בס''ד  פרשת במדבר: מהו עונש הכרת, ומה ההבדל בינו לבין מיתת בית דין

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שבני שבט הקהתי עלולים למצוא עצמם בסכנת הכרתה, בעקבות העיסוק שלהם בכלי הקודש, אותם הם נושאים: ''וְזֹ?את׀ עֲשׂ?וּ לָהֶ?ם וְחָיוּ? וְלֹ?א יָמֻ?תוּ בְּגִשְׁתָּ?ם אֶת־קֹ?דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ?ים אַהֲרֹ?ן וּבָנָיו? יָבֹ?אוּ וְשָׂמ?וּ אוֹתָ?ם אִ?ישׁ אִ?ישׁ עַל־עֲבֹדָת?וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ. וְלֹא־יָבֹ?אוּ לִרְא?וֹת כְּבַלַּ?ע אֶת־הַקֹּ?דֶשׁ וָמֵֽתוּ''. נחלקו המפרשים, אל מי מתייחס הפסוק בלשון "ובלע את הקודש":

א. רש''י פירש, שהפסוק מתייחס לכיסוי כלי הקודש. דהיינו, הלווים, על אף שהם נושאי הכלים, בכל זאת כאשר מכסים את הארון, וגורמים לו להיות בלוע בכיסויו, אין להם לראות שלב זה. ב. האבן עזרא, חלק וסבר שהפסוק מתייחס ללווים, ומורה להם שיש לכהנים להתעסק בעבודת אהרון, פן יבולע לבני קהת בגלל הקודש, וימותו. ובלשון הרמב''ן שהסכים שכך פשוטו של מקרא: 

''ולא יבאו לראות כבלע את הקדש - כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו זהו כסויו, לשון רש"י. ורבי אברהם אמר כפשוטו, שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה "כבלע את הקדש", כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש, מלשון בלע ה' ולא חמל.''

בעקבות התורה הכותבת על החשש מהכרתת שבט הקהתי, נעסוק השבוע בשאלה, מה הוא עונש הכרת, הניתן על עבירות רבות בתורה כמו אכילת חמץ ואיסורי עריות, ומחלוקת הרמב''ם והרמב''ן סביב נושא זה. כמו כן, נעסוק בשאלה מה היא מיתה בידי שמים, וההבדלים בינה לבין כרת. כהערה מקדימה יש להעיר, שהמפרשים שעסקו בשאלה זו, לא ידעו כיצד הדברים מתרחשים, בכל זאת עסקו בהם כחלק מגישת כללית המשפיעה על נושאים מחשבתיים נוספים, וכפי שנראה.

כרת

כיצד בא לידי ביטוי עונש הכרת? נראה שנחלקו בשאלה זו מספר מקורות:

א. במקורות חז''ל ברוב המקרים הכוונה בכרת היא מוות בקיצור ימים. הגמרא במסכת מועד קטן (כח ע''ב) כותבת בשם רבה, שאדם הנפטר בין גיל חמישים לשישים, (ייתכן) שהסיבה לכך היא כרת (ולכן עשה רב יוסף מסיבה כשעבר גיל זה). כך עולה גם מהגמרא בסנהדרין (צ ע''ב) הכותבת שבדרך כלל בכרת הכוונה למוות בעולם הזה, ורק בגלל כפל הלשון 'הכרת תכרת', לומדת שיש גם אובדן הנפש בעולם הבא במקלל שם ה'. כך נקט גם רבינו יונה, שמנה את כל הכרתות בהן נאמר הכרת תכרת:

''החלק האחד שנכרתים מן העולם הזה, כגון הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו... והאוכל חלב ודם, והאוכל חמץ בפסח, והעושה מלאכה ביום הכפורים, ומי שלא עשה פסח, והבא על הנדה. והחלק השני, שנכרתים מן העולם הזה והעולם הבא, כגון העובד עבודה זרה, והעושה עבירות בפרהסיא, והבוזה את התורה כגון המבזה את לומדיה ואוהבי השם יתברך, והמפר ברית בשר.''

ב. הרמב''ן (שער הגמול) וראשונים נוספים חלקו וסברו, שכל כרת כולל גם היכרתות הנפש בעולם הבא, ודייקו זאת מלשון הפסוק הכותב פעמים רבות ונכרתה 'הנפש', דווקא נפש ולא גוף, או 'ונכרתה הנפש ההיא מלפני', לפני הקב''ה, הנמצא בכל מקום, גם בעולם הבא. הרמב''ן אף הביא ראייה להבנה זו מדברי הספרא (פרשת אמור), הכותבת ביחס לאכילה ביום כיפור, שכרת הינו אובדן (אם כי גם הלימוד ממקור זה, וכמו הדיוק מהפסוקים, אינו מוכרח, וניתן לפרש שהכוונה לאובדן בעולם הזה).     

ג. האברבנאל (במדבר טו, ד''ה ואמנם) כתב בדעת רבי סעדיה גאון, שכרת הוא היכרתות הגוף בלבד. כך הביא גם בשם האבן עזרא (בראשית יז, יד), שפירש, שכאשר נאמר בתורה 'נפש', הכוונה לאיש (וכמו הפירוש בפסוק 'נפש כי תחטא'), ולכן דחה דעת האומרים שאדם שלא מל את בנו, ובנו מת (שעונשו של האב כרת במקרה זה), שהאב נכרת מחיי העולם הבא, אלא ימות בעולם הזה.

דין בניו של החוטא

נחלקו הראשונים, האם בניו של החוטא ניזוקים גם הם:

א. רש''י (שבת כה ע''ב ד''ה כרת) סבר, שבעונש כרת גם בניו של החוטא מתים. משום כך, הגמרא כותבת שזר האוכל קודש דינו חמור מעונש האוכל תרומה, שכן על אכילת תרומה חייבים מוות בידי שמים, ואילו על אכילת קדש חייבים כרת, שם בנוסף למות החוטא גם בניו מתים. גם האבן עזרא (בראשית יז, יד) העלה אפשרות מעין זו, וכך הסביר את לשון הפסוק 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה', שרק כאשר גם זרעו של החוטא כלה, ניתן לומר שאכן נכרת מעמיו, ואילו אם יש לו זרע, זרעו ממשיכו וכאילו הוא חי.     

עם זאת כתב רבינו תם (שבת שם), שדווקא בניו הקטנים של החוטא מתים בעוון אביהם. ומעין ראיה הביא לכך, בקושיה על דברי רב יוסף, מדוע עשה מסיבת כרת כאשר הגיע לגיל שישים, שכן אז לא חשש יותר מעונש זה שחל רק עד גיל שישים (לחלק מהדעות), ולא חשש מדוע שמא בניו ימותו? והרי זה עדיין יכול לקרות. ויישבו, שבניו היו גדולים, ולכן לא חשש לכך. עוד יש להוסיף, שבוודאי גם לשיטתם לא כל אחד שמתו בניו, הם מתו משום שעבר עבירה שעבר כרת, אלא  שישנה אפשרות כזו. ובלשונם:

''כרת: שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם, כדמשמע בשילהי מועד קטן, דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן. והא דלא קאמר במועד קטן (דף כח ע''א), נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר, התם מיירי כשאין לו בנים קטנים, ודווקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים, כדמשמע בפירקין.''

ב. ריב''א (תוספות שם) חלק וסבר, שכרת הכולל מיתת בנים, נאמר דווקא במקרים המיוחדים בהם נאמר בנוסף לכרת גם 'ערירי'. לדוגמא, בפרשת קדושים (כ, כא) כותבת התורה, שאיש הלוקח את אשת אחיו 'ערירים יהיו'. ג. האור זרוע (נדה, שלח) בגישת ביניים, הסכים שלא בכל הכרתות הזרע נכרת, אך סבר שבכל העריות שבהן יש כרת, הזרע נכרת שכן למרות שלא נאמר בכולן "ערירי", כיוון שהגמרא (יבמות נד ע''ב) כותבת שכל העריות הוקשו זו לזו, ממילא גם ה"ערירי" הנאמר בחלק מהעריות, שייך לכולן.

כרת בכל מצב

הראשונים דנו  האם כל העובר עבירה שיש בה כרת נפשו נכרתת, או שיש משמעות גם לדרגתו הרוחנית של החוטא. כמו כן וכפי שנראה להלן, נחלקו כאשר נאמר שהנפש נכרתת, האם הכוונה לגמרי או לא.

א. הרמב''ן (שער הגמול) סבר, שלא בכל עניין נפש החוטא נכרתת, שכן לא מסתבר שאדם שהיה צדיק כל ימיו, וחטא עבירה אחת שיש בה כרת, ייכרת מהעולם הבא. ולראייה, שהגמרא במסכת סנהדרין (צ ע''א) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ומנו את הכופרים בעיקרי התורה, ולא מנו העובר על עבירה שיש בה כרת, ומשמע שלא כל העובר עבירה שיש בה כרת נכרת.

משום כך נקט שיש לחלק, על בסיס שני סוגי כרת שראינו לעיל. כאשר מדובר באדם שזכויותיו מרובות מעוונותיו, אזי דינו כרת מהסוג הראשון, דהיינו הוא מת בחצי ימיו, ואינו נכרת מהעולם הבא אלא מגיע לגן עדן. כאשר מדובר באדם שעוונותיו מרובים מזכויותיו, אזי הוא נענש בכרת מהסוג השני, הוא נכרת מהעולם הבא, ואינו נענש בעולם הזה. וכאשר מדובר באדם רשע לגמרי, כמו עובדי עבודה זרה והכופרים, אזי הוא נענש בשני סוגי הכרת, גם מת בחצי ימיו וגם נכרת מהעולם הבא[1]. ובלשונו:

''הצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב, אינו נכרת ואבד מן העולם הבא... העונש מגיע לו בגופו, והוא מת בחצי ימיו... ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, שהיא נכרתת מחיי גן עדן... ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה, ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא, ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי עבודה זרה והכופרים.''

ב. הרמב''ם (תשובה ח, א) נראה שחלק וסבר, שאין משמעות לכמות המצוות והעבירות שעשה אדם בימי חייו, ובכל מקרה אדם נכרת במקרה בו עבר עבירה שיש בה כרת. וייתכן בטעמו, שעבירה של כרת כל כך חמורה, שהיא מאפילה על כל שאר המצוות שאדם עשה בחייו.

כרת מלאה

דנו הרמב''ם והרמב''ן בתהליך העובר על אדם שדינו כרת:

א. הרמב''ם (תשובה ח, א) כאשר דן בשכר המגיע לצדיקים ובעונש המגיע לרשעים כתב, שהצדיקים יזכו לעולם הבא, שם ייהנו מזיו השכינה, והפרעון והנקמה מהרשעים שעברו על עבירה עליה נאמר 'כרת תכרת' (וכדברי רבינו יונה לעיל) הוא שיכרתו מהעולם הבא, ויאבדו כבהמה. כך כתב בפירוש המשנה (סנהדרין פרק י'), שם הוסיף שלא רק העובר עבירה שיש בה כרת כך דינו, אלא גם מי שהשקיע את כולו בתענוגות הגוף ולא התעסק במושכלות, גם הוא נכרת מהעולם הבא, שכן אין לו את הנפש המשכלת.

כפי שהעיר הרמב''ן שלהלן נראה שחלק על דבריו, מדברי הרמב''ם עולות שתי נקודות. נקודה ראשונה, נראה שאין הבדל בין חוטא לחוטא, וכל החוטאים הללו אינם סובלים ייסורים לפני שנכרתים, אלא פשוט נכרתים וזהו. נקודה שניה, כאשר נפש החוטא נכרתת מהעולם הבא, לא נשאר ממנה דבר, וכנפש הבהמה. ובלשונו בפירוש המשנה:

''והנקמה הגמורה היא שתכרת הנפש ותאבד, ושלא יהיה לה קיום והוא הכרת האמור בתורה. וענין הכרת הכרתת הנפש, כמו שביאר ואמר הכרת תכרת הנפש ההיא, ואמרו עליהם השלום הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת, והעדיף את השווא, נכרת מאותו השגב, וישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם הבא אינו נישג בחושים הגופניים.''

ב. הרמב''ן (שער הגמול ד''ה מי שרואה) חלק על שתי הנקודות אותן טען הרמב''ם. ביחס לנקודה הראשונה הקשה, שהרי מגמרות רבות עולה שיש ייסורים לרשעים, ולדוגמא הגמרא במסכת ראש השנה (יז ע''א) המאריכה בפירוט הרשעים ועונשם בגיהנום. משום כך דחק וכתב, שברור שגם לדעת הרמב''ם סובלים הרשעים מעונשים בעולם הבא, כל רשע לפי כמות רשעתו, וכוונתו שלאחר שסיימו לסבול אותם ייסורים המגעים להם, אז הם נכרתים כבהמה.

גם ביחס לנקודה השניה חלק (ד''ה עכשיו יש) וסבר, למעשה גם נפש הבהמה אינה מתבטלת לגמרי אלא חוזרת לייסודה, וקל וחומר שנפש האדם, ובדומה למלאכים, איננה יכולה להתבטל. נפש הבהמה, חוזרת לייסודה, שהוא האוויר, ונפש האדם גם היא חוזרת למקורה שהיא הקב''ה, ובעוד שרוח הצדיקים נדבקת בקב''ה שהוא מקורה, הרשעים גם הם חוזרים לקב''ה, לפי דרגתם:

יש רשעים, כדברי הגמרא במסכת ראש השנה (שם), שלאחר שנידונים בגיהינם שנה, הופכים לאפר ומפוזרים תחת רגלי הצדיקים, דהיינו הם נמצאים בדרגה שהיא למטה מהעונג והנחת שזוכים הצדיקים, אך אינם נמצאים יותר בצער. ויש רשעים גמורים, כמו הכופרים אותם מפרטת הגמרא, שנשארים לסבול ייסורים לעד ולעולמי עולמים. משום כך ביאר, שכאשר נאמר שנפש הרשעים נכרתת, אין הכוונה שהיא אובדת וכשיטת הרמב''ם, אלא שהיא לא מחוברת לייסודה, שהוא הקב''ה, מקור העונג והנחת.

מיתת בית דין

מה ההבדל בין כרת לבין מיתת בית דין? קושיה זו מתחדדת בפרט לסוברים, שגם כרת הוא עונש שעניינו מוות בקיצור ימים, ממש כמו מיתת בית דין. יש שכתבו, שההבדל הוא זמן המוות, כרת הוא מוות בגיל חמישים ומיתה בידי שמים היא בגיל שישים, או להפך. ויש שכתבו שההבדל תלוי בשאלה האם גם הילדים נכרתים או לא, ועוד.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...