"וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל. ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא" (במדבר כה,י-טו). ראה 'בארץ לא זרועה' – 'קנאותו של פנחס', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. ביר' מובא: 'כתיב: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה – הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגומר' (יר' סנהדרין ט,ז). מסביר הת"ת: 'תני שלא ברצון חכמים, כלומר: הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה י״ל: דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה׳, א״כ אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה׳, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש. וכעין מ״ש ביבמות ל״ט ב׳ שטוב לחלוץ מליבם, דשמא אינו עושה לשם מצות יבום אלא לשם פניה צדדית ונמצא נכשל באיסור אשת אח. ופריך: וכי פינחס עשה מעשה שהיא לא ברצון חכמים? ומשני: אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא" וגו׳, וא״כ העידה רוה״ק כי היה קנאי ממש ופטרוהו'. לכאורה פנחס היה אדם קדוש, אז מדוע שנחשוד בו שהוא עשה את הקנאות מפניה צדדית? בפשטות כיון ששבט שמעון כעס עליו, ובפרט קרובי זמרי, שלכן ע"פ הפשט היה צריך להאמר לו ברית שלום בשל הסכנה: '"לכן" – שעשה דבר הגון לפני, "הנני נותן לו את בריתי שלום", ואם ישנאוהו ישראל לא יחוש, ואין לו לירא לא מקרובי זמרי ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך' (דעת זקנים מבעלי התוס'. ע"פ זה מובן שאח”כ מובא את מי פנחס היכה, לומר שכיון שהם היו מכובדים לכן היה מקום לחשוש שיהיה מי שיבוא לפגוע בו, לא רק אנשים קרובים ביותר, אלא הרבה אנשים שהיו מתגאים בו שהוא נשיאם; ובפרט שזמרי עשה את המעשה בעקבות דחיפה של אנשיו: 'הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק?' [סנהדרין פב,א], כך שהאנשים ראו זאת כפשיעה בשלוחם המכובד שבא בשליחותם, ולכן היה כאן הרבה יותר עניין אישי שהיו רוצים לפעול בעקבות זה נגד פנחס), לכן מכעסם הם גם היו מעלילים עליו שיש לו פניות זרות, ולכן היה מקום לנדותו כיון שהיו שומעים שיש לו פניות; שהיו חוששים לשמועות או כדי שלא יגידו האנשים כהמשך לזה שיש מקום להרוג שלא בביה"ד. או שכולם ידעו שפנחס הוא קדוש ה', אולם כיון שחכמים קבעו שזה לא ראוי אז זה חל על כולם ללא יוצא מהכלל, כיון שבכל אדם, ואפילו צדיק, יש חשש מסויים שאולי יצה”ר השתלט עליו באותו רגע. לכן ה' בא ואמר שהוא מיוחד, שקינא לשם שמים בשלמות ולכן אין לנדותו, כך שזה חריג שכאן אין כלל מקום לחשוש. אולם אולי אפשר שהטעם שרצו לנדותו זה משום שאע"פ שפנחס היה קדוש ה', בכ"ז כאן היה לו מקום לכעס אישי בשל טענת זמרי נגד משה: 'תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) "והמה בוכים פתח אהל מועד", וכתיב (במדבר כה, ז) "וירא פנחס בן אלעזר", מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני – הבועל את כותית קנאין פוגעין בו' וכו' (סנהדרין שם). ממילא פנחס פעל לאחר דבריו של זמרי, וזה פשט הפס': "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" וגו' (כה,ו-ז), שפנחס היה בתוך "העדה" ששמעה את דברי זמרי שפעל לעיני "כל עדת בנ"י". כך שראו שפנחס פעל בעקבות דברי זמרי, והרי מה אמר זמרי? שבנות יתרו הן כעין גויות (כמו כזבי), ממילא יוצא שפנחס עצמו הוא בן של גויה, שזה פגיעה בשם אמו ובשמו, כיון שיוצא שהוא אינו ישראל. אולי זהו דברי חז"ל: 'התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל? בא הכתוב ויחסו "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". א"ל הקב"ה למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כה, יב) "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"' וכו' (סנהדרין פב,ב). שאפשר שמעבר לפשט שביזו אותו שהוא צאצא של גוי שהיה עמוק בטומאה (שפיטם לע"ז) ולכן הוא עצמו יצא שופך דמים, יש בזה גם כרמז שטענו נגדו שהוא עצמו שופך דמים כיון שהוא לא ישראל, אלא הוא המשך של יתרו הגוי עובד הע"ז, שהטומאה דבוקה בהם ולכן לא באמת התגיירה אמו, כעין טענת זמרי שצפורה אשת משה היא כעין כזבי הגויה. ממילא בזה ביטאו שפנחס שופך דמים בשל גילויו בהמשך יתרו, שלכן פעל כששמע שכעין משווים בין אמו לגויה (שהרי הטענה מול משה זה בעצם טענה שיוצאת גם נגד אביו); ממילא כשפעל בקנאות היתה לו פניה זרה – שפעל ממניעים אישיים של כבוד. אולי לכן מיד מביאה התורה את שמות המומתים ע"י פנחס כדי לרמז שהברית היא כגילוי על דבר שקשור לזמרי וכזבי – שזמרי לקחה וטען נגד משה שדינם שווה, שכמו שמשה המנהיג החשוב לקח את צפורה בתו של יתרו שהיה כהן מדיין, שהיה מפורסם, כך גם הוא, זמרי, מנהיג חשוב שלוקח בת של מפורסם ממדיין. אולי כרמז שה' אומר "בקנאו את קנאתי בתוכם", כרמז שקינא מתוך אלו שליד משה, שלמדו תורה, שהקנאה התעוררה בו מתוך תורה וקדושה בלבד. אולי גם נאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו", מיילא הוא אבל מה קשור זרעו אחריו? אלא שזה כגילוי שהוא היה במחשבה טהורה לגמרי, שלא התרגש אישית ממה שיוצא שדיברו גם עליו (שהוא זרע פסול), ולכן כנגד קנאות כזו שולם לו שגם זרעו התברך, כנגד שהוא לא פעל מכח גילוי זרע לרעה.