"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי" וגו' (במדבר כב,ב). מדוע היה חשוב להדגיש ששמו בלק בן צפור, לכאורה היה אפשר לומר בסתמיות 'מלך מואב', שהרי אח"כ מובא "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא" (פס' ד)? וכן מדוע מוזכר שם אביו ולא רק שמו? מובא במדרש: '"וירא בלק בן צפור". מה ראה? ראה בפורעניות שעתידה לבא על ישראל מכל שונאיו, שכולם היו באים במלחמות ובשעבוד שהן יכולין לעמוד בהן, וזה כאדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה' (במדבר רבה כ,ב). בלק היה שונא גדול של ישראל שרצה להזיקם ביותר, לכן זה לא ראיה כסתם מלך מואב (שדואג לעמו ולכן חושש מישראל), אלא זו ראיה של שונא גדול במיוחד; לכן מודגש ששמו בלק שמרמז על שנאתו הגדולה: '"וירא בלק" – ולמה נקרא שמו בלק? מלמד שבא ללוק דמן של ישראל ככלב' (מדרש אגדה [בובר] על הפס'). מעבר לכך שעצם שמו מרמז על רצונו שנובע משנאתו הגדולה – שרוצה ללוק את דמם של ישראל, יש בזה גם דימוי לעמלק שנקרא שמם ע"ש ליקוק דם ישראל: 'מהו עמלק? … עמלק – עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב' (תנחומא "כי תצא" סימן ט). נראה ששמו "בלק" מרמז 'בא לק' שבא ללוק את דמם של ישראל, אבל גם כרמז 'ב-לק' שהוא בא ללוק דם ישראל בשם שני עמים (שזהו ה-ב' כרמז לשנים [בגימטריה]), כמו שרואים ששלח לבלעם את זקני מואב ומדין: "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק" (פס' ז), שהם אמרו את דברי בלק, כך שהם שליחיו. משני העמים נשלחו יחד בשל השלום שנעשה ביניהם בגלל הפחד מישראל, כמו שאומרים חז"ל: '"ויאמר מואב אל זקני מדין". והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו, לה): "המכה את מדין בשדה מואב", והשנאה ביניהם מעולם? משל לשני כלבים שהיו מריבים זה עם זה, בא זאב על אחד מהן. אמר השני: אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין' (במדבר רבה כ,ד [וכן בסנהדרין קה,א]). אבל זה גם הרבה יותר מזה, בלק עצמו מגלה על איחוד שני העמים, כיון שהוא מלך למואב, אבל הוא בעצם היה שייך למדין, שהיה נסיך מדיני, אלא שמואב המליכוהו עליהם באותו זמן בשל פחדם מישראל: '"בלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא". והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר (יהושע יג, כא): "את אוי ואת רקם ואת צור"? אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו בעת ההיא, שגרמה לו שעה' (שם,ד). [הפס' שמובא מיהושע מדבר על נסיכי מדין: "ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון ישבי הארץ" (יהושע יג,כא), כך שמוכח שבלק היה מדיני. אולי חז"ל למדו מזה שנאמר בסוף "נסיכי סיחון" שזה מלמד שראו בהם קשר לסיחון, שלכן לאחר שנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. אולי גם מרמז "ב-לק", שבא ללוק דמי ישראל בהיותו מלך, שהמליכוהו כשני לאחר סיחון]. אולי בלק בשנאתו הרבה את ישראל ורצונו להזיקם כעין עמלק, הוא גם היה כנדמה להם, שלכן התגלה בו גילוי ליקוק הדם כעין עמלק, ולכן הוא גם מופיע עם שם אביו – "צפור" כרמז לעליה בשמים (כציפור שעפה בשמים), שבלק ניסה להשפיע גילוי פגיעה גם מצד השמים כעין עמלק. שבעמלק יש יחודיות, שהוא העם היחידי שהמלחמה בו אינה רק בארץ אלא גם בשמים: '"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" – וכי מה חמא משה דסליק גרמיה מהאי קרבא קדמאה דקודשא בריך הוא פקיד? אלא משה זכאה חולקיה, דאסתכל וידע עקרא דמלה; אמר משה: אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא, והיינו דכתיב: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, ישראל דלעילא, ובגין כך סליק משה גרמיה מקרבא דלתתא, בגין לאזדרזא בקרבא דלעילא, ויתנצח על ידוי' (זוהר ח"ב סה,ב [ראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המועדים' - 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל']); אולי לכן כרמז שבלק רצה להזיק לישראל כמו עמלק, ולכן פעל בקריאה לבלעם כמשפיע בשמים, לכן הובא שם אביו כרמז לזה. במדרש הובא משל על מואב ומדיין שהם כשני כלבים מול הזאב שזה ישראל. אולי רמזו דווקא בכך כרמז שהם רצו לפגוע בישראל ככלב, שלכן מינו את בלק שמרמז בשמו על ליקוק דם כעין כלב (כמו שאומר המדרש 'שבא ללוק דמן של ישראל ככלב'); וכן בנ"י נמשלו כצאן ("ואתן צאני צאן מרעיתי" [יחזקאל לד,לא]) והכלב הוא זה ששומר על הצאן שלא יברח בכך שנושך אותם, וכך ה' שולח את הגוים להזיק לנו כדי לישרנו לדרך הנכונה, שכך מואב ומדיין ידעו שכדי שיוכלו להזיק את ישראל צריך שיתגלה בנו פגם בקדושה (ולכן קראו לבלעם שיפעל לזה). אולם אולי גם רמזו בדימוי לכלב שבלק בא לפעול כעין מכח עמלק שנאמר עליו (כמו על בלק) שהם 'עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב' (תנחומא שם). ישראל נמשלו לזאב, אולי זה כרמז לבנימין שנמשל לזאב: "בנימין זאב יטרף" וגו' (בראשית מט,כז), שזה רומז לשאול המלך (שמלך על כל ישראל): '"בנימן זאב יטרף”, מדבר בשאול. "בבקר יאכל עד", שנאמר: (שמואל א יד) "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון" וגו'' (תנחומא "ויחי" סימן יד). שזה כרמז שמואב פחדו שישראל יפגעו בהם כמו ששאול עשה; ובנוסף, שאול הוא זה שנלחם בעמלק, כך שזהו כרמז שההתנגשות שבאה לידי ביטוי בחיבורם ובהמלכת בלק היה בזה גם קשר לגילוי כנגד כח עמלק.