קורח התקנא בנשיאותו של אליצפן וזה גרם לו לעשות שטות שבגללה יצא מהעולם: 'ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנא' (שמות ו) "ובני קהת" וגו'; עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה - אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו' וכו' (רש"י; במדבר טז,א), זהו כמו שמובא באבות: 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד, כא). 'אמר הקנאה, והתאוה, ואהבת הכבוד, מוציאין את האדם מן העולם - והוא כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות' (רמב"ם). 'מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י: הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן, והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) "אם יעלה העם הזה לירושלים", מפני שהיה המלך קורא משנה תורה' (תויו"ט). 'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה. חמדת הממון שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו. והתאוה. תאוות הגופניות שיבזבז עבורן לפעמים ממונו וכבודו. וגם מפני תענוג הארציי מתעצל מתורה וחכמה. והכבוד.  הוא הגאות, גם עבור זה יבזבז כל אשר לו ויסתכן. מוציאין את האדם מן העולם. מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו' (תפא"י). וראה 'בארץ לא זרועה', 'הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם', וב'אבות לבנים' למשנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שכיון שדברים אלו מוציאים את האדם מהעולם, אז גם בצד הרוחני יש בזה גילוי פגיעה ביסודות העולם שלכן הוא מתנתק ממנו. 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). מי שיש בו תאוה זהו היפך מהתורה שבאה לתקן את האדם מחטא עץ הדעת שעיוותה את דעתו וזה התגלה במיוחד בתאוות העריות ("ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" [בראשית ג,ז]); והתורה היא דעת ה' (ולכן הכח לעמוד מול יצה"ר זה ע"י התורה: 'כך הקב"ה אמר להם לישראל:, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' "לפתח חטאת רובץ"' [קידושין ל,ב]). כבוד זה היפך מעבודה, שעבודה זהו עבודת הקרבנות והמצוות (תפא"י), שבמצוות האדם מראה עצמו שהוא עבד לקב"ה, ואם יש בו כבוד שלא מכניע ליבו אז זה מתנגש עם גילוי קיום המצוות. ועבודת המקדש נעשית ע"י הכהנים כשליחי ה', שהם כנועים לעבודתו, ויש להם במיוחד ליזהר שלא להתגאות בשל כבודם שנעשה להם בהיותם כהנים מיוחסים; וחשוב במיוחד בקרבנות להיות כנועים לה', כעין שבשל כך לא התקבלו קרבנותיו של קין. קנאה זה היפך מגילוי גמ"ח שבו הוא מרגיש את הקושי של האחר ועוזר לו, וכשיש לו קנאה בשני הוא אינו חס ומרגיש אליו יחס ורצון לעזור לו. כך שבעומק של שלושת הדברים יש פגם בגילוי שלושת יסודות העולם. בנוסף מובא על ישוב העולם: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"' (אבות א,יח). שיפוט דין אמת קשור באי תאוה, כיון ששופט בעל תאוה לכסף יוכלו לשחד אותו בקלות וכך לא ישפוט דין אמת (שבכוונה ישנה את הדין, וגם אם לא יחשוב שמשנה את הדין הוא יעוותו [דברים טז,יט. ראה גם כתובות קה,ב]). דרישת האמת קשורה לחוסר בקנאה, שהכוונה ב'אמת': 'ועל האמת. שלא יגרם ע"י שקרנות או מלשינות שאחר ירע לחבירו' (תפא"י), ומי שיש לו קנאה במה שיש לחברו הוא רוצה שימנע ממנו הטוב ולכן פועל בשקר שהאחר יפגע בחברו. שלום בין אנשים קשור לכבוד, שמי שיש בו כבוד חזק לא מוכן להתפייס ולמחול לחברו, וכך נשאר במריבה. או שקנאה פוגעת בשלום, שכיון שמקנא בחברו יש לו שנאה בליבו עליו וכך יבואו לריב, ובכ"א יש בליבו חוסר שלום עמו; ומי שיש בו כבוד נעשה פגיעה בגילוי אמת, שבשל שרוצה שיכבדוהו משקר על עצמו כדי שיחשבו שמגיע לו כבוד. כך שגם מהצד הטבעי של הבסיס לקיום המציאות העולמית הטבעית יש פגיעה בשלושת אלו, ולכן נעשה לו שיצא מהעולם בצורה טבעית (שבעברות אלו עושה דברי שטות שיגרמו למותו, או אוכל את הלב בשל אלו וכך מקרב מיתתו).