ה' הבטיח ליעקב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (פסוק טז). אבל מלשונו של יעקב, "אם", עולה שהוא לא היה בטוח שהחלום באמת היה נבואה מה'[1]. וכך אומר הזוהר (קנ ע"ב).

כלל הוא, שרמת ההשגחה של ה' על האדם, והגשמת הנבואה עליו, היא בהתאם לרמת הביטחון של האדם נשוא הנבואה. לפי מהר"ל, יש הבדל בין "הבטחה", שתלויה במעשיו של האדם, לבין "נבואה", שחייבת להתממש. זאת אומרת, לא כל מסר מה' שנראה כנבואה חייבת להתממש בכל מקרה.

ואכן הבטחות ה' ליעקב בחלום לא התממשו באופן הצפוי,  ואולי אפילו הפוך למה שהיה יכול להיות. אפשר לומר שיעקב גרם בתגובתו לכך שאמירת ה' הפכה להבטחה במקום נבואה.

[בגלל הקשר בין דבריו של יעקב בעקבות החלום לבין האירועים בחייו לאחר מכן, החלום הפך להיות מעין דיאלוג בין ה' ליעקב ולא רק מסר חד-כיווני. יתכן ודו-צדדיות זו מסומלת ע"י המלאכים ש"עולים ויורדים" בסולם. הרי דיבור יוצר מלאכים, וכאן מלאכים שהולכים בשני הכיוונים מסמלים דיבור בשני הכיוונים].

נפרט את אופן התממשות הבטחות ה' בחלום.

ה' הבטיח: "והנה אנוכי עמך". אבל היות שיעקב הביע ספק בהבטחתו, במשך שנים רבות יוסף נעדר, וליעקב לא הייתה רוח הקודש, והתקיים ההפך של "הנה אנכי עמך", שבעצם ה' לא היה עמו.

ה' הבטיח: "ושמרתיך בכל אשר תלך". אבל היות שיעקב הגיב בספק: "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה", יוסף אבד בדרך, וגם על בנימין נאמר: "וקרהו אסון בדרך" (מב, לח). חלום הסולם בעצמו היה בדרך, לבן רדף אחרי יעקב בדרך, וכתוצאה מכך קרה אסון - רחל מתה בדרך[2].

ה' הבטיח: "כי לא אעזבך". מהפסוק (תהילים לז, כה): "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", אפשר ללמוד ש'נעזב' היינו 'מבקש לחם', כלומר ההבטחה היא שליעקב לא יחסר לחם. אבל יעקב מסתפק: "אם... ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש", וכתוצאה מכך היה חסר לו לחם: כדי להשיג לחם, היו צריכים לרדת למצרים, ויוסף שלח לו לחם כמו שכתוב: "ולאביו שלח... ולחם" (מה, כג), מה שהיה להתחלת גלות מצרים. עניין הלחם מופיע בהיבטים נוספים של התחלת גלות מצרים, כגון במכירת יוסף: "וישבו לאכל לחם" (לז, כה), ובמעשה יוסף ואשת פוטיפר: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (לט, ז), ובסעודת יוסף ואחיו במצרים: "לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם" (מג, לב).

בנוסף, כתוצאה מהספק של יעקב "אם... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", גם עניין הבגד הפך לו לרועץ: אחי יוסף שנאו אותו בגלל הבגד שקיבל מאביו, כתונת הפסים; יעקב קרע את בגדיו כששמע על העלמת יוסף: "ויקרע יעקב את בגדיו" (לז, לד); ויוסף הוכנס לבית הסוהר בעקבות האירוע שהחל ב"ותתפשהו בבגדו" (לט, יב).

ה' הבטיח: "והשיבותיך אל האדמה הזאת", אבל יעקב מסתפק, ואומר "אם... ושבתי בשלום אל בית אבי". לכן אמנם יעקב חזר לבית אביו יצחק, אבל אח"כ אירע מעשה יוסף והאחים. כלומר, הבטחת "והשיבותיך" התקיימה, אבל השלווה הגיעה רק בעת שיבת יוסף לבית אביו, וגם זה לא בארץ ישראל, ויעקב מגיע ליוסף ולא ההיפך.

רק אחרי שראה יעקב את יוסף, ש"השיב" את בני ישראל למצרים, שבה הנבואה ליעקב, הנבואה האחרונה ליעקב המוזכרת בתורה. ובפעם הזאת יעקב עונה לקריאת ה' "הנני", כמו שנאמר: "ויאמר אלקים לישראל... ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" (מו, ב). הלשון שמראה על בטחון בה', כמו שענה אברהם בעקידת יצחק, שבה תיקן את חוסר בטחונו.