"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד,יח). 'ד"א: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה, היך מד"א (שמואל ב י): "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, המד"א (יהושע יד): "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו". רבנן אמרי: הגשה לתפלה (מלכים א יח): "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי" וגו'. ר"א אמר: פשט להון: אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא. "בי אדוני" בי ולא ביה. אם לממלא מיא, אנא. אם לשמשא, אנא. אם למפצע קיסין, אנא' (ב"ר צג,ו). 'בי ולא בו – מוטב להשתעבד בי ולא בו. אם לממלא אנא מוטב – אם למלאות מים הריני מזומן. אם למשמשא אנא – כלומר: אם לשמש כעבד הריני מזומן. אם למפצע קיסין – לבקע עצים, אני' (רש"י). את המילה "ויגש" פרשו חז"ל בכמה צורות, מה התכוון יהודה בגישתו ליוסף. ור"א פרש כדברי כולם, שלשיטתו כל הדברים נכונים. בפשטות כל אחד מביא ראיה לשיטתו, ור"א הסכים שכל הראיות נכונות ולכן העמיד כמו כולם. אולם אולי לר"א מעבר למילה "ויגש" עצמה זה גם רמז (כג"ש) לנאמר ביעקב: “והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית לג,ג), ויעקב ברקע גישתו לעשו התכונן לשלושה דברים: '"והיה המחנה הנשאר לפליטה" – על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפלה ולמלחמה. לדורון - "ותעבור המנחה על פניו", לתפלה – "אלקי אבי אברהם", למלחמה – "והיה המחנה הנשאר לפליטה”' (רש"י; בראשית לב,ט]). לכן למד ר"א שכמו שיעקב בגשתו אל עשו היה זה כשהכין שלושה דברים, כך גם ביהודה הוא התכונן לשלושה דברים – לפיוס שזהו כמו המנחה ששלח יעקב לפייס את עשו, ולתפילה ולמלחמה. (אולי כל חכם מתגלה בגילוי שרמוז בו במהותו, כרמוז בשמו: ר"י כרמז ליהודה - "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" [בראשית מט,ט], '"מטרף בני עלית" – אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך' [רשב”ם], שזהו למלחמה. ר"נ כרמז לנחמה, שזהו לפייסו ולנחמו מכעסו. רבנן כרמז לגילוי קשר לה' [כרבנן שמלמדים את התורה וכן את התפילה] וזהו תפילה. ר"א כרמז 'א'ל עזר' – שה' עוזר רק למי שפועל ומתאמץ על דרך הטבע כמו שצריך, ולכן זהו שעשה את כל מה שיכל על דרך הטבע שזהו מלחמה ופיוס, וכן התפלל לה' שיעזרהו). (אולי לשיטת ר"א מעבר לראיות ש"ויגש" מתפרש כמו שלושת הדברים שאמרו קודם; יש גם כרמז במילה "ויגש" – שיש בזה אותיות של 'וי' כרמז לביטוי כאב [שאדם נאנח 'וי' בצערו], שזה כרמז למלחמה שיש בה כאב. וכן יש אותיות 'שי' שזהו דורון [תהלים סח,ל], שזהו כרמז לפיוס כמו שמשלח דורון. ויש אותות "גש" כעין רמז לגישה לפני ה', כעין הנאמר במשה שנגש לפני ה': "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" (שמות כ,יז), שכך בתפילה נגשים לפני ה'. בנוסף, בא"ת ב"ש "ויגש" זהו 'פמרב' ועוד אחד של המילה עצמה, יוצא 'פמרג', שזהו אותיות 'פ גרם', כרמז שהפה גרם, שזהו התפילה שמתפלל בפה גורמת, וכן דברי הפיוס במוציא מפיו גורמים להרגעת האדם, וכן זה אותיות 'פגרם' שזהו מלחמה שהורגם ונעשים פגרים). אולי ר"א רמז שבפס' נאמר "ויגש אליו יהודה", כעין רמז לשלושת הדברים: “ויגש" ניגש פיזית כהתקרבות למלחמה, כעין שניגש להתגוששות. “אליו" כרומז להתקרבות נפשית אליו, שזהו בפיוס. “יהודה" כרמז לתפילה שמזכירים את שם ה' שיתגלה בעולם, כעין רמז בשמו של יהודה שיש שם הויה ואות ד' כרמז לארבעת הרוחות, כגילוי שם ה' בכל העולם; וכן בשמו רמז לתפילה, כמו שנאמר: “ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כט,לה), שגם הודאה לה' זה תפילה. אולי שלושת הדברים זהו גילוי שיהודה פועל כמו שעשה יעקב כשהלך ליפגש עם עשו, שמזה למד יהודה איך ישראל מתמודדים מול גוים אכזריים; ובזה רמז שהוא ממשיך את כח יעקב כמגלה שכינת ה' בעולם, ולכן שה' יעזרו. לכן מובן שיעקב שלח את יהודה לפניו למצרים להכין ביהמ"ד: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן" (בראשית מו,כח), 'ומ"א: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה' (רש"י). שלכאורה היה ראוי שישלח את לוי או יששכר, מדוע דווקא את יהודה? (ראה ב'מעשי אבות ב', 'הישיבה הראשונה בישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולם בנוסף) אולי אפשר לומר שהטעם הוא שיהודה המתגלה כאן במצרים כמייצג את כח ישראל מול הגוים, כהמשך האבות, ולכן יש בזה לגלות כח חזק של חיבור לה' וכן אהבת א"י כהמשך האבות ובעמידה שלא להכנע למצרים ותרבותם, ולכן הוא שראוי להקים את הבסיס ללימוד תורה במצרים; אולי לכן נאמר: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף” כרמז לגילוי שהיה קודם בהעמדה של יהודה מול יוסף שהתגלה בזה הוראת בית יעקב - “להורות לפניו”. (אולי זה קשור למה שאומר המדרש בהמשך: 'אמר רבי סימון: בנימוסות שלנו כתיב (שמות כב): "ואם אין לו ונמכר בגניבתו", וזה יש לו לשלם', שיהודה עמד על דין תורה מול דין מלכות מצרים, שזהו גילוי כח של חיבור לתורה בלא כניעה לתרבות מצרים, ולכן הוא שראוי להקים את ביהמ"ד שיבדילם ממצרים וילכו בתורת ה'). אולי יהודה התכונן לשלושה דברים כיון שראו את הצרה הזאת כבאה על חטאם במכירת יוסף (“ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" וגו' [בראשית מב,כא]), ואמנם עכשיו בא ועומד נגד יוסף כיון שהבין שאין מגיע לבנימין עונש על מכירת יוסף, כיון שלא היה שותף במכירה (כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “ויגש" אות א), אולם כיון שהיה נדמה להם שזה קשור, אז הבין שהצרה שעכשיו צריך לעמוד ולהגן על בנימין זהו כעונש שלהם על מכירת יוסף (לא שיש רק לבנימין צרה, שזה לא יכול להיות בשל מכירת יוסף, כיון שלא היה במכירה, אבל זה שיש לכולם צרה עכשיו זה יכול להיות בגלל מכירת יוסף, שזה חל על כולם), לכן בפעולות כעין רמז למכירת יוסף, כעין בא לתקן עכשיו כשבא להגן על בנימין כתיקון ממה שלא הגן על יוסף. לכן כנגד שבתחילה רצו להרוג את יוסף, הוא בא למלחמה שיש בזה סכנת חיים. כנגד ששמו את יוסף בבור התכונן לפיוס, שראובן פייס אותם שלא להרוג את יוסף אלא להשליכו לבור; וכן חשב לבא בהמשך ולהצילו ("למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" [בראשית לז,כב]), ומה שאחיו יכעסו על כך הוא יפייס אותם. ותפילה כנגד מכירת יוסף, שברגע שמכרוהו והוא ירד למצרים אין בכוחם לעזור לו כלל, ולכן נשאר להם רק להתפלל עליו. המדרש מוסיף שיהודה לקח על עצמו להיות שואב מים או חוטב עצים או עבד משמש במקום בנימין. בפשטות אמר כך כיון שהעבד הכי נמוך זהו חוטב עצים ושואב מים (כמו שעשו את הגבעונים), והוסיף גם משמש – שימוש כללי, שמוכן לכל עבדות שיטילו עליו. אולם אולי גם רמז בזה שלוקח אחריות על מכירת יוסף, ולכן מציל את בנימין ע"י קבלת צרה כעין מכירת יוסף (שזהו שיש כאן צרה שעליו לקחת את האחריות ובזה להציל את בנימין, שבכך יפול עליו עונש על מכירת יוסף, שלכן נעשו כל המקרים שהיו עד עכשיו). לכן קיבל על עצמו להיות שואב מים כרמז לזריקת יוסף לבור שנאמר בו: "ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים" (שם,כד). שימוש כעבד כנגד שמכרו את יוסף לעבדות; וכן עם הכסף קנו נעלים (ע"פ חז"ל) שזה לשימוש, וכעין שהעבד מלביש את אדונו שזה כולל שמנעילו את נעליו. המכירה לא רק היתה כמכירה לעבדות אלא מכרוהו לאותם שיקחו אותו למצרים, ששם זהו בית עבדים, כך שהיו שם עבדים בצורה קשה, וזהו שלקח על עצמו להיות חוטב עצים שזהו עבודה פיזית קשה. אולי גם כרמז כנגד שלושת הדברים שהתכונן אליהם ב”ויגש”, ובנוסף יש בזה משום רמז כבא מכח שלושת האבות, כמייצג בנ"י: שואב מים יש בזה כעין רמז למלחמה, שבמקביל ללוחמים יש את אותם שפועלים להספקת מים ומזון ('כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה כששומעין את דברי הכהן חוזרין ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים' [רמב"ם; הל' מלכים ומלחמות ז,ט)]; וזה כנגד אברהם אבינו שיצא להילחם מול ארבעת המלכים, וגם מתגלה באברהם בנוסף שנתן מים לאורחים ("יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" [בראשית יח,ד] {וזה לרגלים כעין רמז שרדף אחרי ארבעת המלכים}). שימוש כעבד זהו כנגד פיוס, שחלק ממעשה הפיוס נעשה ע"י שמכבד את האדם השני ופועל למענו, וכך השני נרגע ומתפייס עמו; וזה כנגד יעקב ששימש את לבן בעבודתו כרועה צאנו. חטיבת עצים זה כנגד תפילה, שאדם כעין נמשל לעץ: “כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט), ולכן כרמז לעבודת האדם בפנימיותו (פנימותו כעין מהותו – שבמהותו נמשל כעץ) שזהו תפילה – 'תניא: "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה' (תענית ב,א); וזה כנגד יצחק שנאמר בו: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג), שבזה רמז לתפילה ("לשוח" - (ב"ר) לשון תפלה, כמו (תהלים קב) "ישפוך שיחו"' [רש"י]), ורמז לעצים ('"לשוח" – ללכת בין השיחים' [ראב”ע]. '"וילך יצחק לשוח בשדה" – כדכתיב: "וכל שיח השדה" (בראשית ב,ה), כלומר: לטעת אילנות' וכו' [רשב”ם]), לכן זהו גילוי של תפילה ועצים. (או שעצים מרמז על מלחמה, שיש איסור להשחית עצים במלחמה [באיזה מקרה ואיזה עצים ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'חובת השמירה על המטעים'; וכן ב'משיב מלחמה' ח”ב סימן קנ”ז, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], ואברהם הושיב את האורחים "תחת העץ" [בראשית יח,ד]. ומים מרמזים על תפילה: “שפכי כמים לבך נכח פני אדנ'י" (איכה ב,יט), '"שפכי כמים לבך" – לכן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים את לבו כמים' [לקח טוב], ויצחק היה במריבה על המים – שרבו על הבארות [בראשית כו,יח-כב]). יהודה בא כגילוי של האבות שהם עמדו ויכלו מול מלכים וחזקים, שכך גם הוא מתחזק ועומד מול יוסף, וזהו שמזהיר את יוסף בדבריו (ע"פ חז"ל) בגילוי של האבות ושלהם, כמו שמביא המדרש בהמשך: '"ידבר נא עבדך", יכנסו דברי באזנך, זקינתו של זה ע"י שמשכה פרעה לילה אחת לקה בנגעים הוא וכל ביתו, דכתיב (בראשית יב) "וינגע ה' את פרעה", הזהר שלא ילקה אותו האיש בצרעת. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אבא, ומן תמן מיתת לה: (שם לא) "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", הזהר שלא יחול בך קללה אחת ואותו האיש מת. שנים ממנו נכנסו לכרך אחד שלם והחריבוה להלן בשביל נקבה, כאן בשביל זכר; על חיבת העין בא, על אכסניא של הקב"ה שנאמר בו (דברים לג) "חופף עליו כל היום" על אחת כמה וכמה'. (אולי נאמרו שלושה דברים כנגד שלושת הדברים של "ויגש": הנגעים בשל שרה באו כשאמרה למלאך להכות: '"על דבר שרי" – ע"פ דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה' [רש"י; בראשית יב,יז], שזה רמז לדיבור ושמים, כרמז לתפילה. מיתת רחל באה כשיעקב אמר ללבן שמי שימצא אצלו התרפים לא יחיה, שזה היה כחלק מפיוס לבן שרדף אחריו. והריגת שכם זהו מלחמה).