'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה' (משנה תענית ד,ו). 'בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות - שהרי בו' בסיון נתנו עשרת הדברות ובז' בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה ושהה שם מ' יום, נמצאו כלים בי"ז בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות. ובטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור. והעמיד צלם בהיכל - פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה' (ברטנורא). המשנה מתחילה בחמשה דברים שארעו בי"ז בתמוז וחמשה בט' באב, ואז מפרטת בכל אחד מהם; לכאורה יכלה המשנה לומר חמשה כפתיחה לי"ז בתמוז ומיד לפרט, ואח"כ חמשה כפתיחה לפירוט של ט' באב, מדוע הביאו ככותרת ואח"כ פירוט על שניהם? אלא כנראה שבאו לרמז על כך שחטא המרגלים שהשפיע לדורות לחורבן קשור גם לחטא העגל. לכן בי"ז בתמוז שנעשו בו דברים שקשורים לחורבן (לדוגמה לא היה קרבן תמיד בשל המצור וכדו') קשור לגילוי של העונש לחטא המרגלים, שבעקבותיו נענשו גם לדורות בחורבן. כמו שמביא ר"י שנגזר בחטא המרגלים: '(איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני. "בלילה", על עסקי לילה, שנאמר (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום ליל ט' באב היה; אמר להן הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות' (סנדהרין קד,ב). אמנם זה נאמר על חטא המרגלים, אבל מובא על העונש שלא יכנסו לארץ בשל המרגלים שזה נעשה בעקבות שני החטאים – העגל והמרגלים יחד: '"ארבעים שנה" - לא מת אחד מהם פחות מבן ס', לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואע"פ שקדמה לשלוח המרגלים. לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב) "וביום פקדי" במרגלים, "ופקדתי עליהם חטאתם". ואף כאן נא' "תשאו את עונותיכם", ולא עונכם, שתי עונות - של עגל ושל תלונה, וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים' (רש"י; במדבר יד,לג). ממילא העונש של מיתת דור המדבר שלא יכנסו לארץ אלא יגלו במדבר קשור גם לעגל, ממילא נראה שאף כלל העונש בהקשר למרגלים קשור למציאות שהתמלאה סאתם בכך, ולכן נענשו בגילוי של חטא העגל והמרגלים יחד. לכן גם לדורות יש את י"ז בתמוז ויש את ט' באב, ויש ביניהם את ימי בין המצרים, שהוא גילוי זמן רע לישראל, כרמז שקשורים זה בזה: 'דָּבָר אַחֵר: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְצָרִים" – בְּיוֹמִין דְּעָקָא, מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבָּהֶם קֶטֶב מְרִירִי מָצוּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא,ו)' (איכה רבה א,כט). (אולי אפשר כדרש: "מדבר" [בניקוד אחר] רומז לזמן המדבר בו חטאו במרגלים שלכן נענשו להשאר במדבר, זה נעשה כעונש על שבכו בלילה - “באפל" בחושך ['באפל – בחשך' (מצודת ציון)]. כעין חושך שיש בלילה, ואז נגזר עליהם "יהלך" - שילכו במדבר ארבעים שנה. (וזה בעקבות המרגלים, לכן יש בזה 12 אותיות - “מדבר באפל יהלך”, ומחולק לשלוש מילים כנגד שנשאו שלושה פירות – אשכול ענבים, רימון ותאנה [במדבר יג,כג]. ויכל להכתב אופל ויהלוך, עם וו כחולם מלא, כך שיש בזה כעין רמז להסתרה של שנים, כרמז שיהושע וכלב לא חטאו כמו שאר המרגלים. וזה הצטרף לחטא העגל, שזהו "מקטב" רמז לחטא העגל בו עשו כעין כריתה למעמד של מתן תורה ובאו למרוד בה' ותורתו ['מקטב – נקרא כן מענין כריתה, כמו "אהי קטבך שאול" (הושע יג,יד)' (מצודות ציון)]. שזה היה ההתחלה של זה, מקטב – מהעגל עלתה הגזרה. העגל החל בצהרים ['אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש; ולא השגיחו עליו. מת; ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א)], זהו "ישוד צהרים", שהערב רב והשטן שדדו את ישראל, שלקחו את בנ"י מה' לע"ז; וכן רמז לשוד [ישוד], כרמז שהממון הרב שהיה להם שהוציאו ממצרים הוא שגרם להם לחטוא בעגל ['דבי רבי ינאי אמרי מהכא: (דברים א, א) "ודי זהב". מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' (ברכות לב,א)], שזהו רמז בשוד, שמי שלא מעמיק נראה לו שישראל שדדו את מצרים, שבקשו השאלה וברחו עם הממון; וכן השימוש בממון לעגל במקום למקדש זהו כגזלה של הממון שניתן להם מה' בשביל הקדושה. שכך בפס' על קטב מרירי שנמצא בבין המצרים נרמז על חטאי ישראל אז, שלכן נגזר עליהם הצרות לדורות בזמן של הקטב מרירי). יש קשר בין העגל והמרגלים, כיון שעיקר התורה זה בא"י (ספרי "עקב", מג), ממילא אי רצונם להיכנס לארץ קשור כעין אי רצונם לקיים את התורה, שזהו כמו בחטא העגל, ולכן יש קשר בין שניהם לגזרה. לכן נראה שרמזו במשנה שיש חיבור בין שניהם, וחמשה בכל אחד, כעין רמז ללוחות הברית, שהיו שני לוחות ובכל אחד מהם חמש דברות, שכך הגזרה לדורות חלה כעין כגילוי כנגד כל דברה. כנגד "אנכי" זהו שבירת הלוחות, שבזה כעין ביטול גילוי אלוקותו של ה' עלינו ע"י תורתו, שהתורה זהו גילוי רצונו לעבודתנו אותו כאלוקנו. “לא יהיה" זה כנגד שבטל התמיד בזמן החורבן, שבזה כעין גילוי שבטל גילוי אלוקותו של ה' שעובדים לו בשיא המעלה בקרבנות ובמקום זה מגיעים עכשיו אלילי הגוים. (ולפירוש תפא"י: 'בימי הורקנוס וארסתבולוס כשצרו זע"ז', במלחמתם הם הביאו את רומאים, כך שהיה בזה היסוד להבאת אלילי רומא). “לא תשא" כנגד זה הובקעה העיר, שירושלים היא המקום שממנו יוצאת התורה – דבר ה' לעולם ("כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיהו ב,ג]), כך שבחורבנה יש ביטול לגילוי שם ה' שמתגלה ע"י התורה בעולם, וזהו כעין פגיעה בשם ה' כנשיאתו לשווא. וכן נחרב בשל: '(ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א), שזהו זלזול בתורה שהיא שמות ה' ולכן זהו כעין נשיאת שם ה' לשווא. ובפרט להסברו של המהר"ל: 'ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה' וכו' (מהר"ל; תפארת ישראל, הקדמה) יוצא שברכו אבל לא כראוי, וזהו ממש כעין נשיאת שם ה' לשווא, ששם ה' לא נאמר כראוי. ובבית שני היתה שנאת חינם שנבעה שכל אחד חשב שהתורה שלו היא הנכונה והאחר צדוקי ('ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס' וכו' [העמק דבר; פתיחה לבראשית]), ממילא זהו כעין נשיאת שם ה' לשווא, שבא בשם ה' ותרותו (שכולה שמות ה') ומשתמש שלא כראוי. “זכור" – כנגד זה שרף אפוסטומוס את התורה, שהשבת מיועדת ללימוד תורה: 'כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה' וכו' (תנא דבי אליהו רבא, א). “כבד" – כנגד זה הועמד צלם בהיכל, שע"ז נמשלה בנביא לזנות, ולכן כעין רמז לבין איש ואשה (שבעיוות זה מתגלה בזנות) וה', שזהו כרמז לכיבוד הורים, שאדם מכבד את הוריו שהולידוהו יחד עם ה' ('תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו' וכו' [נידה לא,א]). [ויש מחלוקת לאיזה מעשה הכוונה (ברטנורא בשם היר'), כך שיש שני מקרים כעין רמז להורים שהם שנים – אביו ואמו]. "לא תרצח" כנגד הגזרה שלא יכנסו לארץ, שא"י היא ארץ החיים – שבה יש אריכות חיים (היפך מרצח שמקצר חיים), שדווקא כאן מאריכים ימים ('אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא' וכו' [ברכות ח,א]). “לא תנאף" כנגדו חורבן בית ראשון שנחרב על שלושת העברות החמורות (יומא ט,ב), אולם ע"ז התבטלה בתחילת בית שני, כך שהדבר הכי בולט שהיה אז ולא אח"כ זהו ע"ז; ואותה למדו בגמ': 'ע"ז דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי קצר המצע מהשתרע? א"ר יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. (ישעיהו כח, כ) "והמסכה צרה כהתכנס", א"ר שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר: מאן דכתיב ביה (תהלים לג, ז) "כונס כנד מי הים", נעשית לו מסכה צרה?' (שם), כך שהדימוי הוא לאישות (צרה), וכן בכלל בנביא מדמים ע"ז לזנות, לכן זה גילוי של לא תנאף. וכמובן שהיה גם גילוי עריות שזה ממש ניאוף (כך שזה רומז על רוב החטאים החמורים [שנים מתוך שלוש] שעליהם נחרב בית ראשון. ורצח היה גם בבית שני, שרצחו משנאת חינם כך שפחות בולט כאן כחורבן לראשון לעומת השני). “לא תגנוב" זהו גניבת אדם ומכירתו שזהו שיא האכזריות, שזה כרמז לחורבן בית שני שנעשה בשל שנאת חינם, שמשנאה אדם יכול להתדרדר לכזאת אכזריות. “לא תענה" כנגד שנלכדה ביתר שזה קשור בנפילת בר כוכבא; ובר כוכבא אמר לה' שלא יעזרם במלחמה (יר' תענית ד,ה) וכך נפל, כעין מעיד שהם חזקים ומסתדרים בלי ה', שזהו כעדות שקר; וכן נפל בשל שהרג את ר"א המודעי בעקבות כעין עדות שקר שאמרו לו עליו (שם). בנוסף בבבלי נאמר שהרגוהו (כנראה הכוונה שפסקו עליו מיתה וכך התגלגל שנהרג): 'בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו' (סנהדרין צג,ב), כך שזה נעשה ע"י בדיקתם את מהותו שזהו כעין עדות שמעידה על המציאות; וכן הוא כעין העיד על עצמו שהוא המשיח שלכן בדקוהו. “לא תחמוד" כנגד זה נחרשה העיר, שזה כעין רומז ללא תחמוד, שאדם חומד את של חברו מביא לו שנאה לדברי חברו עד שיבוא להשחיתם כמו שחרשו את העיר כדי שלא תבנה. שכך זהו כעין כנגד עשרת הדברות שזהו כנגד שני החטאים יחד, העגל שהוא ההתחלה של הגזרה וההשלמה בחטא המרגלים. יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בבי"א.