"וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי.. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר"

(במדבר כב, ד-ו)

האם מנהיגות היא אוסף של כישורים שעניינם היכולת לצבור כוח והשפעה ולהפעילם - או אולי יש בה גם ממד מוסרי? האם אדם רע יכול להיות מנהיג טוב? סיפורו של גיבור פרשת השבוע שלנו, הנביא האלילי בלעם, יכול להיות תשובה לכך.

בלעם היה דמות ידועה באזור, הוא היה וירטואוז רוחני, קוסם ומכשף. בלק מלך מואב, אמר לבלעם, על סמך המוניטין שיצא לו (במדבר כב, ו): "יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". חז"ל אינם מטילים בכך ספק. על הפסוק שבסוף התורה (דברים לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", חז"ל אומרים דבר מרחיק לכת (ספרי על דברים לד י): "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור".

מקור מדרשי נוסף (תנא דבי אליהו, רבא, כח): "לא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא גילה לבלעם. ומפני מה? מפני שגלוי וידוע לפניו, יתברך שמו, שעתידים כל הגויים מכחישי התורה לומר לפניו יתברך ליום הדין: 'ריבונו של עולם, אילו נתת לנו נביא כמשה, היינו מקבלים תורתך'. לפיכך נתן להם הקב"ה את בלעם שהיה מעולה בחוכמתו יותר ממשה".

מבחינה טכנית, אם כן, בלעם היה בעל כל הכישורים הדרושים. ובכל זאת, פסק דינה הסופי של התורה על בלעם הוא שלילי. לאחר שהקב"ה עמד לצדם של בני ישראל והציל אותם מהקללות של בלעם, בלעם יזם תוכנית פיתוי על ידי בנות מואב ומדיין להכשלת בני ישראל כפיצוי על כישלון תוכנית הקללות שלו. עובדה זו ממחישה כיצד גם הגדולים שבגדולים עלולים להידרדר אל עומק השִפלות.

במקורות ישראל מצטייר בלעם, אם כן, כאדם ברוך כישרונות, נביא אמת, אדם שחז"ל השווהו למשה בכבודו ובעצמו - אך בו בזמן אדם רשע, שרשעותו הובילה לבסוף לנפילתו ולשם שיצא לו כעושה-רע. המִשנָה (סנהדרין י, ב) אף מונה אותו עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא.

מה היה פגום בו? יש השערות רבות. אחת מהן, המועלית בתלמוד (סנהדרין קה, א), שואבת את התשובה משמו. בלעם - כלומר אדם "בלא עם".

בלעם הוא איש נטול נאמנויות. בלק שלח לבלעם את הבקשה "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי.. כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". בלעם היה נביא להשכיר. ברכתו פעלה, וכך גם קללתו. אבל בשום מקור, אין סימן לכך שבלעם היה נביא במובן הרוחני של המילה. שאלות של צדק, של גמול ושל טוב ורע לא הטרידו אותו כשחרץ את גורלם של אנשים. שירותיו הוצעו למרבה במחיר. היו לו כישורים, והוא עשה בהם שימוש קטלני. אבל לא היו לו כל מחויבות, נאמנות או שותפות ברקמה החברתית. הוא היה איש בלא עם.

משה היה ההפך מכך. הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר עליו (במדבר יב, ז): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא". מתוסכל ככל שהיה מהתנהגותם של בני ישראל, מעולם לא נמנע מלחלות את פני ה' למענם. כאשר שליחותו הראשונה אל פרעה בשמם של בני ישראל גרמה להרעת מצבם, אמר לה' (שמות ה, כב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?"

כשבני ישראל עשו את עגל הזהב, וה' איים להשמיד את העם ולהתחיל מחדש עם משה, משה אמר לה' (שמות לב, לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

כאשר, למשמע הדו"ח המדכדך של המרגלים, רצו בני ישראל לשוב למצרים ואפו של הקב"ה חרה בהם, אמר משה לה' (במדבר יד, יט): "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹודֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה".

משה לא חדל מעולם להתפלל למען עמו ולמרות כל כישלונותיהם האיומים של בני עמו, הוא נשאר נאמן להם.

יש אנשים שנתברכו בכישרונות גדולים, שִׂכליים ולפעמים אפילו רוחניים, ובכל זאת אינם מגיעים להישגים שכישרונות אלה מאפשרים להם. חסרות להם תכונות מוסריות בסיסיות: יושרה, יושר, ענווה, ומעל לכול נאמנות - נאמנות היא ציפיית יסוד מכל שותף לברית: לא לנטוש את השותף האחר גם בזמנים קשים.

מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כישורים וכישרונות אינם תחליף לאיכויות המוסריות הקורנות ממנהיג אמיתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו.

אנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו מפני שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול, בעוד בלעם נותר עד סוף ימיו זאב בודד עם רשימת כישורים נוצצת. הֱיוּ תמיד נאמנים לאנשים שאתם מנהיגים.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"