אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ

(בראשית ו, ט)

"לא היה נחשב לכלום"

סיפורו של נח מתגלגל לפנינו בפרשה הקרויה על שמו. את מעשיו אפשר לבחון מקרוב מתוך הפסוקים ומדברי המדרש הנלווים אליהם. פעמיים זוכה נח לתואר "צדיק": בפעם הראשונה, כאשר הוא מוצג בפנינו בראשית הפרשה: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט), ולאחר מכן, כאשר הוא נקרא לבוא אל התיבה: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (שם, ז, א).

אולם האידיליה הזאת של היותו צדיק מובהק, מתערערת לנוכח מחלוקת ידועה המובאת במסכת סנהדרין (קט ע"ב) ונסובה על התואר "בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). רש"י מביא את המחלוקת, בלי להזכיר את שם החכמים החולקים: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום".

הביטוי החריף "אילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום", אינו מופיע במקורות המוכרים לנו. יש חילוקי דעות במסכת סנהדרין בין רבי יוחנן לריש לקיש בנוגע למשמעות המילה "בדורותיו". רבי יוחנן אמר: "בדורותיו, ולא בדורות אחרים". ריש לקיש היה נדיב ממנו: "בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים". במדרש רבה מופיעה גרסה אחרת: "'בדורותיו': רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל, לא היה צדיק". בדבריהם, אין שום התייחסות ספציפית לדורו של אברהם אבינו, והמילים "לא נחשב לכלום" הן, לכאורה, מסקנתו האישית של רש"י.

את דעתו של רש"י במחלוקת הנ"ל אפשר לנחש רק מהמשך דבריו. כאשר רש"י התייחס לפסוק השני שבו מוזכר נח בתואר צדיק (בראשית ז, א), והפעם ללא תוספת המילה "תמים", הוא קבע על פי מדרש בראשית רבה: "מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם – בפניו, וכולו – שלא בפניו". אולם בהפרש של כמה פסוקים, על הפסוק: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (שם, ו, יח) הודיע לנו רש"י: "אף נח – מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". פרשנות זו נאמרה על פי דעתו של רבי יוחנן (ילקוט שמעוני, בראשית ז, נז), שקבע כי נח היה צדיק רק "בדורותיו, ולא בדורות אחרים". 

מכאן ניתן להסיק שבמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, נוטה רש"י לצידו של רבי יוחנן, אף על פי שהוא נמנע לכל אורך הדרך מלהביא דברים בשם אומרם. אלא שהדגש שרש"י שם על כך שאילו נח "היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום", דהיינו מסקנה שלא מצאנו בשום מקור אחר, אומר דורשני.

לדעתי, רש"י מבשר לנו שישנם שני סוגי צדיקים. יש הצדיק שמגן על דורו – כאשר קיים צדיק כזה, אין ה' מביא כליה על העולם אפילו אם כלו כל הקיצים. צדיק זה מונע באישיותו, בתפילתו ובצדקותו את גזר הדין. ויש צדיק אחר, שלא רק שאינו מונע באישיותו את בואו של האסון, אלא נוכחותו בעולם מאפשרת לה' להביא מבול לעולם, כיוון שיש לו צדיק שממנו הוא יכול להעמיד עולם חדש. 

נח הוא מסוג הצדיקים שאין ביכולתם למנוע המבול. נח לא התפלל למען האנושות כולה והוא לא התווכח עם בוראו על מידת הדין שלו. הוא היה מסוגל להציל רק את עצמו ואת משפחתו. תפקידו התמלא כאשר ה' אמר לו: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ו, ח). 

לעומתו, יש צדיקים אשר בזכותם העולם יכול להמשיך להתקיים, גם אם המצב מתדרדר עד כדי רצון ה' להפוך את הכול לתוהו ובוהו. אברהם אבינו הוא מסוג הצדיקים שכאשר הם נוכחים בעולם, הם מגינים על קיומה של האנושות כולה. יחס ה' אליו מתבטא בדיאלוג שהוא יתברך מקיים איתו טרם הפיכת סדום ועמורה. 

לפי זה, אילו נח היה בדורו של אברהם, השפעתו של האחרון על הדור הייתה כזאת שבזכותו ה' לא היה מביא את המבול. ואם כך, נח היה נותר ללא תפקיד! הוא לא היה מתבקש לבנות תיבה ולא לאסוף לתוכה מכל החי. וזה מה שרש"י מלמד אותנו, מתוך הבנתו במחלוקת האמוראים. "ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". כלומר נשאר "אפס עגול", בלשוננו היום, ללא תפקיד וללא ייעוד, כשלידו נמצא צדיק כמו אברהם. משום כך, מבחינת רש"י, אין זה רלוונטי אם נח הוא צדיק בדורו בלבד או גם בדורות אחרים.

מעשה שהיה עם רבי חנינא בן דוסא, שופך אור על כל הנושא. הגמרא במסכת ברכות (סא ע"ב), מצטטת את דעתו של רב, שהעולם הזה נברא עבור רשעים גמורים והעולם הבא עבור צדיקים גמורים. האיש המוזכר שם כדוגמה לרשע גמור הוא דמות מקראית: אחאב בן עמרי. לעומתו, מי שמוזכר על ידי הגמרא כדוגמה לצדיק גמור איננו דמות מקראית, כדוגמת נח או אברהם, אלא אחד מהתנאים הראשונים: רבי חנינא בן דוסא.

נשאלת השאלה: אם מי שמוזכר כרשע גמור בסוגיה זו במסכת ברכות הוא דמות מקראית, מדוע לא נמצאה גם דמות של צדיק גמור מתוך המקרא? אלא שבחירת רבי חנינא בתור צדיק גמור, באה ללמדנו על אותו זן מיוחד של צדיקים, שבזכותם העולם קיים ואיננו נחרב. וכך נאמר עליו בגמרא במסכת תענית (כד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת' ...". 

והנה דבר נפלא מאוד, כאשר חז"ל רצו לתאר את צדקותו המיוחדת של רבי חנינא בן דוסא, הביאו דווקא סיפור מאוד משעשע:

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא [= היה מהלך בדרך]. אתא מיטרא [בא הגשם]. אמר לפניו, רבונו של עולם: כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?! פסק מיטרא [= הגשם פסק]. כי מטא לביתיה [= כאשר הגיע לביתו] אמר לפניו, רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת?! אתא מיטרא [= חזר הגשם]. 

חז"ל (תלמוד בבלי, תענית כד ע"ב), נדהמו מכוחו של הצדיק ושאלו: איזה טעם יש לתפילת הגשם של כוהן גדול ביום הכיפורים בעת שהוא מבקש מה' "שלא ייכנס לפניך תפילת עוברי דרכים", אם לרבי חנינא בן דוסא יש הכוח והזכות למנוע ירידת גשמים כאשר הוא עובר בדרכים? 

אלא שיש במעשה הפלאים של רבי חנינא בן דוסא, אותו "צדיק גמור", כדי לתת לנו את ההבחנה המתבקשת בין צדיק במדרגתו של נח ובין צדיק במדרגתו של אברהם אבינו. בסיפור המלא על רבי חנינא, נמצאים שלושה אלמנטים של צדיקות גמורה: אישיות שבזכותה קיים (ניזון) כל העולם, אדם המסתפק במועט (קב חרובים), ויכולת לעצור גשמים, חרף תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים. 

לנח היו חסרים כל ההיבטים הללו. הוא לא היה צדיק גמור. הרי זכויותיו לא היו כאלו שמבטיחות קיומו של עולם אלא להפך. לא היה בכוחו לעצור גשמים, וכאשר יצא מהתיבה הוא לא הסתפק במועט, שהרי נאמר: "וַיָּחֶל נֹח, אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (שם, ט, כ–כא). משום כך, אילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.