"וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים … ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען" (בראשית מב,ג-ה). 'מניין לעדה שהיא עשרה? … נאמר כאן "בני ישראל", ונאמ' להלן "בני ישראל", מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה' (יר' ברכות ז,ג). ר' יוסי בי ר' בון לומד מאחי יוסף שעדה זה עשרה, שאמירת קדושה וכדו' שצריך מניין זהו עשרה אנשים. במדרש למדו שיש בעדה כח לדחות פורענות: 'מיד שמע יעקב שהיה שבר במצרים ואמר לבניו "רדו שמה ושברו" וגו', "וירדו אחי יוסף עשרה” (בראשית מב, ג). ולמה עשרה? שיש בהן כח לדחות הפורענות. שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום והיה אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים, התחיל מספר מן חמשים עד עשרה, שנאמר "אולי ימצאון שם עשרה” (בראשית יח, לב) כי עשרה היא עדה, שנאמר "עד מתי לעדה" וגו' (במדבר יד, כז), וכתיב "אלקים נצב בעדת א'ל” (תהלים פב, א). לכך נאמר "וירדו אחי יוסף עשרה”, שכן בסדום אמר עד עשרה' (תנחומא "מקץ" סימן ו). כך שנראה שבסיפור אחי יוסף כאן יש רמזים לתפילה, שאנו מתפללים במניין (וגם מתפללים על ביטול הפורענות, וכן המדרש מביא שאברהם התפלל כך שאולי בא לרמז שיש בזה גם קשר לתפילה, שבעדה יש כח לדחיית הפורענות, אבל גם יש להתפלל על כך ולא מספיק רק שיהיו עשרה). את התפילות תקנו אנשי כה"ג שהיו חלקם נביאים, שהתפילה היא כעין גילוי כנגד הנבואה שהיתה (לכן לא תיקנו תפילה בבית ראשון אלא דווקא בתחילת הבית השני כשעמדה הנבואה להפסק, שאז היו אנשים שלא יכלו להתפלל בלשונם כראוי, וזה כמרמז בעומק על כך שיש חסרון בגילוי התפילה בזמנם, שזה קשור להפסקת הנבואה), וכן מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'צמאה נפשי' ג,ג. נראה שזה רמוז כאן שאחי יוסף ירדו למצרים, ויוסף זיהה בזה את התגשמות חלומותיו: “ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם" (מב,ט). '"אשר חלם להם" – עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו' (רש"י). כך שהגילוי כאן הוא המשך מהחלומות נבואה שחלם, שזהו כרמז שהתפילה שורשה קשור בכח הנבואה. ה' הוריד את יוסף למצרים כדי להכין את הדרך להורדת יעקב בכבוד למצרים ('א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל”' [שבת פט,ב]), ולכן יוסף התעלה במצרים, ואז ירדו אחי יוסף ברעב – שהיתה צרה, שזה כמרמז שה' מביא צרות לאדם כדי שיתפלל (לא שבאים צרות ולכן אז מתפלל, אלא ה' מביא את הצרות כדי שיתפללו) שכך ה' עשה מראש כדי שירדו ותבוא בזה הצלה בהמשך, שאז התגלה עניין תפילה (עדה בבנ"י אחי יוסף) ואח”כ ניצלו כשירדו כולם (עם יעקב) בהמשך למצרים. כך שהבאת הרעב היה בשביל שירדו למצרים, כך שהירידה היא כמטרה שלשמה בא הרעב, כעין שהתפילה היא המטרה שבשביל זה באים הצרות. (על העניין שה' מביא צרות וחוסר בשביל התפילה, ראה בהרחבה ב'צמאה נפשי' ב,א למרן הגר"ח דרוקמן זצוק"ל זיע"א). הסיבה שירדו בני יעקב למצרים זה בשל הרעב, נראה שבזה יש גילוי כנגד התפילה, שלרמב"ם יש מדאורייתא מצוה להתפלל בכל יום, ולרמב"ן המצוה מהתורה היא רק כשיש צרה (ראה בהרחבה ב'צמאה נפשי' ג,א-ב). בנ"י ירדו בשל הרעב: “רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (בראשית מב,ב), שזהו כרמז לשיטת הרמב"ן שהתפילה חובה כשיש צרה, כעין כשיש רעב (ואף בפס' שבו נאמר בנ"י שממנו למדו על כך שעדה זה עשרה נאמרה הצרה: “ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען"). לשיטת הרמב"ם יש מצוות תפילה בכל יום, ומקורו לכך שזה בכל יום הוא מסמיכות בפס': 'ובעל קרית ספר כתב לתרץ משום דכתיב: "ועבדתם את ה'”, ואין עבודה אלא תפלה, ובסיפא דקרא אומר: "וברך את לחמך ואת מימיך", ולחם ומים צריך בכל יום, אם כן התפלה ג"כ היא בכל יום, למה שאתה שואל צרכיך בה' (משנה למלך; הל' תפילה א,א [ראה דברי מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שמביא את הקרית ספר שזה לא נאמר בדיוק כמו המל"מ, ומברר זאת]), ממילא הלימוד הוא מסמיכות תפילה וצורך באוכל, שזהו כמו שבני יעקב ירדו בשביל להביא אוכל. יוסף שם אותם בבית הסוהר שלושה ימים, שזה לאחר שירדו מא"י למצרים, שבאו מהדרך, אולי זה רומז להלכה: 'אמר ר"א: הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, שנאמר (עזרא ח, טו) "ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם" וגו'. אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי' (עירובין סה,א. לנו לא פוסקים כך להלכה כיון שזה נאמר לדורות עברו שהיו מכוונים בתפילתם שלא כמונו]). אחי יוסף מזהים שהצרה באה אליהם בשל מכירת יוסף: “ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (מב,כא-כב), שזה כרמז שגם אם באות צרות כעונש על מעשינו הרעים, בכ"ז יש עניין להתפלל להורדת הגזרה הרעה, שלכן יש גילוי של עדה ודחיית פורענות בהקשר לנעשה במצרים מול יוסף. ואף יוסף בכה כששמע את אחיו: "ויסב מעליהם ויבך וישב אלהם וידבר אלהם ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם" (פס' כד), כרמז שה' לא רוצה להביא את הצרה שבאה אלינו, אלא זה רק כבלית ברירה; וגם את זה ה' מפחית כמה שיותר (ולא מביא עלינו את שיא העונש הראוי ע”פ דין חמור), כמו שיוסף הפריד את שמעון, ואסר אותו אבל מיד אח"כ שחררו: '"את שמעון" – (ב"ר) הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא, ד"א: נתכוין יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו. "ויאסור אותו לעיניהם" – לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר)' (רש"י), שזהו שאסרו בשל חטאו, וכן כדי שלא יזיק עכשיו כך שאין ברירה אלא לאסרו, וגם זה רק לעיניהם אבל אח"כ הוציאו וטיפל בו. אולי גם מה שהשאיר את שמעון, זה כעין דומה לחזן שעומד בשם כל המניין. דבר זה גם מגלה שגם מה שנראה כרע סופו לטובה, כמו שמיד אח"כ שחררו והאכילו והשקהו – שהיטיב לו; וכן צרורות הכסף שהביא להם חרדה, שראו בזה כרעה: "ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו" (פס' כח), בסוף זה היה לטובה, שאמר להם שזה שלהם מתנה משמים: "ויאמר שלום לכם אל תיראו אלקיכם ואלקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספכם בא אלי" (בראשית מג,כג), כך שזכו בכסף הזה להנאתם (וכמעשה משמים לטובה). זה גם מרמז על תפילה, לפעמים היא אינה מתקבלת, אבל מקובלנו שאין תפילה הולכת ריקם אלא היא משפיעה לטובה (כמו שהתגלה גילוי טובה בשמעון ובצרורות הכסף), ומה שלא התקיימה תפילתו זה בשל שה' יודע שזה יצא לרעתו (כעין שהם ראו רעה, כרמז שהתפילה לא מתקבלת אם זה יתגלה לרעה). יוסף אמר להם: “ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא" (פס' יח), שזה כעין רמז שאדם שיש בו יראת שמים תפילתו נשמעת, כעין שביום השלישי האדם נרגע מהדרך ויכול להתפלל בכוונה כראוי שתתקבל תפילתו. יוסף שחררם שילכו לא"י לבית יעקב, נראה שזה כרמז שכיון התפילה הוא לא"י: 'היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנא' (מלכים א ח, מח) "והתפללו אליך דרך ארצם"' (ברכות ל,א). 'בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים' (שו"ע או"ח סימן צד סעיף א), שזהו ששלחם לא"י, ובפרט לבית יעקב שהוא המקום של גילוי שם ה' בעולם, כרמז שמכוון בתפילה גם עד לקה"ק. בא"י שורה השכינה ולכן התפילה מתקבלת בה טוב יותר, נראה שזה נרמז במנחה שיעקב שלח ליוסף: “ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מג,יא), שזמרת הארץ הכוונה: '"מזמרת הארץ" – מתורגם: מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם' (רש"י). שאולי זה כרמז שבגילוי א"י יש מעלה של זמרה ושבח, כעין רמז לתפילה שהיא כעין זמרה לה' ואמירת שבחיו, וזה קשור למעלת א"י, שבה מתגלה מעלה גדולה בתפילה לה'. בנ"י באו בחמורים למצרים כדי לסחוב את האוכל ("וישאו את שברם על חמריהם וילכו משם" [בראשית מב,כו]), נראה שיש בזה כרמז שחמור (בהקשר לבנ"י) רומז לתורה ולא"י, כמו שהתגלה בברכת יעקב ליששכר: '"יששכר חמור גרם", מה חמור זה גרמיו ברורין כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו … ד"א: "יששכר חמור גרם" מדבר בארצו, מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן' וכו' (ב"ר צח,יב), כרמז שהתפילה מתקבלת טוב יותר בא"י, וכן מרמז שבמקום של לימוד תורה התפילה רצויה ומתקבלת טוב יותר: 'רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי' (ברכות ח,א). 'בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת והוא שיתפלל בי'. הגה: ויש אומרים דאפילו בלא י' עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו, ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי (הר"י פרק קמא דברכות). ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת (תשובת הרא"ש כלל ד' והטור)' (שו"ע או"ח סימן צ סעיף יח).