"ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו. וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא" וגו' (במדבר כב,א-ד). בפשטות כיון שישראל ניצחו את סיחון ועוג ועמדו לקראת הכניסה לארץ אז מואב חששו מישראל: '"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" - אמר אִלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך "ויגר מואב"' (רש"י). אולם אולי יש בזה רמז פנימי שבמעשה בלעם יש רמזים לישיבת ישראל בארץ, שלכן זה מובא לאחר שישראל ניצחו את סיחון ועוג והתיישבו בארצם, שהיא כחלק מהארץ (אמנם לא באותה רמת קדושה, ואינה עיקר א"י אבל היא כחלק מהארץ), וישבו בערבות מואב ליד ירדן יריחו שמשם יכנסו לארץ, כך שזה מרמז על הקשר לארץ. שזה בא לרמז על ישראל בארצם, שיש מהגוים שמרגישים שהם כעין מאבדים את עצמם בעקבות כך ('"ויקץ מואב" - קצו בחייהם' [רש"י]), שבשל היותם נטועים ברוע (כמו שניסו לפגוע בישראל במקום לקבל את פניהם, לכן "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם" [דברים כג,ד], בשל הרוע הגדול שיש בהם) אז מעלת קדושת ישראל בארצו שמשפיע קדושה חזקה לכל העולם פוגעת ביסודם, ולכן רוצים לפגוע בישראל; כמו שאנחנו רואים כיום שיש מהגוים שעושים כל שביכולתם נגד ישראל. בנוסף, זה כרמז שלקראת כניסת ישראל לארץ באים האומות להזיק לישראל (כמו שקראו לבלעם להזיק), ובשביל זה אף מתאחדים ביניהם ('"אל זקני מדין" - והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו) "המכה את מדין בשדה מואב", שבאו מדין על מואב למלחמה? אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם' וכו' [רש"י]), שכך היה לקראת חזרת ישראל בבית שני, שעמד עליהם המן הרשע (ששיתף פעולה עם אחשוורוש בשביל כך, וכן שלח לכל שונאי ישראל בעולם בשביל להשמיד את ישראל), וכן היה לקראת חזרתנו לארץ שהנאצים ימ"ש באו להשמיד את ישראל ופעלו כך בכל מקום שהיו, וזה נעשה בשיתוף פעולה עם אומות אחרות ששיתפו אתם פעולה (ואף כאלו ששנאו אותם [כמו האוקראינים], בכ"ז עזרו להם נגד היהודים). בלעם היה נביא כעין משה: '"ולא קם נביא בישראל כמשה" - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' וכו' (ספרי; דברים לד,י), ואף המואבים ומדיינים חשבו כך (אולי ע"י טומאתם), שלכן הלכו לבלעם שכוחו בפיו נגד משה, כעין ששניהם שווים: 'ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין? כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו: אין כחו אלא בפיו. אמרו: אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו' (רש"י פס' ד). כך שזה כרמז שיש קשר בין א"י וגילוי תורה (שמשה מסר, וזהו כוחו בפיו – שמדבר עם ה', שיש לו קשר לה'), כמו שבלעם בא לבטל את גילויו של משה ומזה שלא יכנסו לארץ, כך שמראה על קשר בין תורה והארץ, שזה מרמז שעיקר קיום התורה היא בארץ: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי, "עקב" מג). וכן מעלת לימוד התורה זה בארץ: 'ד"א "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: "טובה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (שם). '"אשר שם הזהב", אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב . "וזהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). בנוסף, בלעם התבלט בהיותו נביא, ובזה (ע"י נבואתו) ניסה למנוע את כניסת ישראל לארץ, ובעקבות עצתו להחטיא את ישראל (כחלק מהניסיונות לפגוע בישראל) פסקה הנבואה מהגוים (תנחומא "בלק" סימן א), זה כרמז שעיקר הנבואה קשורה לא"י; כמו שמובא: 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'". וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? ... כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית' וכו' (מכילתא; פתיחה [שמות יב,א]). וכן: 'פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה' (מו"ק כה,א). בלעם ניסה לקלל את ישראל ובמקום זה יצא לו ברכה, כרמז שבארץ יש הגנה לישראל והברכה שורה, כעין שנאמר לאברהם שילך לארץ וכך: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,ב-ג). בלעם בא למנוע את כניסת ישראל לארץ ע"י שליחות בשם ה', זה כרמז שאם יש מישהו שמדבר נגד הגעת ישראל לארץ, גם אם הוא רב (שבא בשם ה'), אין זה נובע ממקום טהור וראוי, ולכן אין לשמוע לו. אולי גם כרמז שבסוף בלעם הצליח להזיק לישראל (אמנם לא הצליח שלא יכנסו, אבל הצליח להזיק כמו שפנו אליו להזיק בהקשר לאי כניסת ישראל לארץ), שזה כרומז על גלות ישראל מהארץ, שבבית ראשון היה בשל שלושת העברות החמורות, ובית שני נחרב בשל שנאת חינם ('מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני ... מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' [יומא ט,ב]). שכך נרמז שבלעם החטיא בעריות וע"ז (במדבר כה,א-ב), ורצה שיבוא מוות לישראל בכך, ממילא היה בזה גם כגילוי של מעשי רצח (וכן בעקבות מעשיו הרגו את החוטאים; וכן ה' נתן לפנחס ברית שלום [כה,יב] שקרוביו של זמרי שלא יזיקו לו, כך שסימן שרצו להזיק, וזה בעקבות מה שהתגלגל מעצת בלעם – שזמרי חטא ולכן פנחס הרגו), שזהו רמז שיגלו בבית ראשון בשל שלושת החטאים. בעקבות שפנחס הרג את זרמי היו מבזים אותו: 'התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?' (סנהדרין פב,ב), שזהו גילוי של שנאת חינם; וכן זמרי ביזה את משה ('אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?' [שם,א]), שכך מרמז שבית שני נחרב ויצאו לגלות בשל שנאת חינם.