו כשיתקרב, אלא בזנבו שרחוק מפיו ולכן לא יספיק להכישו עד שיהפכו למטה. אולי גם כרמז בזנבו, כרמז שיהפך בסופו להיות כמטה שאינו נושך (כמו שאומר המדרש), ולכן זה נרמז בזנב שהוא בסוף, שבסופו יהפך להיות כמטה, ולכן שיאחז בזנבו להופכו למטה. אולם אולי זהו כרמז שהנחש מרמז על פרעה שיוכה ע"י משה במטה, ובמכות בחלקם ה' הכביד את לב פרעה, והרי יש לאדם בחירה חופשית? לכן ה' לא התערב בבחירת פרעה (ראה 'הגלות והגאולה', 'הכבדת לב פרעה והבחירה החופשית', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א) אלא רק הרגיעו מהמכות, לכן זהו כרמז שתופס בזנב ולא בראש כרמז שלא התערב בבחירתו החופשית, שזהו בדעתו בראש, אלא רק בהשלכות שנגרמות מהמכות, ולכן זהו כעין זנב שיוצא, כעין רמז לתוצאה שיוצאת מהמכות שעל זה ה' הכביד ליבו. או שה' הכביד ליבו בעקבות שחטא כ"ך עד שזהו עונשו שיכבד ליבו, וזהו רמז בזנב, שהוא בסוף, כעין רמז שאין זה התערבות בבחירה הרגילה שנתנת לאדם, אלא זה בסוף הבחירה שנתנה לו, שאז זה כבר במעמד של עונש שה' מענישו, וזהו רמז בזנב שהוא בסוף. אולי אפשר כרמז שהנחש מרמז על פרעה המוכה, ולכן הצרעת והדם מרמזים שפרעה ראוי להכאה על ששחט ילדים באמבטיה בשל צרעתו שזהו דם במקום מים שבאמבטיה וצרעת פרעה: '"וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם", ימים של צער היו … "וימת מלך מצרים", שנצטרע והמצורע חשוב כמת … "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל", למה נתאנחו? לפי שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום. כיון ששמעו ישראל גזירה קשה התחילו מתאנחים וקוננים' וכו' (שמו"ר א,לד). שזה היה הבסיס לשמיעת ה' וגאולת ישראל (שנעשתה ע”י המכות): “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב,כג-כה). אולי גם נרמז שפרעה יוכה (שזהו הנחש), ושתי האותות מרמזות על ההתחלה והסוף, שזהו דם כרמז למכת דם שהיא ההתחלה, והצרעת מרמזת על מיתה, שמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), שזהו רמז למכה האחרונה – מכת בכורות. אולי גם רומז בדם כרמז להתחלת המכות שזהו מכת דם, צרעת כמת רומז למכת בכורות; והנחש שהיה יחידי שם ושהוא כנגד פרעה, רומז לטביעת המצרים בקריעת ים סוף, שזהו סיום יציאת מצרים, ורק פרעה נשאר יחידי מכל הרודפים (או כרמז לדעה שירד אחרון, כך כעין שיש בו גילוי כיחיד, שבירידתו מהיבשה לים לא נשארו אחרים ביבשה אלא הוא היחיד שהיה אז ביבשה, שירד אחרי כולם): '"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", אַף לְפַרְעֹה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת טו,ד) "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף". רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חוּץ מִפַּרְעֹה, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שְׁמוֹת ט,טז) "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ". וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בָּאַחֲרוֹנָה יָרַד פַּרְעֹה וְטָבַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת טו,יט) "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם"' (מכילתא; מסכתא ד”ויהי” פרשה ו [שמות יד,כח]). אולי האותות רומזים לגלות מצרים והגאולה ממנה – שתחילת השעבוד החל בעקבות דברי פרעה לעמו נגד ישראל (שמות א,ט-י), וזהו רמז בנחש שהוא שהסית בדבריו את חוה לאכול מעץ הדעת, וזה הביא לכך שהאדם צריך לעבוד קשה, כעין כמו השעבוד. ובעקבות השעבוד באו עשרת המכות על מצרים, שזהו רמז בצרעת – שאחת המכות היא שחין, וזה דווקא בגילוי צרעת כיון שהמכות כנגד מה ששעבדו את ישראל (ילקו”ש רמז קפב), ולכן כיון שהחל בדיבור (שדיבר פרעה לעמו; וכן כך החלו המצרים לשעבד את ישראל, בדיבור – 'פה רך' [סוטה יא,א-ב]), אז נרמז בצרעת שיש בזה גילוי של צרה שבאה מהדיבור; וע"י המכות (במכת בכורות) יצאו ממצרים. אולם לא נסתיים שם, אלא דווקא בקריעת ים סוף שטבעו מצרים, וזהו רמז בדם מהמים ביבשה, כרמז לקריעת הים שנעשה הים ליבשה וכך הומתו המצרים כשחזרו המים לים שהיה יבשה (וזהו שנעשה דם כשמגיע המים ליבשה, כעין שהגיעו המים חזרה למקומם שעכשיו היה יבשה בשל קריעת הים), וזהו דם כרמז להריגה (וכן ה' הראה לבנ"י את המצרים שהם מתים ע"י שהשליכם ליבשה: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" [שמות יד,ל], וזהו שיצאו מהמים ליבשה ונראו מתים, שזהו רמז בדם כעין פצוע שמת; או אולי אפילו מתו גם בשל שיצא מהם דם במכות שחטפו בים מהמרכבות וכלי הנשק שפגעו בהם בשל המים שנפלו עליהם בחזקה). אולי אפשר ששלושת המכות כרומזים על הכאת פרעה, שזה בעקבות שלא הסכים לשמוע בקול ה' ואמר: ”ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה,ב). והכוונה בזה: 'כי באמרו: “מי ה'” – כפר בעיקר, רוצה לומר: במציאותו. ובאמרו: "אשר אשמע בקולו" – כפר בהשגחתו, כלומר: אין לו קול ולא השגחה וציווי בדברים השפלים. ובאמרו עוד: ”לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" – כפר בפנת היכולת המוחלטת' וכו' (אברבנאל; הגדת זבח פסח), שכנגד זה באו עשרת המכות (ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד”ש באח”ב', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). אולי לכן כרמז לטענת פרעה שלכן הוכה (כנרמז במטה שנהפך לנחש), גם נרמז בשלושת האותות: הנחש מסתובב בחוץ בעולם (ואף פרעה ראה עצמו כאל, כך שהנחש שמרמז על פרעה מרמז על אלילים), כעין רמז שפרעה אמר שמכיר ע"ז שישנה בעולם ולא מכיר את ה' (לא מכיר במציאותו). הצרעת היא עונש על לשוה"ר, שאדם מדבר בשקט לחברו וה' מענישו בצרעת, שזהו כרמז שה' משגיח על הנעשה בעולם ויודע עד הדברים הכי קטנים ונסתרים, כמו שאחד מספר לחברו בשקט, וה' מענישו שזהו שמשגיח ומצווה ודורש שיתנהגו טוב כרצונו ומעניש. והפיכת מים לדם זהו הוכחה ליכולתו הבלתי מוגבלת, שהופך מים לדם. אולי גם כרמז לעשרת המכות – דם הוא הראשון ב-דצ"כ, נחש הוא חלק מהחיות של ערוב שזהו התחלת עד"ש, והצרעת מרמזת על הברד שזהו תחילת באח"ב – כיון שברד הוא לבן וזהו כמו צרעת משה: "והנה ידו מצרעת כשלג" (שמות ד,ו); והצרעת שורפת מכאב כעין שבברד היה גם אש מתלקחת: "ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט,כד). אולי גם כרמז שבמכות בכל סדר של מכות (כעין דצ"כ), במכה הראשונה היה משה מתרה בפרעה בבוקר ליד היאור, בשניה מתרה בו בצהרים בארמון לפני כולם, ומכה שלישית באה בלי התראה ('לזמן זה', שם). שכך הדם זה כרמז להתראה בבוקר ליד היאור, שזהו מים שנעשה לדם ביבשה, כרמז שהותרה שיקבל מכה (שזהו כדם כרמז לנזק וצער) בהיותו ביבשה ליד המים. הצרעת מרמזת על ההתראה בארמון לפני כולם, כעין שכולם רואים שיש באדם צרעת (וכן המצורע מכריז על עצמו ברבים שהוא מצורע [ויקרא יג,מה; רש"י], כמו שמשה הכריז והתרה בארמון לפני כולם). ובלי התראה זהו רמז בנחש, שמשה ברח ממנו ולא היה לידו, כעין שלא בא לפרעה להתרות בו (וכן הנחש רומז לפרעה שחשב עצמו כאל, ולכן זהו שלא מתרה בו, כעין שאינו נחשב כלל לפני הקב"ה וודאי שאינו אל). אולי גם האותות מרמזים על הגזרות שעשו מצרים לישראל, שתחילת גזרת השעבוד היתה בפה רך שנעשה אח"כ לחובה והיו מכים על כך, וזהו כנחש שהחטיא בפיו כשדיבר בלשון רכה לחוה, ונעשה למטה כרמז למקל שהיו מרביצים לבנ"י בשעבוד (ונחש מתחבא בין אבנים, כעין שבשעבוד היו בונים בתים מלבנים). לאחר שמשה ואהרן באו גזר פרעה שלא ינתן תבן, ולכן: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש לתבן" (שמות ה,יב), זהו רמז בצרעת כשמשה הכניס את ידו לחיקו, כעין כמו שבשל הקשר אליו נגזרה הגזרה של התבן; והצרעת לבנה כעין רמז (באותיות) ללבנה, שלא הספיקו להכין לבנים כיון שלא היה להם מספיק תבן; וכן כרמז שיוצא מחיקו כעין שיוצאים ונפוצים לכל מקום בחיפוש אחר התבן. דם מרמז על גזירת הריגת הבנים וגזרת כל הבן הילוד, שבלידה יש מים ודם, ורמז בהגעה ליבשה כעין שמופיע הולד בעולם, שיוצא מהבטן להמצא במקום קרקע העולם; שאז יהרגוהו, שזהו גילוי דם ביבשה – שיהרגו על האבנים (שמות א,טז) [שהיבשה רמז לאבנים, שאבנים נמצאים ביבשה]; וכן רמז לכל הבן הילוד שזהו דם כרמז לרצח, ויבשה ומים, רמז להשלכה מהיבשה לים (אמנם באות זה מים ביבשה, ולא יבשה לים, אבל זה לאו דווקא מדוייק, אלא זה העיקרון של מים ויבשה; וכרמז שזרקו ליאור, שזהו כעין שיש להם דם על הידיים כרוצחים ולכן זהו גילוי של המים ביבשה – כעין גילוי של הרצח שעשו במים זה דם על הידים של האנשים שביבשה).